לקוטי תורה



פרשת בשלח


ראו כי ה' נתן לכם השבת וגו'.

להבין זה שכל עיסקא דשבתא כפול. יובן בהקדים למה בשאר מצות נאמר קדשנו במצותיו לשון עבר, ובשבת נאמר קדשינו במצותיך לשון עתיד. ויבו בהקדים ענין ביו"ד נברא עולם הבא, מפני שכל הגילויים דתענוג בגן עדן וכו' הכל הוא ע"י צמצום עצום, בחי' י', מעצם התענוג. ובהא נברא עולם הזה הוא בחי' עלמא דאתגליא, שמה שנתצמצם ביו"ד נמשך אח"כ בגילוי ובפרטיות, בחי' ה'.  

ב. והנה, כדי להצמשיך בחי' יו"ד והא בגילוי הוא ע"י אתעל"ת דקיום התורה ומצות. שעל התורה נאמר דרכיה דרכי נועם, שהם ממשיכים בחי' תענוד העליון, ונאמר דרכי לשון רבים, שהתורה היא בחי' חג"ת, תורה עבודה וגמ"ח. וביאור הדבר הנה נאמר כי עמך מקור חיים, מקור חיים הוא מקור התענוגים ובחי' זו היא עמך, שאינה העצמות אלא בחי' עתיק. ובחי' זו היא עמך מפני שהתענוג אינו מדבר שחוץ ממנו אלא מעצמותו. והענין דישנם כמה בחי' בתענוג, ועד"מ מאדם למטה, תענוג שבשכל, ומדות, ושמיעת קול וכו'. וכל תענוגי עוה"ז הוא רק מפסולת תענוג העליון שנפל בשבירת הכלים. ותענוגי עוה"ב הוא מהות אחר לגמרי. וכל תענוגי עוה"ב הוא התלבשות הארת תענוג העליון בחכמה. אך מקור כל התענוגים הוא בחי' עמך, שמו הגדול, אך על מהותו ועצמותו אין שייך כלל לומר שהוא בחי' מקור.  

ג. והנה, המצוות בחי' רצון העליון, והרצון הוא בחי' "וראית את אחורי", והפנימיות הוא התענוג. וכמו שבעורף אין בו התחלקות אברים, כך ברצון ישנו רצון אחד בכל המצות, אך בכל מצוה ישנה תענוג פרטי. וזהו שהמצות נקראים דרכי ה', שהם דרכים פרטיים הממשיכים בחי' מקור התענוגים.   

ד. והנה, בששת ימי החול הוא ענין המלאכה היינו ההמשכת התענוג על ידי העבודה דמעשה המצות באתכפיא ואתהפכא, אך אין ההמשכה באה בגילוי ממש עד השבת, ולכן בשבת עצמה אין עושים מלאכה, כי בה נמשך התענוג שנפעל בו' ימי החול. וזהו שבשבת אומרים "קדשנו במצותיך" דרך בקשה, שההמשכה שנעשית כבר תבוא בגילוי, משא"כ בחול אומרים "אשר קדשנו" לשעבר היינו בבחי' העלם.  

ה. והנה ידוע דבכל התחברות בין עליון ותחתון צריך שיהי' מי שיחבר אותם, והחיבור בין עונג העליון ובחי' תחתונים המקבלים הוא על ידי התפילה, שיש בה ד' שליבות, כנגד ד' אותיות שם הוי', ויש בה העלאה והמשכה, עד יעבור עמך הוי' העלאה למעלה משם הוי' הנגלה ע"י צמצום בג"ע, ועי"ז עד יעבור עם זו קנית, המשכת שם הוי' למטה. וזהו ראו כי הוי' נתן לכם השבת, לפי ערך העבודה בימי החול.

ו. ושורש הענין ההמשכה בתפילה הוא, הנה, בסדר ההשתלשלות נה"י שבעליון נעשה מוחין לתחתון, אך כדי שיהי' הולדה חדשה צריך להיות המשכת מוחין חדשים, וזהו ענין התפילה שממשכת מוחין חדשים, אך כנ"ל בוי' ימי החול עדיין לא נמשכו המוחין בגילוי למטה, דההמשכה בגילוי למטה הוא בשבת.


פרשת פקודי


אלה פקודי המשכן (ג, א)

צריך להבין מדוע נאמר "משכן משכן" ב' פעמים. הנה, ענין המשכן הוא השראת השכינה בישראל, כמו שנאמר "היכל ה' המה", דהנה אע"פ ש"מלא כל הארץ כבודו" אך ענין המשכן הוא שזה יהי' בגלוי. והגילוי הוא ע"י אתכפיא ואתהפכא בסור מרע ועשה טוב.

ב. והנה, להבין הטעם למה ע"י אתכפיא אסתלק יקרא דקב"ה, אף שאין הסט"א תופס מקום למעלה. ויובן בהקדים שמצות עשה הם בחי' ו"ה, ומצות לא תעשה הם מבחי' י"ה שלמעלה יותר. והוא מפני שמצות ל"ת הם מבחי' עליונה יותר ולכן אינו יכול להימשך ע"י עבודת האדם. דהנה, מצות עשה הם אברים דמלכא שממשיכים אוא"ס בבחי' חסד דרועא ימינא, וע"י מצות דינים נמשך בבחי' גבורה כו'. וזהו מעלת התורה על קיום המצות, דהתורה היא מבחי' אברים פנימיים, שבהם החיות הוא מבחי' פנימי יותר (שלכן נקובתם במשהוא).      

ג. ושמי עם י"ה שס"ה, דענין י"ה הוא בחי' חכמה ובינה, והחכמה מאין תמצא, מבחי' ברישא חשוכא, וא"א להיות גילוי בחי' עלמא דאתכסיא (י"ה, חכמה ובינה) אלא ע"י ידישת השלילה (שהרי הוא ית' "חכים ולא בחכמה ידיעה"), ומשם נמשך בחי' ל"ת שאינם ג"כ השלילה שלא לעשות מה שנגד רצון ה'. וע"י הביטול לרצון העליון נמשך בחי' י"ה.       

ד. וזהו מה שכתוב "ששם עלו שבטי י"ה עדות לישראל להודות לשם הוי'", דהנה ירושלים היא "עיר שחוברה לה יחדיו", שהיא בחי' ירושלים של מטה, בחי' ו"ה ומצות עשה, וירושלים של מעלה, בחי' י"ה ומצות לא תעשה. ועל זה נאמר "עדות שייך דוקא על מילתא דלא עבידא לאגלויי, בחי' עלמא דאתכסיא. והנה, עדות אותיות דעת, שממשיך בחי' י"ה, בחי' מוחין, לו"ה, בחי' מדות. וזהו "להודות לשם ה'" שבבחי' עלמא דאתכסיא שייך רק הודאה, ולא ברכה בחי' המשכה בגילוי. וזהו הטעם שעל ידי אתכפיא ואתהפכא סט"א אסתלק יקרא דקוב"ה בכולהו עלמין, כי כשעוצם עיניו מראות ברע זהו בחי' ל"ת שמסיר את ההעלם והסתר וממשיך בחי' י"ה.    

ה. וזהו "אלה פקודי המשכן משכן העדות", שכפל לומר ב' פעמים משכן כנגד ב' בחי' משכן שהם ירושלים של מטה וירושלים של מעלה. "פקודי המשכן" הוא בחי' יחוד ו"ה ע"י לימוד התורה וקיום המצות. וזהו "אלה", שקאי על הששה מדות, שכל אחד כלול מו', "ופקודי" הוא ענין היחוד כמו "חייב אדם לפקוד את אשתו". וזהו שבשעת החורבן נאמר "על אלה אני בוכיה", על הסתלקות האור והגילוי הנקרא "אלה". ו"משכן העדות" הוא בחי' יחוד י"ה, שעל זה שייך לשון עדות, כי י"ה הוא בחי' נסתרות.    

ו. עוד פירוש ב"עדות" יובן בהקדים "רבבה כצמח השדה", שדוקא ע"י הביטול שעל ידי שעבוד מצרים באו ישראל לבחי' צמיחה, שבא דוקא ע"י ריקבון הגרעין, מפני שבין יש ליש צריך להיות אין באמצע. ועי"ז באו לבחי' ב"עדי עדיים" שבזה ב' פירושים: לשון עד (כמו "בטחו בה' עדי עד") ולשון עדי ותכשיט, ובעדי עדיים קאי על ב' הכתרים שקיבלו ישראל. וזהו "משכן העדות", שהוא משכן לבחי' י"ה, בחי' ב' כתרים, ב' נצחיות ובחי' מקיף. וזהו "אשר פוקד על פי משה", כי דוקא הביטול דבחי' משה, "ונחנו מה", ממשיך בחי' י"ה.      

ז.ועפי"ז יובן ענין אכילת מצה בפסח, דביציאת מצרים כתיב "ותבואי בעדי עדיים", שבליל פסח זכו לבחי' גילויים עליונים הנ"ל. וזהו ענין אכילת מצה, "מצות יאכל את שבעת הימים", המשכת הביטול דבחי' י"ה בשבעת בימנים שהם ז' מדות שהוא בחי' ו"ה.     

ח. והנה כל ענין "אלה פקודי המשכן" מוצאים אנו בסדר התפילה, דהנה שמע ישראל הוא בחי' יחודא עילאה, בחי' י"ה, ארח"כ בא בחי' "ואהבת", אהבה שעל פי טעם ודעת, בחי' ו"ה. והקדמה לבחי' י"ה הוא פסוקי דזמרה, שיר הוא בחי' רצוא ושוב, וזהו ענין שהלויים נשאו את המשכן, בחי' רו"ש דשירת הלויים. וכל זה הוא בכח משה, "אשר פוקד על פי משה". "פקד" אותיות דפק, שהו"ע רצוא ושוב של דופק הלב. אך הרצוא לבדו אין מספיק, ולכן ממשיך הכתוב "ביד איתמר", איתמר הוא כמו אתמר, המשכת למטה ע"י התורה (וגם זה הוא "על פי משה") בן אהרן הכהן, דהכח להמשכה למטה הוא מאהרן כהנא רבא הממשיך אה"ר למטה.   


הנה פקודי המשכן הוא יחוד ו"ה (ו, א)

פקודי המשכן הוא יחוד ו"ה, ומשכן העדות הוא יחוד י"ה, שנעשה ע"י משה בחי' מ"ה וביטול.

ב. ועובן בהקדים שמצות ל"ת הם בבחי' י"ה, ומצות עשה בו"ה. דבחי' יחוד י"ה הוא ענין הביטול, שהרי בחכמה מתלבש אוא"ס, וכשמאיר הגילוי בבינה (שבדרך כלל בינה הוא בחי' השגת הזיו והארה, אך כשאוא"ס מאיר בבינה ע"י יחוד י"ה הוא בחי' הוא בחי' הביטול שבא מהשגה דבחי' השלילה (שהוא ביטול ההשגה, שהרי השגת השלילה יודע רק שאוא"ס מושלל מבחי' השגה).

ג. וזהו הטעם להמבואר בלקו"ת שמצות ל"ת הוא יחוד י"ה, דענין מצות לא תעשה (ועד"ז מצות דרבנן) הוא להסיר ולמנוע את הדברים המונעים את בחי' הביטול דחכמה. ומצות עשה הוא יחוד ו"ה, שהמצות הם אברים דמלכא, אורות המתלבשים בכלים. וזהו "אלה פקודי המשכן", הוא בחי' יחוד זו"ן שנעשה ע"י תורה ומצות, אלה בגמטריא ל"ו שהוא ששה מדות שכל אחד כלול מששה, ו"אלה" אותיות לאה, "מי ברא אלה", בחי' בינה המולידה את ו' המדות. ו"משכן העדות" הוא בחי' י"ה שעדות שייך רק בדבר הנסתר.      

ד. והנה, תחילה יש להבין הפסוק "רבבה כצמח השדה נתתיך ותגדלי ותרבי ותבואי בעדי עדיים". שכמו שהצמיחה נעשה על ידי ריקבון הגרעין תחילה כך דוקא על ידי הביטול באים ישראל לבחי' "עדי עדיים", בחי' א"א דכתר. דהנה, ב"עד" ישנם ג' פירושים ושלושתם מורים על בחי' הכתר, עד לשון תכשיט וכתר. עד לשון נצחיות, עדי עד, שבכתר מאיר אוא"ס ולכן יש בו נצחיות. ועד לשון הפסק, עד פה תבוא, כי בכתר לא שייך השגה, ובחי' עתיק הוא עד ולא עד בכלל, אך אריך, שורש הנאצלים, הוא בחי' עד ועד בכלל. וזהו משכן העדות, שנמשך בן בחי' עד בכל ג' הפירושים. וזהו ששם עלו שבטים, ששרשם במדות דאצי' ועולים לבחי' הכתר, וזהו להודות לשם ה', כי בבחי' הכתר אין שייך השגה כי אם הודאה.  

ה. "אשר פקד על פי משה". יחוד או"א הוא בפסוק שמע ישראל, ששם הוא בחי' ביטול לגמרי ולא יש מי שאוהב, משא"כ מואהבת ואילך הוא בחי' יחוד זו"ן. וזהו ממש ענין פקודי המשכן, בחי' זו"ן, ומשכן העדות, יחוד או"א, ש"פקד על פי משה", בחי' ביטול, ולכן ע' רבתי וד' רבתי הם בחי' עד, על דרך משכן העדות. "מבשרי אחזה אלוקה" הוא בבחי' ממלא, ועדות הוא על בחי' סובב.  

ו. והנה, "פקד" אותיות דפק, שבדופק הלב הוא בחי' אבא, ולכן הוא בחי' רו"ש מפני שאוא"ס שורה בחכמה. ובעבודה הו"ע רצוא ושוב, אך בהקדמה לזה תיקנו פסוקי דזמרה. בחי' "עבודת הלויים", שעל ידי השיר יוכלו להגיע לבחי' הביטול שבפסוק ראשון של קריאת שמע. "ביד איתמר בן אהרן הכהן" איתמר הוא בחי' הדיבור בדברי תורה שהוא בכלי להמשיך האור הנשך על ידי יחוד או"א. וגם עבודת הלויים הוא "ביד גו' בן אהרן הכהן" בכח האתעדל"ע שנמשך מלמעלה על ידי עסק התורה.    


פרשת ויקרא

"ויקרא אל משה", אלף דויקרא זעירא, ובדברי הימים הוא באל"ף רבתי. והנה לא נאמר מי הוא הקורא כי זה בהמשך לפרשה הקודמת "ולא יכול משה לבוא גו'". דהנה הענן הוא בחי' ישת חושך סתרו, שגם שמו הוא קדוש ומובדל מהנבראים, והוא בחי' הכתר, וזהו כי "שכן עליו הענן". וזהו המבואר בזהר ש"כבוד ה' מלא" (מ' קמוצה) ולא מילא (בחיריק, שאז הי' משמע שכבוד ה' מילא את כל המשכן) פירושו שהכבוד עצמו הי' מלא, שבמלכות, חכמה תתאה, נמשך בחי' חכמה, "כי שכן עליו הענן", שנמשך בחי' מקיף העליון, ועי"ז נמשך אור הסובב בממלא.

ב. ולכן נאמר ויקרא אל משה, דענין קריאה זו הוא הארה והמשכה למשה כדי שיוכל לעלות ולבוא לאוהל מועד. (וע"ד הפירוש וקרא זה אל זה שהם מקבלים אחד מהשני, שלכן כל מלאך יכול לומר קדוש ג' פעמים מפני שמקבל גם מבחינתו של המלאכים האחרים). וענין אלף זעירא הוא שאור הכתר מתצמצם ונמשך למשה. (ואדה"ר לפני החטא הי' בחינת אלף רבתי, בחי' הכתר כמו שהוא במקומו).

ג. ועפי"ז יובן המדרש ברם הכא אני הוא המדבר. והענין, דהנה בענין המועדים נאמר אשר תקראו אותם, וקרי היה תקראו אתם, דהנה יו"ט הוא בימי החול, שימי החול הוא בחי' חיצוניות חו"ג, וכדי להמשיך בחי' ח"ע ביום חול, הוא ע"י בנ"י, שלוחו של אדם כמותו, ששרשם בח"ע, ולכן הם כמותו דהמשלח. והנה המלאכים הם ג"כ שלוחים, ולכן הקריאה לאברהם, שהקריאה אליו הי' מבחי' שם הוי' כמו שנמשך בשם אלוקים, הי' ע"י המלאך, אך כאן שהמבואה הוא מבחי' שם הוי' קודם שנמשך בשם אלוקים, אין ההמשכה יכולה להיות ע"י מלאך, אלא מבחי' אני (אני אחרון הוא בחי' המלכות, ואני ראשון הוא בחי' חכמה עילאה).

ד. והנה, התורה היא נצחית שגם עתה שייך ישנם כל בחי' אלו. דהנה בענין לימוד התורה נאמר ובצל ידי כיסיתיך, צל הוא בחי' מקיף, והשגת התורה הוא בחי' אלף זעירא, שמאור המקיף גופא מאיר הארה גדולה ועצומה בבחי' פנימיות.

והנה, אתפשטותא דמשה בכל דרא הוא בחי' הביטול שישנו בכל אחד, בחי' "ונחנו מ"ה", וע"י בחי' הביטול דמשה שהוא בחי' דעת נעשה בחי' אהל מועד מלשון "ונועדתי". והנה, באתפשטותא דמשה, ענין "ולא יכול משה לבוא לאוהל מועד" הוא מחמת הסתר נפש הבהמית, וכדי שיוכל לבוא לאהל מועד צריך להיות אתערותא דלעילא, "ויקרא אל משה", ע"י מעשה המצוות, ואז ע"י עסק התורה נמשך מבחי' המקיף לבחי' הפנימיות.  

אדם כי יקריב מכם (ב, ב)

להבין החילו שלא לנוכח, "אדם כי יקריב", ומסיים "תקריבו" לשון נוכח. וגם שלכאורה הי' צריך להיות אדם מכם. הנה נודע שיש ב' נפשות, נה"א שרשה מפני אדם, ונה"ב שרשה מפני שור, ותכלית ירידת הנשמה למטה הוא לברר את נה"ב, וזהו ענין ברכת ק"ש שמתבונן בשורש נה"ב, כי אין הדינים נמתקים אלא בשרשן. ועי"ז נעשה עליה גם בנה"א. וזהו ענין אתעדל"ת המעוררת אתעדל"ע, שאז יש לה קיום, כי האדם הוא כלי לאתעדל"ע שנמשך, והאתעדל"ע יעורר בו עוד אתעדל"ת. אך לפעמים ישנו אתעדל"ע שלא ע"י יגיעה והתבוננות, אך אתעדל"ע זו חולפת ועוברת כי האדם אינו כלי לזה, והאתעדל"ע עצמה מאירה רק בעת רצון.   

ב. וזהו "אדם כי יקריב", אדם קאי על אדם העליון שמעורר את נפש האלוקית, וזהו "מכם" שהקרבן הוא מנפש האלוקית עצמו. ואח"כ נאמר "תקריבו את קרבנכם", שזהו עצה טובה לאדם שיקריב את נה"ב באתעדל"ת, דהתעוררות שבא מלמעלה מגיע רק לנה"א. ופירוש "מן הבהמה" הוא שקירוב נה"ב הוא ע"י ההתבוננות בשורש ומקור נה"ב בפני שור. "מן הבקר ומן הצאן", דישנם כמה סוגי נפשות הבהמיות, יש כעסן וכיוצ"ב, ויש בעל תאוה. וזהו ענין "משכני אחריך נרוצה", משכני קאי על נה"א, ואח"כ נרוצה, שקאי גם על נה"ב. וההתעוררות ד"משכני" הוא ע"י "הביאני המלך חדריו", הביאני לשון עבר, שכאשר התינוק במעי אמו מלמדים אותו כל התורה. והנה, ע"י לימוד התורה, בחי' אדם", רמ"ח פקודין, ממשיכים את ההתעוררות ד"אדם כי יקריב".             

וע"פ הנ"ל יובן ענין פסח ספירות העומר ושבועות, דבפסח הי' התעוררות נה"א, אך הנה"ב לא נתברר ולכן נאמר "כי ברח העם". ולכן מיד למחרת הפסח הי' העומר משעורים מאכל בהמה, ואז התחיל בירור נה"ב באתעדל"ת. ושבועות הוא בחי' עסק התורה שבא לאחר ההתעוררות שעל ידי זה הוא המשכת בחי' "כי לא אדם".    


ביאור הנ"ל (ג, א)

בקריאת שמע ישנם ב' פעמים מסירות נפש, מס"נ באחד שהוא המס"נ דנפש האלוקית ליכלל בבחי' ז"א, ששם ישנו הארת הקו, ופנימיות הקו הוא מבחי' עתיק. והוא ע"י ההתבוננות בעצמותו ית' שאינו בגדר עלמין כלל. וזהו "אדם", בחי' ז"א, "כי יקריב", שתבוא נפש האלוקית למסור נפשה באחד שאז היא בחי' קרבן. ומס"נ הב' הוא בחי' "ובכל נפשך", בחי' אתכפיא ואהפכא דנה"ב, והוא ע"י ההתבוננות דבחי' מלכות איך שהוא ממלא כל עלמין, "שאו מרום עיניכם כו'", דנה"ב היא מבחי' תחתונות שנעשו ע"י מסכים רבים כו' ולכן לא תיקלט בה ההתעוררות אלא ע"י התבוננות זו. וזהו "מן הבהמה" ,שההתעוררות הוא מהתבוננות בשורש נה"ב, ההתפעלות העצומה של המלאכים, ועי"ז "תקריבו את קרבנכם", בחי' נה"ב. והנה, בעליית נה"ב נעשה יתרון יותר מהביטול דנה"א, ולכן בהתכללות דנה"א נאמר "קרבן להוי'", ובהקרבת נה"ב נאמר "לפני הוי'" שהוא מקור שם הוי'.    

ב. וישנו עוד פירוש (נוסף על הנ"ל ש"מן הבהמה" קאי על הקרבת נפש הבהמית - "קרבנכם") והוא ש"מן הבהמה" קאי על הבהמה שבנפש האלוקית גופא, שהרי הנפש האלוקית באה מיחוד זו"ן, וא"כ יש בה ב' הבחינות מ"ה וב"ן. ובעבודה הו"ע "ויחד לבבנו" חיבור פנימיות הלב - אהבה רבה שלמעלה מטעם ודעת - וחיצוניות הלב. ואח"כ כתיב "מן הבקר ומן הצאן" - בחי' בירור נה"ב.


ולא תשבית מלח (ג, ד)

המלח עצמו אין בו טעם אל הוא נותן טעם בדברים הנמלחים. והענין דשורש המלח הוא בגבורת דאבא, ומבואר בע"ח שע"י הגבורות דאבא נעשה בחי' מים וחסד בבינה. וזהו שמטעים הבשר אף שבעצמו אין בו טעם. והנה, בחכמה אתברירו, וזהו שהמלח מפליט את הדם שהוא למעלה מן המתברר ומבררו.   

והנה, כמו כן ישנה בחי' זו בתורה והיא תורת הקבלה, שהיא למעלה מטעם, אך נותנת טעם בלחם ובשר התורה ובהנהגת העולמות. וזהו לא תשבית מלח, דענין הקרבנות הוא בירור נפש הבהמית, ולכן הבירור הוא ע"י המלח, דבחכמה אתברירו.  


ביאור ולא תשבית (ד, ב)

בספר של בינונים נתבאר שהנפש כלולה מעשר בחינות, אך לא נתבאר שם עערש בחינותיה הם רק כלי לעצמיות ומהות הנפש. ועד"ז הוא בעני ע"ס העליונות, שחכמה שאתי' היא רק כלי לאור א"ס אך אינה עצמיותו של המאציל.

ב. ולפיכם ענין המס"נ, שהוא הביטול לאוא"ס ממש, נמשך דוקא מצד עצמיות הנפש שלמעלה מהשכל. ועפי"ז יובן ענין "ותלמוד תורה כנגד כולם", כי התורה היא חכמתו ית' שבאצי' שבה מלובש אוא"ס, וע"י התקשרות ויחוד שכל האדם בתורה אזי ממילא נעשה התכללות ויחוד עצמות הנשמה שלמעלה מהשכל באור א"ס ממש שלמעלה מחכמה.

ג. וזהו הטעם לעוצם השקידה בתלמוד של חכמי המשנה והתלמוד, אך שהתורה באה בדברים גשמיים, שהרי בתורה מלובש חכמתו ית' ובתוכה שורה אוא"ס.והנה ידוע לעתה נמךש רק קו בתוך החלל ומקום פנוי, והארת הקו מסתיים במלכות דאצי' ורק בוקע דרך הפרסא, אך ע"י עסק התורה עתה, הנה לעת"ל יתגלה אוא"ס ולא יהי' חלל ומקום פנוי כלל. אך אמרו חז"ל כל האומר אין לי אלא תורה אפילו תורה אין לו, כי כדי שיהי' התכללות הנפש בתורה ברי זה ע"י שיחפוץ באמת בביטול זה, והוא ע"י הקדמת קריאת שמע ותפילה.

ד. וכל זה מובן שמעלת עסק התורה היא דוקא בלימוד התורה הנגלית שבה ישנה השגת המהות, ולא בידיעת סדר ההשתלשלות וחכמת הקבלה שבה ישנה רק ידיעת המהות. אך לפי"ז צריך להבין מהו מעלת לימוד חכמת הקבלה. ויובן בהקדים ענין שלש במקרא, שגם כשקורא במקרא ללא הבנה מקיים את המצוה, כי החכמה שבמקרא מתלבשת בתושבע"פ, אך ישנם ענינים, כמו ויוסף הורד מצרימה, שהם המשכת אוא"ס שלמעלה מהחכמה ולכן אינן יכולים להתלבש בחכמה, וההמשכה היא רק ע"י האותיות. ועד"ז הוא בלימוד האגדות ובלימוד הקבלה, שזהו למעלה מהחכמה, אך אעפ"כ זהו דבר גדול שיהי' לו ידיעת מציאות הפנימיות.      

ה. ועפי"ז יובן פי' מארז"ל "לעולם ישלש אדם שנותיו שליש במקרא כו'", שגדולי המפרשים נדחקו לפרש שזהו רק בתחילת לימודו כו', אך לפמ"ש יובן שבתחילת הלימוד השליש הוא במקרא ממש לבדו, אך אח"כ מקיים את השליש במקרא ע"י לימוד אגדות ופנימיות התורה. ובזה יובן ענין "ולא תשבית מלח", שהמלח - פנימיות התורה - אין בו טעם - שהרי היא למעלה מהשגה, אך מ"מ המלח נותן טעם בבשר. ולכן נק' המלח "ברית אלוקיך" שהוא בחי' התקשרות ואהבה רבה שלמעלה מן השכל.       

ו. והנה, פי' "וכל קרבן מנחתך במלח תמלח" קאי על המנחה, ואח"כ על כל קרבנך תקריב מלח קאי בכל הקרבנות כולם. כי הנה המנחה שהיא סולת חטים קאי על התורה, חטה בגמטריא כ"ב שקאי על כ"ב אותיות התורה, והלימוד צריך מלח, כנ"ל. וקרבנות הו"ע בירור נה"ב, ועל זה הוא החידוש שגם נה"ב יכולה לבוא לבחי' מלח, עכ"פ בביטול היש. והנה, ברמב"ן איתא שהמלח הוא מים ובכח השמש הבא מהם יעשה מלח, שמים ואש הם הפכים, ועד"ז ברוחניות, שבמלח ישנם ענינים הפכיים, שנותן כח בנה"ב להתעלות בקדושה, וגם מהפך הנה"ב ממרירו למיתקא.   

ז. וזהו שכתוב גבי אלישע שריפא את מי יריחו ע"י מלח, שמים הרעים באים ע"י ההבדלה בין מים עליונים לתחתונים, וע"י המלח שנותנים ע"ג המזבח מעלים את המים התחתונים. והענין בעבודה הוא שע"י התורה שנקרא בשם מלח מהפכים את המים המרים דנה"ב.     

ח. אך לפי זה צריך להבין זה שכתבו הפוסקים שאין נותנים מלח על הפת בפסח. והענין, דתחילת העבודה הו"ע האמונה לבד, בחי' אתכפיא ללא טעם ודעת, ולכן אין נותנים מלח שענין המלח הוא לתת טעם, ע"י גילוי פנימיות התורה, אך התחלת העבודה צריך להיות בבחי' לחם עוני ללא מלח וללא טעם.    

ט. וביאור הענין, הנה מלח הוא לשון עירוב כמו מלחים, וממולח. ופי' ברית מלח הוא שעבודת הקרבנות יקשר ויערב את העולמות באוא"ס. והנה, עניו ליל שימורים הוא שהמקבל מצפה ומייחל למשפיע, ולכן אין נותנים מלח במצה כי עוד לא נעשה היחוד והעירוב.           

י. ועפי"ז יש לבאר מה שפירש"י שנספנים נקראים מלחים מפני שמהפכים את המים במשוטות. ים הוא בחי' עלמא דאתכסיא, והספינות הם הלבושים דתומ"צ שעל ידם מתעלים מבחי' בי"ע לאצי'. והלבושים הנ"ל צריכים לבחי' מלחים המנהיגים אותם, והוא האור והשפע מאוא"ס ב"ה הנמשך ע"י תורה ומצות.    


פרשת צו


ואכלתם אכול

ואכלתם אכול. הנה כוונת האכילה הוא שישנם מלאכים בכל עולם, והמזון שלהם הוא שנמשך להם כח ועוז רוחני להיות משיגים אלוקות, וע"י השתלשלות נמשך מזה מאכל גשמי. וע"י שהאדם, ששרשו מבחי' הפנימיות, אוכל את המאכל גשמי, ששרשו מבחי' התהו, הוא מעלה את המאכל לשרשם. והנה, הנשמות דעתה הם בחי' בהמות לגבי הנשמות שיתגלו לעתיד, ולכן הנשמות דעתה (וקרוב בוודאי לומר שהמדובר הוא בניצוץ והארה של הנשמה) יתגשמו בלוייתן ושור הבר, והצדיקים דלעת"ל יאכלו ויעלו אותם לשרשם. וזהו ואכלתם אכול, דבר שכבר נאכל, היינו הנשמות דעתה שכבר היו בבחי' אדם, יחזרו ואכלו אותם להעלותן למעלה יותר. וזהו "והיללתם גו' אשר עשה עימכם להפליא", שלעת"ל יהי' "אשת חיל עטרת בעלה", בחי' "קול כלה".    

ב. ועפי"ז יובן המדרש "זה קרבן אהרן ובניו גו' זה שאמר הכתוב מהאוכל יצא מאכל". דהנה אכילת מזבח הוא בחי' אכילה של פני אריה, ארי דאכיל קורבנין, אך אכילת כהנים הוא למעלה מזה והוא האכילה של בחי' אדם העליון, שנעשה ע"י אכילת כהנים. וזהו התמי' הרי אהרן הוא המברר, והכלל הוא שאין יכולים לברר לפני שהמברר עצמו נתברר, שלכן אסור לאכול לפני התפילה, וא"כ מהו "זה קרבן אהרן ובניו", שאהרן עצמו צריך להתברר. והביאור הוא כמו שנתבאר שהנשמות של עכשיו יתבררו ע"י הנשמות דלעתיד לבוא, ועד"ז גם אהרן צריך להתברר כדי שיומשך בחי' שמן משחת קודש, שהוא בחי' חכמה עילאה ולמעלה מן החכמה. וזהו "ביום המשח אותו", אף שמיום שנמשח מביא קרבן זה בכל יום, כי ע"י קרבן זה הנה בכל יום נמשח אותה ההמשכה כמו ביום הראשון (ועד"ז בקרבנות הנשיאים שבהם נאמר "זאת חנוכת המזבח ביום המשח אותו", שבכל הימים דקרבנות הנשיאים נמשך הגילוי ד"יום המשח אותו")  


ביאור הנ"ל (ח, ב)

להבין איך נוני ימא שהם הנשמות שנמשכו מיחוד או"א דאצילות איך יחשבו לבחי' בהמות לגבי הנשמות דלעתיד. הנה נשמות דזרע בהמה הם נשמות דבי"ע ונשמות דזרע אדם הם נשמות דאצי'. אך באצי' גופא ישנם ד' עולמות בי"ע, בחי' נר"נ דאצי', ואצי' שבאתי' הוא בחי' חיה יחידה, ומבחי' זו הי' נשמת אדה"ר קודם החטא, וגם נשמת משה הי' מבחי' אצי' שבאצי'. וזהו ורדו בדגת הים, להוריד ולהמשיך בחי' זו עד לבי"ע. והנה "זה לעומת זה עשה אלוקים", ולכן התיירא משה ללכת לפרעה, שהרי פרעה הוא בחי' לויתן דקליפה, אך ה' אמר למשה "בא אל פרעה", כי משה הוא מבחי' אדם שעליו נאמר "ורדו בדגת הים".      

ועפי"ז יובן ענין סעודת לויתן ושור הבר דלעתיד, שזהו שהנשמות דעכשיו יתעלו ויתבררו ע'"י הנשמות דלעתיד. שהנשמות דעתה הם מבחי' שם הוי, אך לעתיד יתגלה אוא"ס הסובב, וא"כ הוי' דעכשיו כאלוקים יחשב. והנשמות דלעתיד יומשכו מבחי' הסובב ורק שיתגלו ע"י שם אלוקים דלעתיד שהוא שם הוי' דעכשיו.


להבין ענין משמח חתן וכלה (ח, ד)

להבין ענין משמח חתן וכלה ומשמח חתן עם הכלה. הנה כלה הוא בחי' רחל, כנסת ישראל, מלכות דאצי' המתלבשים בבי"ע, ולכן נקראת כלה שתשוקתה לעלות ולהתכלל בא"ס. ויעקב אותיות יבקע הוא בחי' חתן, חות דרגא, המשכת א"ס מריש כל דרגין לבחי' רחל.

והגורם בחי' הבקיעה, המשכת אוא"ס, הוא השמחה, וזהו שמח תשמח, כשמחך כו' בגן עדן מקדם, היינו אתעדל"ע ללא קדימת אתעדל"ת. והנה עתה הוא משמח חתן וכלה, שההמשכה היא מחתן לכלה, אך לעת"ל יהי' אור הלבנה כאור החמה מחמת גילוי בחי' סובב, ולכן יהי' משמח חתן עם הכלה בשמחה אחת.  


והיה אור הלבנה (ט, ב)

"כאור שבעת הימים" הוא האור שהאיר בז' ימי בראשית ונגנז בגן עדן. דהנה, "שבעת הימים" הוא האור וחיות של ז' תחתונות דעתיק, ו"אור שבעת הימים" הוא ג' ראשונות דעתיק. דהנה כתיב "מהרה ישמע גו' קול כלה, דעכשיו אין קול כלה כי בחי' הדיבור אינו בגילוי. וגם דיבור המלאכים הוא רק בחי' ירידה והשפלה. ובחי' אדם שעל הכסא נמשך רק ע"י בני ישראל, וזהו יעקב אותיות יבקע. וזהו "קול מצהלות חתנים" לשון רבים, כי בכל עולם ישנה פרסא שיעקב בוקע. ולעת"ל יתגלה בחי' חתנים.   

ב. וענין "נערים ממשתה נגינתם": "נערים" קאי על יוסף, נער דאצי', ויהושע, נער דבריאה. וענין "חתנים מחופתם": ענין חופה הוא מבח' מקיף דבינה, ובעבודת ה' הוא ההתבוננות בגדולת ה'. אך בחי' "נערים" הוא כשהאהבה נמשכה למטה, ואז צריך לעוררה ע"י בחי' שירה, ושירה הוא על היין, "נכנס" יין יצא סוד, וזהו "ממשתה נגינתם". אך "חתנים" הם למעלה מבחי' יין אלא מחופתם עצמם.     

ג. ואחר כל זה יובן ענין "והי' אור הלבנה כאור החמה", דהנה איתא "נערים פני זקנים ילבינו", זקן הוא בחי' זה שקנה חכמה, ולעת"ל יהי' עליית העולמות שבחי' "נערים" יתעלו למעלה מבחי' חכמה. שיוסף, בחי' ז"א יתעלה בעתיק ולמעלה יותר. ובחי' אור החמה ואור הלבנה הוא בחי' יוסף ויהושע. ובפי' "והי' אור הלבנה כאור החמה" יש ב' פירושים, א': שהלבנה תתעלה לבחי' השמש דעכשיו, וב': שהלבנה תהי' כמו השמש דלעתיד שהוא שבעתיים של האור עכשיו, בחי' שבעתיים כאור שבעת הימים.     


ענין ז' ימי המילואים (י, א)

אור הז"א כשהוא באצי' נק' חתן, וכשז"א מתלבש בעולם היצירה נק' נער, וכשבחי' מלכות מתלבשת בעשי' נקראים ז"א ומלכות נערים. והנערים ממשיכים את בחי' אצי' לבי"ע, שבתחילה מתצמצם אור הז"א (שזהו בחי' חמה, דשמש קאי על האור עצמו, וחמה קאי על פעולת האור על האדם), ואח"כ מאיר ב"פני לבנה" שהוא מלכות, שורש בי"ע באצי'. והנה כן ויותר מכן צריך להיות צמצום אוא"ס בכדי להאיר באצי'. וזהו שבעת הימים, דהנה, ז' בחי' תחתונות דעתיק המתלבשים באריך נק' שבעת הימים, וכו' ראשונות נקראים אור שבעת הימים. והנה לעתיד יתעלה בחי' בי"ע דעכשיו לבחי' אצי', ובאצי' יאיר בחי' אור שבעת הימים.

ב. ועוד יש לומר בפי' "והיה אור הלבנה כאור החמה", שאור החמה הוא בחי' שם הוי', יחו"ע, ואור הלבנה הוא שם אלוקים, יחו"ת, ולעתיד הנה שם אלוקים יהי' כמו שם הוי' דעכשיו. ושם הוי' יהי' "שבעתיים" שקאי על בחי' עתיק, שהוא האור שנברא בז' ימי בראשית. וזהו ענין "משמח חתן וכלה", ו"משמח חתן עם הכלה", שבתחילה הי' "שני המאורות הגדולים", ואח"כ נעשה מעוט הירח, שבחי' כלה מקבלת מבחי' חתן, וזהו "משמח חתן וכלה", אך לעת"ל תתחדש הלבנה להיות כמו קודם המיעוט, ואז יהי' בחי' "משמח חתן עם הכלה" בהשוואה אחת.  

ג. ועפי"ז יובן מעט מזעיר ענין שבעת ימי המילואים, "כי שבעת ימים ימלא את ידכם (דלכאורה בשבעת ימים מיבעי' ליה). דענין שבעת ימי המילואים שייכים לבחי' אור שבעת הימים, ושבעת ימי בראשית קודם החטא, שאז הי' העולם במעלה עליונה, שהרי ג"ע שהוא קיבול שכר שלנו הי' אצל אדה"ר תמורת עוה"ז. וזהו מ"ש האריז"ל ששבעת ימי בראשית הם ז"ת דעתיק, כי ז"ת דעתיק האירו אז. וכשחטא אדה"ר נסתלקה השכינה, ובז' ימי המילואים, לשון מילוי ושלימות, נתמלא הפגם. אך גילוי זה אינו ממש כמו אור שבעת הימים דלעתיד שהוא בחי' עתיק, אבל בז' ימי המילואים הי' גילוי בחי' בינה (ורק שהתגלות עתיק הוא בבינה), ובחי' אבא המאיר בבינה. ואח"כ היום השמיני האיר בחי' עצמיות החכמה.       

ד. עוד י"ל הענין המילואים שממלא וממשיך האור מבחי' סובב - שבה א. ת השמים ואת הארץ אני מלא - לבחי' ממלא - שבה הגילוי הוא רק בחי' כבודו, זיו והארה.

ועוד י"ל דהנה, מבואר בע"ח שהמלכות נאצלה בסוד נקודה, וט' ספירות באים לה בסוד תוספת מבחי' המלכות שבט' ספירות העליונות. טבעת החורבן התלבשו הט"ס שבה בקליפות, שזהו לא התמלאה צור אלא מחורבנה של ירושלים. ובעבודה הו"ע ששכלו ומדותיו מתלבשים רק בתאוות עוה"ז. וזהו ז' ימי המילואים להמשיך ז' בחינות במלכות, שמנקודת המלכות, אמונה, יומשך להיות הגילוי בשכל ומדות ועי"ז נחלש כח נה"ב. וזהו ענין הכנור, שנשמת האדם הוא בחי' כינור, נר - נר ה' נשמת אדם, כו' - שם הוי', י' - שהי'"ס מאירים בגילוי בקביעות בנשמה. וזהו מילוי הלבנה.

להבין מ"ש בהגדה מצה זו שאנו אוכלין על שום מה (יא, ג)

לכאורה הציווי לאכול מצה הי' כבר בעשור לחודש, וא"כ איך אומר שהציווי הוא מפני שלא הספיק להחמיץ כי גורשו? ומדוע פסח דורות נוהג כל שבעה והלא פסח מצרים הי' רק יום אחד?

ולהבין קצת ענין אכילת מצה, הנה יו"ט הו"ע השמחה, שהוא מבחי' בינה, שהעלול מתקרב לעילתו ומבין את עילתו ומזה בא השמחה. אך שבת הוא בחי' חכמה, בחי' אין, שבה כחשכה כאורה (דלא זו בלבד שגם החושך לא יחשיך אלא עוד זאת שאף האור שוה לחושך דכל נהורין מתחשכאן קמיה).  

ב. והו ששבת היא בחי' קודש - "כי קודש היא לכם" - משא"כ יו"ט הוא רק המשכת הארה מבחי' אבא לבחינת בינה, ולכן נקרא רק "מקרא קודש". והמשכה זו הוא ע"י המצה, קטנות אבא (אין התינוק יודע לקרות אבא עד שיטעום טעם דגן, אך אין בזה השגה, ולכן נקרא מיכלא דמהימנותא). ובפסח מצרים הי' מספיק אכילת מצה יום אחד כי היו שם משה ואהרן וענני הכבוד לשמור מן החיצונים, אך עתה ישנו איסור אכילת חמץ כל ז', שהוא ענין המשכת אור אבא בכל הז' ספירות (אך אין חיוב לאכול מצה אלא רק שישנו איסור חמץ שענינו לשמור שלא תהי' יניקה).  

ג. והנה, במצרים הי' גילוי מלך מלכי המלכים, שקאי על בחי' חכמה דאצי' ("מלכים" - נה"י, "מלכי" - חג"ת, "מלך" - חב"ד), שבה שורה אוא"ס, לפיכך ממילא לא הספיק הבצק להחמיץ. אך לדורות צריך לאכילת מצה ז' ימים כנגד ז' מדות, שצריך להמשיך בהם בחי' מצה וביטול.   


ששת ימים תאכל מצות (יג, א)

"ששת ימים מצות תאכל", ומשמעות הפסוק הוא שעי"ז יבוא לבחי' "ביום השביעי עצרת". וצריך להבין, הרי פסח מצרים הי' חימוצו נוהג רק יום אחד, וא"כ זכו לגילוי דיום השביעי שלא ע"י אכילת מצה כל ששת הימים. גם צריך להבין מה שאנו אומרים "מצה זו שאנו אוכלים על שום מה כו' על שום שלא הספיק בצקת של אבותינו להחמיץ", והלא נצטוו "על מצה ומרורים תאכלוהו" לפני חצות, וזה שלא הספיק להחמיץ הי' לאחר חצות, ואנו אוכלים מצה לפני חצות. והענין דהנה כתיב "בערב תאכלו מצת", חסר ו', וכתיב "ויאפו גו' מצות", מלא בו', שהוא"ו מורה על גילוי ממה"מ הקב"ה, שהי' בחצות, וא"כ דוקא במצות שלאחר חצות נאמר מצות מלא. והנה מצה שאנו אוכלים הוא ג"כ מבחי' זו שלאחר חצות, הרי כתיב "ששת ימים מצות תאכל", בו', ולכן עי"ז "וביום השביעי עצרת".

ב. ולהבין זה יש להקדים ענין "כי לא על הלחם לבדו יחי' האדם", דבמאכל ישנו ניצוץ מעולם התוהו ששרשו למעלה מעולם התיקון ולכן המאכל מחי' את האדם, ולכן "אין התינוק יודע לקרות אבא עד שיטעום טעם דגן", דשורש המאכל הוא למעלה משורש האדם, ועד"ז הבירורים שמבררים מתהו מוסיפים חיות באהבת ה' של האדם.

ג. ועפי"ז יובן ענין אכילת מצה בחג הפסח, דמבואר בזוהר שכמו שאין התינוק יודע לקרות אבא עד שיטעום טען דגן, כך לא ידעו להשכיל גדולת ה' עד שאכלו מצה, דמצה הוא בחי' שפלות והכנעה. דידוע דבגלות מצרים היו ישראל מקושרים מאוד למטה, ועיקר יציאת מצרים הוא שנגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקב"ה, וכמאמר "ובמורא גדול זה גילוי שכינה", שהי' בחצות הלילה. אמנם נצטוו באכילת מצה קודם חצות, שהוא בחי' שפלות והכנעה דהביטול דיראה תתאה, שזה הי' הכלי לגילוי הנמשך לאחר חצות. וגם נקרא המצה בזהר מיכלא דמהימנותא, דאמונה הוא בחי' ביטול שמבטל שכלו, והוא ע"ד הנזכר מהמשל דקריאת התינוק שאף שאין ידיעה זו מבחי' השגה גמורה מ"מ יש בה התקשרות חזק מאוד עד שנפשו קשורה בנפש אביו, מפני שהדעת שנתחדש ע"י הלחם שרשו מבחי' התהו שלמעלה מהדעת המושג, ועד"ז הוא במצה שע"י אכילת מצה נמשך הכרה שידע לקרות אביו שבשמים בהתקשרות חזקה עד מיצוי הנפש, אף שאינו משיג בהשגה ממש, וזהו בחי' ביטול.     

ד. והנה, במצה שלפני חצות, בחי' יראה תתאה, בחי' אמונה בלבד, צריך שימור שלא יבוא לידי חימוץ שהוא בחי' גסות וההתנשאות. אך המצה שאחר חצות, בחי' יראה עילאה שבא ע"י גילוי אור א"ס שלמעלה מהשתלשלות, אין צריכה שימור כי אין לחיצונים אחיזה שם. וזהו "כי לא חמץ" שאינו יכול לבוא לבחי' חמץ.

ומעתה יש לומר תירוץ הקושיא איך אנו אומרים במצה שאנו אוכלים לפני חצות "על שום שלא הספיק" שקאי על המצה שאחר חצות. והענין, שבזמן יציאת מצרים, היו צריכים להקדמת יראה תתאה לפני שבאים ליראה עילאה, אך עתה ע"י שאנו ממשיכים אוא"ס כל השנה ע"י קיום התורה ומצוות, הנה במצה שלפני חצות נמשך גילוי אוא"ס, ולכן המצה שאנו אוכלים לפני חצות הוא במדריגת המצה שלאחר חצות בזמן יציאת מצרים.       

ה. ועתה צריך להבין ענין שביעי של פסח, שנעשה דוקא על ידי ששת ימים תאכל מצות. דהנה, ים ויבשה הו"ע עלמא דאתכסיא ועלמא דאתגליא, דהנה מלכות דאצי' נק' ים מפני שמעלמת על ו' מדות העליונים דאצי', ולכן בחי' זו דמלכות נק' עלמא דאתכסיא. אמנם מה שמאיר ומתפשט מהמלכות לנבראים דבי"ע נק' ארץ ועלמא דאתגליא. והנה כל זה הוא כשההמשכה הוא על פי סדר הרגיל. אך בליל שביעי של פסח מתגלה הארה גדולה ועצומה מלמעלה מסדר השתלשלות, נעשה שינוי בסדר ההשתשלות, שבחי' ים, עלמא דאתכסיא, בא בגילוי, והמשכה זו הוא מבחי' קדמונו של עולם.

ו. וזהו ששת ימים תאכל מצות וביום השביעי עצרת, דהנה קרי"ס הי' ביום השביעי כנגד מלכות, בחי' יום השביעי, והמשכה בבחי' מלכות הוא דוקא לאחר אכילת מצה ששה ימים, שהו"ע המשכת אוא"ס בכל הו' מדות מבחי' החסד עד בחי' יסוד, ואז נמשך הגילוי בבחי' מלכות שמבחי' ים נעשה יבשה וגילוי. וזהו "עצרת להוי' אלוקיך", הוי' הוא בחי' יחודא עילאה שנקרא ים, ואלוקים הוא מקור ההמשכה בבי"ע שנקרא ארץ, ובעצרת נמשך בחי' שלמעלה משניהם ולכן נאמר "עצרת" על ב' בחינות אלו, "להוי", מה שנק' שם הוי' נעשה "אלוקיך" בבחי' גילוי ממש. והנה, בפסח מצרים שהי' אז אצלם משה אהרן וענני הכבוד היו יכולים להמשיך הגילוי ע"י אכילת מצה ביום אחד, ועל כן לא הי' חימוצו נוהג כי אם יום אחד. אמנם הארה זו הי' בבחי' קטנות אצלם שלא היו להם שלימות כל כך. וזהו "עצרת להוי' אלוקיך", משא"כ בסוכות, שהוא אחר קבלת התורה, נאמר "עצרת תהי' לכם", שמאיר ומתגלה "לכם" ממש.         


ששת ימים תאכל מצות (טו, ב)

בשביעי של פסח נאמר עצרת לה' אלוקיך (וישנו מחלוקת האם יכולים לעשות יו"ט כולו לה', או רק חציו לה' וחציו לכם), ובאם האדם עושה את הי"ט כולו לה' אזי אסור בעשיית מלאכת אוכל נפש, ולכן נאמר לא תעשה מלאכה. והנה עיקר המשחה הוא לשמוח בה', ואף ששמחה זו ישנה בכל השנה, הנה האדם אינו מרגיש את השמחה שנעשה שההמשכה שע"י המצוות, מפני שנה"ב מעלים, וביו"ט ישנו תוספת גילוי אור ועי"ז מצחצח גם את נה"ב, וזהו שהקריבן שלמי שמחה כדי להגביה גם את נה"ב.

והנה עוה"ב אין בו אכילה ושתי', דענין אכילה ושתי' הוא המשכה פנימית מאוא"ס לבחי' חו"ב ומדות, אך לעתיד לבוא - ועד"ז השביעי של פסח, שהי' אז גילוי אלוקות שלמעלה מבחי' התחלקות, ראתה שפחה על הים, וזהו ואתם תחרישון, כמשל החכם שאינו מדבר לפני מי שגדל ממנו איידי דטריד למיבלע לא פליט, וזהו "הפך ים ליבשה", ש"ים" הוא בחי-' משפיע ליבשה, ובהיגלות נגלות גילוי גדול נעשה כדומם דאיידי דטריד למיבלע כו' - יהי' גילוי אלוקות שלמעלה מהשתלשלות, ולכן לא יתגלה באכיל פנימית.


ששת ימים תאכל מצות (טו, ד)

גדול מה שנאמר בשביעי של פסח - עצרת לה' אלוקיך - ממה שנאמר בעצרת בשבועות ושמיני עצרת. דהנה "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות", ולעתיד לבוא נאמר "והניף ידו על הנהר והיכהו לז' נחלים", שיתגלה בחי' עבר הנהר, בחי' ראי' דחכמה שלמעלה מבחי' בינה - בחי' נהר היוצא מעדן. ולכן נאמר "ששת ימים תאכל מצות", ולא שבעת ימים, דיום השביעי הוא כנגד לעת"ל שאין בו אכילה ושתי', ולכן נאמר בו "עצרת לה' אלוקיך".


להבין מפני מה יו"ט דפסח ביום הנס (טז, א)

להבין מפני מה היו"ט דפסח הוא ביום שנעשה הנס, משא"כ בחנוכה ופורים שהיו"ט הוא ביום המנוחה. ויובן בהקדים ענין ממלא וסובב, שאור הממלא נמשך בסדר והדרגא, משא"כ אור הסובב הסובב שמתגלה רק בבחי' חיצוניות אבל הגילוי הוא שלא בהדרגא והגילוי הוא לכולם בשוה. והנה, בשאר ימים טובים הגילוי הוא מבחי' ממלא, ולכן צריך להיות תחילה הסרת הרע ורק אח"כ יכול להיות המשכת האור, ולכן היו"ט אינו ביום המלחמה אלא אח"כ ביום המנוחה. משא"כ בפסח כתיב "ופסח הוי'", שהגילוי הוא מבחי' סובב, למעלה מהדרגא, ולכן יכול להיות שני דברים אלו ביחד, נגוף למצרים ורפוא לישראל.   

אך צריך להבין דאם הגילוי הוא מבחי' סובב שלפניו "כחשכה כאורה", מדוע הי' נגוף למצרים. והענין ע"פ המבואר בפרי עץ חיים בענין "עבדים היינו כו' ויוציאנו הוי' אלוקינו" או"א שהלבישו לזרועות דא"א. היינו שאור הסובב מאיר ונמשך ע"י אור הממלא, ומצד התלבשות זו נמשך יציאת מצרים.


הים ראה וינוס (טז, ב)

"הים ראה וינוס", איתא בשל"ה שהניסה היא העבודה מיראה והריקוד הוא העבודה מאהבה, וכשהמלך מתגלה הנה השר שעבודתו באהבה מתגדל האהבה, ושר שעבודתו ביראה מתגדל היראה. והענין דהנה איתא בפע"ח שבשביעי של פסח הוא לידת הנשמות. והענין, שנשמות ישראל עלו במחשבה, ואז הם בבחי' אחים ורעים לז"א, ונעשים בבחי' יש על ידי בחי' מלכות, בחי' ים, שכמו שהים מכסה על הברואים שבים כך בחי' מלכות מסתיר על האותיות של דבר ה' המחיה את הנברא. והנה, בשמע"צ כשאומרים מוריד הגשם נמשכים הנשמות ברחם הנוקבא, והלידה הוא לאחר ז' חדשים בשביעי של פסח. והנה כדי שיהי' בחי' לידה ופתיחת הרחם צריך להיות המשכה מלמעלה מסדר השתלשלות במדת המלכות, וזהו בחי' "ויולך הוי' את הים ברוח קדים", שעי"ז "הפך ים ליבשה", ואז "ההרים", בחי' חג"ת דאצי', "רקדו" היינו שנכללו באור המקיף, שענין הריקוד הוא עלי' שלא בסדר והדרגא. אך "הים", סיפא דכל דרגין, בחי' העלם, לא יכול להתכלל ורק נתבטל, וזהו "וינוס". וכל זה הוא "מלפני אדון חולי ארץ", גילוי אור הסובב.


והניף ידו על הנהר בעים רוחו (טז, ד)

ים סוף הוא בחי' מלכות דאצי', שהיא בחי' דיבור המעלים ומסתיר על אור החכמה (כי רק מי שהוא חכם מקודם יכול להבין ע"י האותיות), וקרי"ס הוא שמעלמא דאתכסיא נעשה אתגליא, שהעשר ספירות דאצי' יתגלו גם בבריאה (וזהו שקרי"ס הי' לי"ב גזרים, כי השבטים הם בבריאה).

ב. וכל זה בוא בחי' קרי"ס, אמנם לעתיד לבוא יהי' בקיעת הנהר, דהנהר הוא בחי' המחשבה שמשוטטת תמיד, ע"ד הנהר שנמשך תמיד, וגם מחשבה היא בחי' אותיות, ובחי' בקיעת הנהר הוא שיומשך בחי' ראי' דחכמה, ע"ד שהאריז"ל ראה בשבת אחת דברים נפלאים מה שלא הי' יוכל לפרשם בשמונים שנים רצופים (ומשה רצה לפעול בחי' ראי' זו בישראל, "אעברה נא ואראה", אך לא פעל זאת, ולכן נאמר "ועתה ישראל שמע", ולעתיד לבוא יתגלה בחי' זו ע"י בקיעת הנהר).

ג. וזהו "והכהו לשבעה נחלים", כנגד האבות ואימהות, דהשבטים הם בבי"ע ושרשם הוא באצי', וענין קרי"ס הוא שיאיר בהם בחי' שרשם. אך האבות הם באצי', אך שרשם הוא למעלה מאצי' בבחי "בעבר הנהר ישבו אבותיכם", ונמשך בהם בחי' שרשם ע"י בקיעת הנהר. ועי"ז יוכל להיות התגלות טעמי תורה, דפרד"ס התורה הוא כנגד ד' עולמות, "ומשם יפרד", פר"ד - פשט רמז דרוש - מתקן עולמות בי"ע, וסוד מתקן בחי' האצי' ע"י שממשיך מלמעלה מאצי'.       

ד. ולתוספת ביאור שייכות "והכהו לשבעה נחלים" להמשכת פנימיות התורה, הנה יעקב הוא בחי' רחמים, והנה עיקר הרחמנות הוא על י"ב שבטים יוצאי ירך יעקב שהם בעולמות בי"ע, אך לעת"ל שגם עולם העשי' יזדכך, ואז אין שייך רחמנות על עשי' יותר מעל אצי', והרחמנות יהי' גם על עולמות העליונים שגם עליהם שייך בחי' רחמנות. והנה, ע"י בחי' רחמנות ממשיכים את בחי' האבות לבי"ע, ולעת"ל ע"י המשכת הרחמנות גם על בחי' האבות יומשך בחי' א"א שלמעלה מאצי'. וזהו ש"עץ הדעת חטה היתה", אף שמבואר ש"חטה" הוא בחי' כ"ב אותיות התורה, דאדם הראשון הי' בבחי' זו דמשיח, ולכן הי' למעלה מבחי' תושב"כ ותושבע"פ, וענינו הי' המשכת פנימיות התורה שיתגלה לעת"ל ע"י משיח.

ה. וזהו "והחרים ה' את לשון ים מצרים", שהוא נהר מצרים, "שם האחד פישון" שהוא בחי' חכמה, אך הוא מקור לבחי' הפירוד, "ומשם יפרד", ולכן הוא בחי' מיצר וגבול - "נהר מצרים". אך לעת"ל יהי' גילוי אחדותו ית' בעולם - "ה' אחד ושמו אחד" - שיהי' הגילוי דאחדותו ית' דאצי' גם בעולם העשי' ולכן לא יצטרכו לבחי' הנהר - בחי' ומשם יפרד. ועוד י"ל, ש"שבעה נחלים" הם בחי' המדות והדיבור הממשכים הארה בעלמא דבחי' שער החמישים דבינה (שאינו מושג כלל), ולעת"ל נאמר "והכהו לשבעה נחלים" שאותו האור המאיר בבחי' הנהר עצמו יומשך ויתגלה בבחי' המדות והדיבור המאירים ומתגלים בבי"ע, וזהו "ומלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים".             


פרשת שמיני


לויתן זה יצרת לשחק בו

איתא במדרש שלעת"ל הלויתן נותץ להבמות בסנפיריו, והקב"ה יתיר שחיטה זו, ובהמה זוה היא שור הבר. וביאור הענין הנה יש ב' מיני צדיקים. א' שעבודם הוא בבחי' רוחניות ליחד יחודים, כמו רשב"י כשהי' במערה, והם בבחי' נוני ימא, לויתן מלשון ילוה אשי אלי, והב' הם הצדיקים שעבודתם הוא בענינים גשמיים קיום מצות בגשמיות, והם בבחי' שור הבר. והנה א"א להגיע לאלוקות אלא בבחי' עבודה הרוחניות, וזהון שהלויתן שוחט - מעלה - את שור הבר בסנפיריו - שבהם הוא שט, שעבודתם אינה בבחי' רשפי אש והתלהבות אלא בנחת ובטיסה אחת הולכים למרחוק. אך באמת גם שור הבר יעלה את הלויתן כי ישנה מעלה בבחי' העבודה בגשמיות, שהרי כך צריך להיות ע"פ התורה "אין שמחה אלא בבשר". והנה הלויתן ישחוט את שור הבר בסנפירו, אף שעכשיו שחיטה כזו פסולה מצד הפגימה. דהנה ענין השחיטה הוא העלאה, וא"א להיות כל העליות בבת אחת, אלא צריך להיות הפסק בין עלי' לעלי', ולעת"ל יתיר הקב"ה פגימה זו.        


ביאור על לויתן זה כו' הנ"ל (יח, ד)

להבין יתרון המעלה שיש לנשמות שמבחי' שור הבר. יובן בהקדים שיש ב' מיני מלאכים, בחי' עוף ובחי' בהמות הארץ, ועד"ז הוא בנשמות, וישנו מעלה בעוף שיכולים לעוף בעילוי אחר עילוי, אך מעלת הבהמה הוא שיש לה ריבוי חיות וכוח, ולכן דוקא הם נושאים את הכסא, ומקבלים כח זה מחמת בירור הניצוצות שמעולם התהו. ועד"ז הוא בענין הנשמות, שהנשמות שמיחוד זו"ן, שעיקרם הוא מבחי' מלכות, שמיחוד זה נעשה נשמות בבריאה, הנה יש בהם מעלה על הנשמות דאצי', שדוקא הם מבררים את הניצוצות שמכצר חכמה בינה דתוהו. ועוד מעלה בהם הוא שנעוץ תחילתן בסופן. וזהו שאמרז"ל בהמות נותץ ללויתן בקרניו, קרן הוא בחי' כתר שלמעלה מהראש, והנשמות שמבחי' בהמה מעלים את הנשמות שמבחי' לויתן מבחי' חו"ב לבחי' הכתר. עוד י"ל בענין העלי' שע"י שור הבר, הנה זהו ע"ד ים ויבשה, שע"י גילוי שלמעלה מסדר ההשתלשלות הנה "הפך ים ליבשה", כי שם ים ויבשה שוין, ואדרבה "ארץ קדמה". וזהו שמצד סדר ההשתלשלות הלויתן מעלה את שור הבר, אך מצד הגילוי שלמעלה מהשתלשלות שור הבר מעלה את הלויתן.

ועוי"ל בענין לויתן ושור הבר, הנה לפעמים מבואר שהנשמות מקבלים מבחי' התורה, ולפעמים מבואר שהנשמות גבוהים מהתורה. אך הענן שכשהנשמות הם מבחי' ביתי, בחי' עבודת עבד, הם מקבלים מהתורה, שעי התורה והמצות מקבלים מבחי' לבושים שהם בחי' ארבין ואניות להלך בעלמא דאתכסיא. אל ישנם נשמות גבוהות מאד, שיש בהם בהחי' רעותא דליבא, בחי' בכל מאדך, ובחי' זו הוא למעלה מהתורה. והם בחי' לויתן, לשון חיבור, שהם משפיעים בתורה. אך מ"מ לעתיד לבוא כתיב "רני ושמחי בת ציון גו' ושכנתי בתוכך", מפני המעלה ישנה בעבודת עבד, מצד נעוץ תחילתן בסופן.               




פרשת תזריע


אשה כי תזריע וילדה זכר

"אשה כי תזריע וילדה זכר", ואמרו חז"ל "אשה מזרעת תחילה יולדת זכר". והענין כי הזכר הוא בחי' חסד ונקבה בחי' גבורה, והתאחדות ב' השפעות אלו הוא ע"י שהזכר משפיע בחי' גבורה שבחסד, והנקבה משפעת בחי' חסד שבגבורה (שהרי כל ספירה כלולה מכל הספירות). וזהו "אשה מזרעת תחילה", שהיא מזריעה בחי' חסד שבה, ולכן עי"ז "יולדת זכר", בחי' חסד.   


עולם לאכסדרא הוא דומה (יט, ד)

"עולם לאכסדרא הוא דומה ורוח צפונית אינה מסובבת במחיצה". הנה, דרום הוא חסד וצפון גבורה, ויש גבורה בחסד וחסד בגבורה, ולכן הדרום שהוא חסד יש בו גבורה היינו תוקף החום, וצפון שהוא גבורה, נכלל בו החבד ולכן הוא קר, דקרירות הוא חסד. שענין התיקון שתיקן המאציל הוא להיות עירוב החסד בגבורה וגבורה בחסד כדי שיהי' קיום לעולם, וכמו "אשה מזרעת תחילה יולדת זכר". ולכן "רוח צפונית אינה מסובבת", כי המחיצה היא בחי' גבורה, ובצפון הוא התפשטות החסדים דחכמה ולכן הוא פתוח, וד"ל.   


שוש תשיש ותגל העקרה (כ, א)

ב"תשיש" ישנם ב' פירושים, שהעקרה בעצמה תשיש, ושהקב"ה ישיש את העקרה (כי נוכח לזכר שוה עם נסתר לנקבה). והענין בהקדים הביאור במאחז"ל "אשה מזרעת תחילה יולדת זכר", היינו כשישנה תחילה אתערותא דלתתא, אזי יולדת זכר - בחי' האהבה דמי לי בשמים, שרוצה להתבטל ולהיכלל באוא"ס, אף שיתבטל במציאות. משא"כ "איש מזריע תחילה", כשישנה תחילה אתעדל"ע אזי "יולדת נקבה", נשים דעתן קלות, שרוצה בהאהבה זוטא דג"ע כדי שלא יתבטל במציאות. ועל זה הוא הבקשה, שגם כשיולדת נקבה, שאז היא בחי' עקרה, שנחשב כאילו לא ילדה, כי ההולדה באה מלמעלה ולא מצידה, הנה גם אז יהי' "בקיבוץ בניה" שיהי' לה בחי' זכרים. וזהו ע"י שמחה של מצוה, "שוש תשיש", שעי"ז נמשך מלמעלה מסדר ההשתלשלות, ואזי גם כאשר האתעדל"ע בא מלמעלה יולדת זכר. וזהו "תשיש" שכשאר היא בעצמה תשיש בשמחה של מצוה, אזי ה' ישיש אותה, שיומשך לה מלמעלה מסדר ההשתלשלות. וע"י השמחה של מצוה ינצל מבחי' "ועבדת את אויבך" (שבא כאשר "לא עבדת את ה' אלוקיך בשמחה ובטוב לבב"), שהו"ע הנפילה בתאוות, וניצל מזה ע"י שמחה של מצוה.        


למנצח על השמינית (כ, ג)

למנצל על השמינית על המילה שניתנה בשמיני. ויובן בהקדים ענין השבת, שבששת ימי החול הו"ע העלאת הניצוצים שנפלו בשבירה והעלי' היא מבי"ע לאצי'. אך בשבת הו"ע מנוחה, כי נשלמה העליה, ובשבת הוא המשכת המ"ד באצי'.

ב. אבל מילה הוא מדריגה גבוהה יוצר מבחי' אצי', דמילה הוא מבחי' רעוא דכל רעוין, בחי' אדם קדמון. ולכן שבת נוהגת בכל מקום, גם במקום הקליפות, מפני שהשבת הוא בחי' תיקון והתלבשות ולכן גם במקום הקליפות יוכל להיות המשכת קדושת השבת לישראל דוקא. וזהו רק בחי' שבת שהוא המשכת אתעדל"ע כפי ערך האתעדל"ת. אך בחי' המילה הוא המשכת אתעדל"ע שלמעלה מאתעדל"ת, שהוא למעלה מאצי', ושם הערלה מסתירה, ולכן צריך להיות הסרת הערלה כדי שהארת גילוי זה יבוא לישראל דוקא. וזהו "גדולה מילה שנכרתו עליה י"ג בריתות", שהוא המשכת יסוד דא"א שיש בו י"ג מדות הרחמים שלמעלה מבחי' שבת שהשבת הוא בחי' מוחין דאבא.

ג. וזהו מ"ש בת"ז ששהגילוי דא"ק הוא רק מבחי' נה"י דא"ק, וכדי שיהי' הגילוי הוא ע"י מילה, גילוי בחי' יסוד דא"ק, פנימיות ההשפעה. ובזה יובן מה דאיתא במדרש ששאל מין אחד מר' עקיבא אם כדבריך שהקב"ה מכבד את השבת אל ישיב בה רוחות כו' והשיב לו משלך מעירוב והוצאה שברשות אחד. אך לכאורה אינו מובן שהרח רוב המלאכות אינם תלןיים בחילוקי רשויות. אך הענין הוא שעיקר תכלית המלאכות הוא להעלות את הניצוצין שנפלו בשבירה, אך לגבי מחי' המקיף הנה כל העולם שלו שאין שייך בחי' מעלה ומטה שהכל הוא בהשוואה אחת. אך היינו רק בחיצוניות א"ק אך כדי שיהי' גילוי פנימיות א"ק הוא צריך להיות הסרת הערלה.       

וע"פ הנ"ל יובן הטעם שמילה דוחה שבת, כי כל המלאכות אינן נחשבות למלאכות לגבי א"ק שהוא המקיף את כולם בהשואה. וע"ד הנ"ל יובן מארז"ל שכינור של של מקדש שבעה נימין הי' ולעתיד לבוא של שמונה נימין. דהנה כנור הוא נר כ"ו, כ"ו בגמטריא שם הוי', וכנור ח' נימין הוא ההמשכה שלמעלה מז' מדות (ז' נימין). וענין ח' נימין יש לפרש שהוא החיבור דד' אותיות שם הוי' וד' אותיות של שם אדנ', שלעת"ל יהי' חיבור ההעלם עם הגילוי, "כשם שאני נכתב כך אני נקרא".       


אדם כי יהי' בעור בשרו (כב, ב)

אדם הוא במדריגה גדולה שהוא כלול מכל הבחי' חו"ג ורחמים. והנה, אדם זה כשתיקן כל הבחי' שבו יוכל עדיין להיות שבחי' התחתונה שבו לא נתברר לגמרי, ומזה נולדים סימנים בעור בשרו שלא כדרך הטבע. "והובא אל הכהן", שע"י הכהן בחי' חסד עילאה יכול להמתיק דינים. ולכן אין הנגעים נהגים בזמנינו זה, מפני שהנגעים מורים על התבררות הרע מן הפנימיות וזה אינו בנמצא אצלנו, שאך הצדיק עדיין הרע קצת בפנימיות.        


בגמרא דב"מ פרק הפועלים קא מיפלגי במתיבתא דרקיע (כב, ב)

"קא מיפלגי במתיבתא דרקיעא אם בהרת קודמת לשער לבן טמא ואם שער לבן קודם לבהרת טהור, ספק, הקב"ה אומר טהור וכולהו מתיבתא דרקיעא אמרי טמא, ואמרי מאן נוכח, נוכח רבה בר נחמני, דאמר רבה בר נחמני אני יחיד בנגעים". השם "הקדוש ברוך הוא" מורה שהוא סובכ"ע וממכ"ע, ד"קדוש" קאי על הכתר שלמעלה מהשתלשלות, ו"ברוך" קאי על ממכ"ע, שבברוך ישנם ב' פירושים, שהוא מקור הברכה, וקאי על החכמה, או שהברכה נמשכת לתוכו, ואז קאי על ספירת המלכות.

ב. וענין מתיבתא דרקיע יובן בהקדים שישנם ג' בחינות אור מים רקיע, אור הוא בחי' הכתר שהוא מקור החכמה, וגילוי השכל נק' מים, וכשהחכמה בא לידי השגה בבינה נקרא רקיע, שהו"ע רקיע כעין הקרח הנורא שהו"ע דאגלידו מיא ואינם בבי' מים דניידי. ולכן נק' ג"ע העליון מתיבתא דרקיע כי רקיע נק' בחי' בינה שהוא הרקיע, והתפשטותה והמשכתה להאיר בג"ע העליון נק' מתיבתא דרקיע, והיינו ע"י עסק התורה לשמה של התנאים והאמוראים. שעי"ז ממשיכים תוספת אור בג"ע. והנה הנשמות האלו הם הזוכים ללמוד במתיבתא דרקיע כי הנה התורה ישנה ג"כ באצי'.  

ג. ולהבין ענין הלימוד ד"אם בהרת כו'" איך שהוא בג"ע, יובן בהקדים מה דאיתא בעץ חיים שקליפת נוגה דאצי' חציה טוב וחציה שכלפי חוץ הוא רע, ולכאורה אין זה מובן כלל איך שייך קליפת נוגה באצי'. ויובן בהקדים המבואר בזהר ובע"ח, שהנגעים באים מהסתלקות אור אבא, ולכאורה כשישנו אור הבינה איך שייך שיהי' טומאת נגעים? ונקדים המבואר ששם הוי' הוא בתפארת, ולכאורה שם הוי' הוא למעלה משאר השמות וא"כ מדוע הוא הספי' השלישית? ויובן בהקדים ענין שבה"כ, שכל מדה היתה בני עצמה, וההתכללות הוא רק ע"י גילוי אוא"ס שלמעלה משניהם, וא"כ בחי' תפארת שהוא כולל ומחבר ב' ההפכים דחסד וגבורה מוכרח לומר שיש בו מבחי' אוא"ס שלמעלה מחסד וגבורה.

ועפי"ז יובן ענין קליפת נוגה שבאצי', דבנוגה שבאצי' הספירות הם בבחי' ענפין מתפרדין, ואין בהם בחי' התכללות, שהוא הפסולת משבירת הכלים שנפל באצי', ולכן אף שחציה הפנימי הוא טוב ומיוחד באצי', מ"מ מאחר שגם חציה הפנימי אינו בבחי' התכללות, וממילא אין מאיר בה אוא"ס בבחי' פנימי, לכן יכול להיות שחציה כלפי חוץ הוא רע.       

ד. ועפי"ז יובן המבואר בזהר שבהסתלקות אור אבא - שאוא"ס מאיר באצי' ע"י בחי' אבא (והתפארת מקבלת מבחי' החכמה) - נעשה נגע, שע"י הסתלקות אור אבא נמצא שאין התכללות המדות ואזי יכול קליפת נוגה דאצי' לקבל לא רק מבחי' שערות אלא מהעור עצמו (דענין הלובן שבבהרת הוא שאין מגיע לשם הדם - החיות דקדושה). וזהו "אם בהרת קדמה לשער לבן טמא - שאם השער - ההשפעה לק"נ - נעשה לבן ע"י הבהרת, אז דוקא משמע שיונקים מהעור עצמו וא"כ מזה יכול להיות יניקה גדולה, וא"כ הוא טמא (דהשפעה מצומצמת דרך שערות צריך להיות, שהרי ק"נ נבראה ע"י הקב"ה). אך אם ישנו ספק אם הבהרת קדמה אזי מתיבתא דרקיע אומרים טמא כי ספיקא דאורייתא לחומרא, אך הקב"ה אומר טהור, שכל שלא נודע שהבהרת קדמה אינו טמא.    

ה. והנה, עבודת התנאים והאמוראים הי' להמשיך בחי' המקיף דסוכ"ע לבחי' ממכ"ע, אך אעפ"כ רק הארת המקיף זורח בפנימי בהעלם, ולכן אף שידעו שהקב"ה אמר טהור מ"מ הם אמרו טמא כי הטעם לא נמשך להם בפנימיות. ואמרו "מאן נוכח רבה בר נחמני, דאמר רבה אני יחיד בנגעים", פי' שמדרגתו הוא מבחי' הארה זו עצמה ממש מה שהמקיף זורח בהאור פנימי וע"כ נק' יחיד שהוא למעלה ממדרגת שאר כל החכמים שהם מבחי' האור פנימי.      


פרשת מצורע

ענין הצרעת הוא שישנו רק מוח הבינה שהו"ע הרצוא והתפעלות לעלות למעלה, אך אור אבא, שהו"ע הביטול שאין בו כח לעלות למעלה אלא הוא בבחי' שוב, מסתלק. שהו ענין רצוא בלא שוב. ואזי יכול להיות יניקת החיצונים, כמו שאחר התפילה, אם אינו עוסק בתורה, יכול לבוא לישות ותאוות כו'.

והעצה לזה הוא "והובא אל הכהן" שהכהן ממשיך אור אבא. אך צריך להיות "והובא אל הכהן" כי צריך להיות ג"כ רצוא, (שצריך להיות בחי' התשובה, תשוב ה' לתקן את הפגם שבבחי' ה, בחי' בינה, שהוא הרצוא, דאי אפשר להמשיך אור אבא לפני תיקון הפגם שבבינה), דהי' עולה על הדעת שיעסוק רק בלימוד התורה, בחי' שוב, אך באמת א"א להמשיך ללא רצוא. וזהו "והובא אל הכהן" – בחי' רצוא – ואז "ויצא הכהן" – המשכת השוב להתלבש בכלים.

וזהו "וזאת תהי' תורת המצורע" – דדוקא ע"י הרצוא ושוב יהי' "תורתו" כראוי.


פרשת אחרי

כי ביום הזה יכפר עליכם (כה, ג)

יום הכיפורים הוא זמן התשובה, ענין התשובה הוא להשיב הנפש למקורה כמו שהיתה לפני שירדה למטה. וצריך להבין למה ירדה הנשמה למטה, להיות לה ירידה גדולה, ובפרט שכל הדרכים בחזקת סכנה. ויובן בהקדים ענין "כי ה' אלוקיך אש אוכלה הוא", שכמו שהאש צריך לפתילה, כך הנה "לאו אורחין דמלכא לאישתעי במילין דהדיוטא", דהעשרה מאמרות הם מילין דהדיוטא, והמשכת אוא"ס בעולם הוא ע"י התורה ומצוות שהם ממשיכים את האור שלא יסתלק למעלה.

ב. והנה כלל כל המצוות הם תורה תפילה וצדקה, שהם כנגד עולמות בי"ע, דתפילה היא במחשבה, תורה היא בחי' דיבור (דמפני שהתורה היא למעלה יותר מתפילה לכך היא באה למטה יותר בבחי' דיבור), וצדקה היא בבחי' מעשה. והנה, בג' דברין אלו אנו ממשיכים את אוא"ס למטה, אל אנו רואים שאור הנאחז בעצים - במעשה - נעשה ריבוי אור אך האור הוא גס יותר, ואור הנאחז בפתילה הוא אור מועט אך הוא אור דק, דהשראת השכינה במחשבה היא רוחנית דקה מרוחניות הנמשך ומתפשט בבחי' מעשה (וזהו "בודקין את החמץ לאור הנר", אור הנר דוקא), אלא שבבחינת המעשה והדיבור התפשטות האור הוא הרבה וניכר פעולותיו. ג. והנה, האש אינו יכול להיאחז בפתילה אלא ע"י כיליון הפתילה, כך א"א לאור ה' להיאחז למטה אלא ע"י הביטול, בחי' יעקב וישראל אתכפיא ואתהפכא. וזהו אני כברוש רענן, שע"י שמשפילים את הברוש הנה עי"ז עולה הרבה למעלה אח"כ. אך עד"ז הוא בבחי' זה לעומת זה שע"י הרעה נאמר ואת נפש אויבך יקלענה בתוך כף הקלע, והעצה לזה הוא התשובה, דעיקר התשובה הוא לבטל רצונו איליו ית' שיהי' לו רצון אחד לאביו שבשמים. וע"י שיתבונן על הירידה הגדולה מאור פניו ית' הנה עי"ז יתמרמר נפשו ונגעה עד נקודת הלב ממש שיכלה נפשו ולבבו וישוב אל ה'. וע"י התשובה מאהבה רבה זו הנה הזדונות נעשו כזכיות,שכשם שע"י הזכיות תתעלה נפשו כך תתעלה נפשו ע"י המרירות הגדולה הזאת.   

ד. כי הנה במשה כתיב "ושמתיך בנקרת הצור", ד"צור" קאי על שורש ההוי' שממנו יוצא שורש ההוי', ע"ד שהצור הוא מקור לאש, שכשנכבה האש הנה מוציאים את האש מהצור, ועד"ז הוא בענין התשובה שהתשובה מגיעה למעלה משם הוי', ע"ד ר"א בו דורדיא שיצתה בת קול שהוא מזומן לחיי עוה"ב אף שלא הי' בידו מעשים טובים. אך לא כל אדם זוכה לזה ולכן אנו מבקשים "השיבנו ה' אלוקיך". ואף שבכלל הנה באתעדל"ת תליא מילתא, מ"מ אנו מבקשים "חדש ימינו כקדם" - כמו שהי' בתחילת הבריאה. ולכן נאמר "כי ביום הזה יכפר", "יכפר" סתם ואינו מזכיר שם הוי' כי הכפרה הוא למעלה משם הוי'. [ועיין בהרמ"ז ש"תטהרו" בגמטריא כתר, שכ"י תטהרו ממשיכים בחי' תר"ך עמודי אור דתרי"ג מצוות דאורייתא וז' מצוות דרבנן].  


כי ביום הזה יכפר עליכם (כו, ד)

צריך להבין מדוע ישנם עשרת ימי תשובה וביום העשירי יכפר, והלא לכאורה כל זמן שישוב צריך למחול לו מיד. ולכאור ענין התשובה - שישוב אל ה' - אינו שייך למעלה, שהרי "מלא כל הארץ כבודו", אלא דענין התשובה הוא שיהי' פנים בפנים, היינו שפנימיות רצונו וחפצו יהי' לדבקה בו ית'. אך איך תהי' בחי' זו קבועה בליבו? הנה לזה הו"ע התורה. שלכאורה בענין התורה צריך להבין איך כל העוסק בתורת עולה כאילו הקריב עולה, ומדוע מצווה כל איש ישראל ללמוד את כל התורה, גם את דיני איסור והיתר, אף שאינו רוצה להיות מורה הוראה?

ב. והענין דהנה כתיב והיו הדברים האלה, שקאי על לימוד התורה, והוא בהמשך לאחד ואהבת, שההתבוננות בזה שה' אחד וכל העולם הוא כולי קציה כלא חשיב מביא את האדם לאהבת ה' להיות הוי' אלוקיך ע"י עסק התורה, שהי' בחי' לבוש לאוא"ס. דע"י "סלסלה" סלסול ההלכות, שמפריד כל הלכה שלא יהי' הלכה אחרת סותרתה, נעשה "ותרוממך" שנפש האדם מתרומם עי"ז לבחי' "ושער רישא כעמר נקא", שהוא מקור התורה שאינו רק לבוש משא"כ התרוממות זו נוגעת לעצמיות אוא"ס ב"ה ממש.

ג. וכאשר יתבונן האדם איך שע"י סלסול ההלכות הוא מתקשר לאוא"ס אזי יגיל וישמח בחדות ה', שהרי אין קרבת ה' יור מזה, והוא ע"ד שניים שמתכסים בלבוש אחד. וזהו שאומרים בק"ש ונתתי מטר ארצכם גו', שע"י ביטול נפש האדם נמשך עליו אוא"ס ויכול לומר "ונתתי" שהרי אוא"ז שורה בו. וזהו ענין התורה, אך המצות הם בבחי' מלכות שהם תחת ממשלת הזמן, משא"כ התורה שהיא באוא"ס היא למעלה מענין הזמן.    

ד. והנה "זה לעומת זה עשה אלוקים", שגם בקליפה ישנם י' כוחות אך הם בבחי' ישות, משא"כ בקדושה הכל הוא בבחי' ביטול, וזהו "פת במלח תאכל גו' אשריך בעולם הזה" דע"י ההכנעה והביטול שורה עליו אוא"ס, וא"כ ישמח גם בעוה"ז שהרי אין לו לבוש דקליפה. אך מי שעבר את הדרך הנה העצה היעוצה הוא לצעוק אל ה' מפנימיות רצונו (ע"י שמתמלא בושה), ועי"ז מתמלאים כל הפגמים. ועל ענין זה דהחזרת פנים בפנים ניתקנו עשרת ימי תשובה כנגד עשר ספירות, עד שביוה"כ מתקנים את בחי' ההתנשאות. והנה ישנו התנשאות חיצונית, שיודע בעצמו ערכו השפל, ועל זה נאמר "יכפר עליכם", "עליכם" היינו מה שמבחוץ, וישנו בחי' התנשאות פנימיות שהוא חשוב גם בעיני עצמו, וע"ז נאמר "מכל חטאתיכם" היינו חטאת נימית שלכם. לפני הוי' תטהרו, דהתורה היא מבחי' הוי', אך התשובה מגיעה למעלה מהוי'.
  

ביאור הדברים בענין לטהר תטהרו (כז, ד)

ע"י התבוננות בגדולת ה' נעשה "וחיי צער תחי'", צער על הריחוק מאוא"ס, והעצה לזה הוא "אשריך וטוב לך" ע"י עסק התורה בעוה"ז, שעל ידה נמשך מקיף עליון שמקיף וכולל גם את נפשו בא"ס ע"י מקיף עליון הכולל את שניהם. ועתה נבוא לביאור "לבושיה כתלג חיור". הנה השלג תחילת הוויתו ממים אלא שנקפא ונעשה שלג, אך אח"כ חוזר ונפשר ונעשה מים, ועד"מ משכל הרב (מים) שנעשה משל (שלג) ואח"כ כשהתלמיד מבין את שכל הרב ה"ז שהשלג נעשה מים. וזהו ענין הלבוש הנ"ל שהשכל נעשה שלג שאינו נגלה, אך אח"כ בעוה"ז נעשה בחי' חכמה.      

ב. ומזה נעשה "ושער רישה כעמר נקא" שהם פרטי ההלכות. וכל זה הוא בחי' התורה, אך המצות הם בחי' ביטול היש, ורק ששורש המצות הוא גבוה יותר. והנה, את זה לעומת זה עשה אלוקים, שגם בקלפיה ישנה פנימיות וחיצוניות, חיצוניות היינו גסות בבחי' לבושים, ופנימיות הוא תאות זולל וסובא. וזהו "כי ביום הזה יכפר עליכם", על מה ש"עליכם" בבחי' מקיף, אך "מכל חטאתיכם" בחי' פנימיות שלכם "תטהרו" בעצמכם, "לפני הוי'" מבחי' עומקא דליבא כאדם הקורא לחבירו שיבוא אצלו. וכל זה הוא ביוה"כ שאז הוא המלכות להיות פנים בפנים באור א"ס (ולכן עולים לתורה רק שישה כי המלכות עלתה למעלה).  

ביאור הדברים ע"פ כי ביום הזה יכפר (כח, ב)

בגדי לבן של הכהן הגדול ביוה"כ הי' בד, שגדל בד בבד, היינו שמכל גרעין עולה רק קנה אחד. והנה בד מורה על עולם האחדות, שהוא בחי' האורות קודם שנתלבשו בכלים, שהאור הוא בחי' פשיטות, ולכן בגדי הבד היו בגדי לבן, שלבן הוא הגוון העצמי של הבגד, והוא בחי' אורות, משא"כ שאר הגוונים הם דבר נוסף על עצם הדבר, בחי' כלים. ולכן ביוה"כ כאשר הכה"ג נכנס לפני ולפנים לעולם האחדות לכפר על בנ"י לבש בגדי בד לבנים.

ב. ענין תורה ומצות הוא המשכת פנימיים ומקיפים, דמצות הם מבחי' מקיף, גלגלתא דא"א שהוא בחי' מקיף, והתורה היא בחי' אור פנימי שהיא בחי' או"א ושרשה הוא ממוחין סתימין דא"ק.   

ג. והנה, ביוה"כ נמשך המשכה שלמעלה בחי' מקיפים ופנימיים, שההמשכה היא מפנימיות ע"ק, בחי' עצם התענוג, ולכן עי"ז מתמלאים כל הפגמים שמבחי' מקיפים (לבושי כבוד כו', שהכפרה על זה בא מלמעלה) ופנימיים (מאכלי תאוות, שהכפרה עליהם הוא ע"י האדם, שהרי באו בפנימיות באדם,  וכשמתפלל מעומקא דליבא הם מתעלים). וזהו ענין בגדי בד שהם בחי' גון עצמי, עצם התענוג דע"ק.


ולתוספת ביאור (כט, ב).

בענין ההארה העצומה שלמעלה ממקיפים ופנימים, הנה כל ענין פנימי ומקיף שייך דוקא בבחי' הכלים, שאור פנימי בא בהם בפנימיות ואור מקיף סובב על הכלי ועל האור פנימי, אך למעלה מבחי' הכלים הוא בחי' אתה הוא הוי' לבדך. ובחי' זו נמשך ביוה"כ, ולכן נכנס הכהן גדול לקודש הקדשים, דקודש הוא בחי' מקיף ובחי' סובכ"ע, וקודש הקדשים הוא למעלה מבחי' סובב, וע"י גילוי מבחי' זו מתמלאים כל הפגמים שמסובב וממלא.    


פרשת קדושים

וכי תבואו אל הארץ ונטעתם כל עץ מאכל, ובשנה הרביעית גו': במדרש: מי יגלה עפר מעיניך אדה"ר כו' היינו שמצות ערלה הוא תיקון לחטא אדה"ר. והנה, בשנה הרביעית הפירות הם קודש העלולים לה', וענין ההילול הוא שאוא"ס מצד עצמו הוא למעלה מכל המדות, וע"י ההילול אנו ממשיכים שיבוא ויומשך המדות אלו, עד"מ כשכאדם בכעס ורוצים להמשיך את מדת חסדו, אזי מהללים את מדת חסדו. וזהו "ואתה קדוש יושב תהילות ישראל", שאוא"ס שמצד עצמו הוא קדוש ומובדל הנה הוא יושב ונמשך בבחי' גבול ע"י תהילות ישראל.

ב. והנה הרמ"ז מפרש שבג' השנים הראשונות הפירות מקבלים מבחי' נה"י ובשנה הרביעית מקבלת מבחי' תפארת. והענין, שדיבור מקבל רק מחיצוניות המדות אך לא את עצם המדה, (וכמו שכשאדם בהתפעלות כעס גדול אינו יכול לדבר כלל, כי הדיבור אינו כלי לעצמיות המדה). אך אחר שנבנה הדיבור ע"י קבלתו מבחי' נה"י חיצוניות המדה נמשך בה מעצם המדות, מבחי' התפארת (וע"ד ההפרש באדם בין כשמדבר דברי חול לכשמדבר דברי חכמה), וזהו "ומהללים לשם תפארתך", שענין ההילול, כנ"ל, גורם המשכת האור, וזה נעשה ע"י בחי-' התפארת.

ג. ומכל זה מובן שבג' השנים הראשונות מאיר בהארץ מבחי' עץ העץ הדעת טוב ורע, אך זהו רק כשמאיר בארץ רק מבחי' נה"י אך כשמאיר בה בחי' התפארת אזי האור דוחה את החושך. וזהו מודים אנחנו לך ומהללים לשם תפארתך, שגם תפארת הוא דוקא לאחר הצמצום, וא"כ לגבי עצמותו - לך -  שייך רק הודאה ולא הילול ד"ולו דומיה תהילה", ו"ומהללים" הוא רק "לשם תפארתך". והנה מ"ע ומל"ת הם בדוגמת ברכה והודאה, ולכן קיום מל"ת ד"שלש שנים יהיו לכם ערלים" הוא כענין מודים אנחנו לך, ועי"ז אח"כ "ומהללים לשם תפארתך" - יהי' כל פריו קודש הילולים, כי יתרון האור הוא מן החושך דוקא.

ד. ובשנה החמישית גו' מפני שאז המלכות היא מבחי' ה' שמקבלת גם משליש העליון דתפארת (לא רק מד בחינות תנה"י). והביאור ענין ג' שלישים שבתפארת, הנה חב"ד שבתפארת הוא הסיבה למה יתפאר, ועצם ההתפארות שבלב הוא חג"ת, והמעשה שעושה מחמת ההתפארות כמו בהראותו את עושר כבוד מלכותו הוא נהי"מ שבתפארת. או י"ל שהתפארת ממעשה ידיו הוא נהי"מ שבתפארת, וההתפארות מדבר קרוב יותר אל עצמותו הוא התפארות פנימית יותר, ומכ"ש כשיפארו את חב"ד שלו. ויובן דתפארת אינו כמו שאר המדות להשפיע דבר מה חסד או גבורה, אלא שהוא הכוונה למה ישפיע כו' וע"ד השפעת חסד כדי שיכירו חסדו. ועד"ז הוא למעלה, שכשהמלכות מקבלת רק משליש התחתון דתפארת הוא ענין על כל שבח מעשה ידיך שמשבחים אותו ממעשה ידיו. ויש לומר שג' שלישי תפארת למעלה הוא עולמות בי"ע, אצי', ועולמות הא"ס, שבכל אחד מהם מתגלה תפארת של הקב"ה וזהו ג' פעמים קדוש, אך בא"ס עצמו לא שייך הילול אלא הודאה. וזהו ובשנה החמישית, שע"י ההשגה דב' שלישי תפארת - "על כל שבח מעשה ידיך" - נמשך בחי' החמישית. או יש לומר שג' שנים ראשונות הוא בחי' בי"ע, עולמות נפרדים, ובשנה הרביעית הוא שנמשך בבי"ע הביטול דאצי', ואז בשנה החמישית נעשה "להוסיף לכם גו'", המשכת קוצו של יו"ד בחי' הכתר.


והדרת פני זקן זה שקנה חכמה (ל, ד)

קנה פירושו מי שתופס התורה במוח הזיכרון שלו וחקוק על ליבו תמיד, שרס מצוה חעמוד מפניו גם בשעה שאינו עוסק בה לפי שאורייתא וקוב"ה כולא חד. וזהו שאיתא בהלכות ת"ת שמצוה כל כל אחד כל תרי"ג מצות התורה, שזהו כדי להמשיך אוא"ס על על כל כוחות נפשו, אך מחמץ צוק העיתים עכ"פ ישתדל ללמוד את חמשה חומשי תורה וסדר קדשים הנקרא חכמה ומכפרת עוונותיו של אדם.


פרשת אמור


ד"ה ונקדשתי

א. אני הוי' לא שניתי כי הוא קדוש ומובדל מהעולמות, דלא כהנשמה המתלבשת בגוף שלכן מתחלקת לפי הגוף, ובכללות נחלקת לחיות שבראש שבגוף ושברגלים.   

ב. ואף שישנם ריבוי חילוקים בנבראים, הנה בודאי ישנה התלבשות דאלוקות בפנימיות הנבראים, אך זהו רק מדרגת ממלא כל עלמין.  

ג. אך הקב"ה בעצמו הוא קדוש ומובדל מהתלבשות, וגם החיות הנמשך ממנו להחיות העולמות עיקר החיות הוא בבחי' סובב ואינו מתלבש בנבראים כלל, ובחי' ממלא הוא רק הארה דהארה. דזהו פי' קדוש, שהוא קדוש ומובדל ומחי' עולמות שלא ע"י התלבשות.  

ד. מבאר שזהו ענין השערות - השפעה בדרך צמצום עצום עד שכשחותכים שערות לא מרגישים כאב. וזהו ששער הנזיר הוא קדוש, כי ההשפעה מסובב בא ע"י צמצום דשערות. אך לויים ונשים שהם בבחי' צמצום וא"כ אם יהי' בהם צמצום נוסף תהי' יניקה לחיצונים.  

ה. וזהו כת אחת אומרת קדוש, שקאי על המלאכים שבעולם הבריאה, המשיגים שכל חיות העולמות הוא רק הארה דהארה, ומבחי' שערות, והקב"ה הוא קדוש ומובדל מהעולמות, ולכן יש להם רק רצון אחד להתכלל בהקב"ה.

והנה כל אחד הוא עולם קטן שיש בו את כל המדריגות דהמלאכים, וענין השרפים הוא יסוד האש שבלב, שיכול להבעירה באהבת ה' גם אם בגחלת ישנו רק ניצוץ אחד, והוא ע"י שנופחים בה עד שתתלהט ברשפי אש, והוא ע"י ההתבוננות שבתפילה.  

ו. ואח"כ כת הב' אומרים קדוש קדוש, שחפצים ג"כ שיהי' המשכה למטה, ובאדם הוא בחי' האהבה שבכל נפשך (שלאחר האהבה שבכל לבבך) שהוא המשכה מלמעלה למטה להיות התקשרות חב"ד של האדם בחב"ד שבתורה ומצוות כו'.

ז. וכת אחת אומרת קדוש קדוש קדוש, והוא בחי' בכל מאודך, המשכת אוא"ס הבל"ג, שירצה להשפיל את עצמו להוות העולמות, דבהתחלת הבריאה הי' זה ע"י "כי חפץ חסד", אך עתה ה"ז ע"י בחי' "גיבורי כח עושי דברו", שעושים לו רצון שירצה להיות מלך העולם.

ח. ודרך פרט יש חילוק בין ההמשכה דתורה - שהיא הפנימיות העולמות - לההמשכה שע"י המצוות - בחיצוניות העולמות, וזהו כת הג' אומרים ג' פעמים קדוש, שממשיכים את הקדושה עד חיצוניות העולמות, "מלא כל הארץ כבודו", וזהו שמתחילה נאמר "ודברת בם", ואח"כ "וקשרתם", שהוא כללות המצוות, שענינו להמשיך ה' אחד בקלף גשמי.

ט. "אני הוי' מקדשכם", שמבאר איך ישנו כח באדם להמשיך בחי' א"ס ע'"י התורה והמצות שהם בדברים גשמיים, ועל זה אומר "אני הוי' מקדשכם", שאני עושה זאת לכם, דכל ההמשכות הם ע"י שם הוי' (יו"ד צמצום, ה' התפשטות וכו'). רק שמתחילה צריך להיות ונקדשתי בתוך בנ"י שיהי' בבחי' קדוש הא' להבעיר את אש האהבה, דכל הכלים נעשים ע"י שנותנים אותם תחילה באש. אך תחילה צריך להיות סור מרע בתכלית, וזהו "ולא תחללו גו'".


לבאר הדברים ע"פ ונקדשתי (לג, א)

איתא בע"ח שע"י המצות נעשה יחוד זו"ן וכדי שיהי' יחוד או"א ה"ז ע"י המס"נ דק"ש. דהנה, יחוד זו"ן ההינו שממשיכים את האור שכבר נמצא באצי' לבי"ע, משא"כ יחוד או"א הוא המשכת אור שלמעלה מאצי' לאו"א - מבחי' כתר ומעתיק עד למעלה מעלה - לאו"א. וזה נעשה ע"י מס"נ שהוא למעלה מהשתלשלות שבאדם. וזהו בחי' כת אחת אומרת קדוש, כמבואר ברעיא מהימנא שהוא ענין שהו' דתפארת עולה לבחי' חכמה, קדש, ועי"ז נעשה קדוש, דעליית התפארת לחכמה הוא בחי' המס"נ.

ב. והקדוש הב' הוא כשהתפארת שעלתה לבחי' חכמה נמשכת להיות כתר לז"א. וביאור הענין דהקב"ה הוא א"ס, וא"כ לאו מכל אילין מדות איהו כלל, וההתהות בחי' אצי' הוא צמצום עצום לגביה (משא"כ לגבינו הנה אדרבה אתי' הוא גילוי, אך לגבי אוא"ס אדרבא האצי' הוא בחי' העלם), ולכן צריך להמשיך בחי' כתר לז"א היינו רצון שירצה בצמצום זה, וההמשכה הוא ע"י לימוד התורה שמחכמה נפקת.  

ג. וקדוש הג' הוא כשנמשל למטה יותר לבחי' יסוד, ונעשה כתר למלכות מקור דבי"ע, והוא ע"י קיום המצות. דהנה התורה היא למעלה מהמצות שהתורה היא בחי' פנימית שמחכמה נפקית, ונעשית כתר לז"א, משא"כ המצות הם מחיצונית הכתר, והמצות הם כתר למלכות. אך מ"מ מזה גופא בהמצות ירדו למטה יותר מוכח ששרשם למעלה יותר, שלכן ירדו בדברים גשמיים מפני ששרשם באורות דתהו. וע"י שמעלים את הניצוצות דתהו שנפלו בשבירה אזי הם מתעלים למעלה משם מ"ה דאצי'.   

ד. ונחזור לענינינו במעלת המצות מעשיות שממשיכים את הכתר למלכות, והוא מפני ששורש המצוות גבוה יותר ולכן מאיר למטה יותר כמשך האבוקה שדוקא אור גדול יכול להאיר למרחוק. אך מ"מ ישנה בלימוד התצורה ממשיך את הכתר לז"א דאצילות, והוא שההמשכה שע"י התורה הוא בחי' פנימיות.    

ה. ובזה יובן מארז"ל כשם שאי אפשר לעולם בלא רוחות כו', דבני ישראל ממשיכים בחי' כתר, הרצון להשתלשלות, בז"א ומלכות ע"י תורה ומצות (שהמצות, שהם בדברים גשמיים ששרשם מתהו, הם בדוגמת אבנים טובות שנותנים בכתר המלך, אך עלייתם לבחי' כתר הוא דוקא ע"י עסק התורה). אך כל זה הוא דוקא לאחרי הקדמת קדוש הא', שהוא העלאת מ"ן שעל ידי מסירת נפש בקריאת שמע.

ו. ועל פי זה יש לבאר ענין "צאינה וראינה גו'", "משל לבני מדינה שעשו ג' עטרות למלך, הניח בראשו אחת ושניים בראש בניו כו'". שהכתר שהניח בראשו הוא בחי' קדוש הא', המשכת בחי' הכתר לאצי'. ושנים בראש בניו הוא המשכת הכתר לז"א ומלכות דאצי' ע"י תורה ומצות. ועל הקדוש הא', מס"נ, בחי' אמי, נאמר "צאינה וראינה", היציאה מהכלי וגבול, בחי' בכל מאדך.       


וספרתם לכם ממחרת השבת (לה, ב)

וספרתם הוא לשון ספירות ובהירות, וגם ספירות הוא מלשון אבן ספיר, ופירושו שצריך להמשיך את הארת ספירות שיומשכו ויאירו למטה. דהנה כתיב והחיות רצוא ושוב, שפסח ענינו רצוא ושבעות הוא בחי' שוב. והנה כתיב למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים, שבכל יום ישנו יציאת מצרים, ע"י שמתבונן שכל חיות העולמות הוא רק הארה שאין ערוך כלל לגבי אוא"ס, ועי"ז יבוא לבחי' רצוא.

ב. וזהו מארז"ל תפילות אבות תיקנום, שבתפילה ישנם פסוקי חג"ת, פסוקי אהבה כנגד אברהם, ופסוקי יראה בחי' יצחק, ופסוקי רחמנות - בחי' יעקב - למי שליבו כלב האבן, שצריך לעורר רחמים על נפשו (וזהו "ולא נבוש כו' לעולם ועד", שבצאת הנפש מהגוף יראה שכל מציאות העולם הוא מקח טעות, והבושה תהי' גדולה), וכמ"ש "ליעקב אשר פדה את אברהם".

ג. אך הרצוא הנ"ל הוא רק לנפש האלוקית, אבל נפש הבהמית רצונה לאכול כמאכל בהמה, וכדי לקבל את התורה למטה הוצרך להיות ביטול הנפש הבהמית ג"כ, והוא ע"י הנפת העומר, מאכל בהמה, שעי"ז ממשיכים מלפני ה' - למעלה משם הוי'.

וזהו היום יום אחד לעומר, שיום הוא המשכת בחי' חסד מלמעלה למטה, וזהו "לרצונכם", שיהי' ביטול הרצון דנפש הבהמית, ואז - לאחר ההעלאה דהנפת העומר - יכול להיות אח"כ מתן תורה בשבועות, שהוא גילוי רצונו ית' ממש מלמעלה למטה.


והניף את העומר (לו, א)

א. העומר הוא מאכל שעורים שהוא מאכל בהמה. והענין, דהנה ישנם ב' מיני מלאכים, הא' הם הקיימים מששת ימי בראשית והן הם החיות שבמרכבה. והב' נבראים בכל יום ואומרים שירה וכלים, והיינו בחי' ניצוצי קדושה שנפלו בשבירה דנוגה דבי"ע, והם מתבררים ועולים וכלים בבחי' מלכות. וזהו העומר שהוא מאכל בהמה, היינו הבירורים שמתכללים בבחי' מלכות שנמשל לאכילה.

וענין שעורה הוא שיעור ה' (כמובא בזהר) היינו התחלקות ה' גבורות להחיות נבראים רבים ושונים. וכן הבירורים שהמלכות מבררת הוא ג"כ ע"י גבורות לירד למטה ולטרוף הניצוצות מידי החיצונים.

ב. והנה, בפסח הוא בחי' העלאת ז"א מבחי' קטנות ומצרים לקבל בחי' מוחין דגדלות, והוא בחי' עליית נפש האלוקית, ואח"כ ביום שני של פסח הוא בחי' העלאת ובירור נה"ב, שגם היא צריכה להתעלות כדי לקבל את התורה בשבועות. וזהו ענין ספירת העומר, להמשיך בחי' בינה - ממחרת השבת (זו"נ הוא לילא ויומא דשבתא) - ומבינה נמשך מקיפים למלכות, וענין בחי' מקיף שמבינה הוא אהבה שלמעלה מן הכלי שלו והוא בחי' שומר להאהבה המוגבלת שיכולה להתבטל. ואחר שבפסח הוא עליית ז"א ובספה"ע הוא עליית המלכות הנה בשבועות יכול להיות יחוד זו"נ, בחי' כתר אחד לשניהם     

ג. והנה, בזהר איתא שבחי' חיטה הוא ג"כ רק בבחי' מלכות, והוא לכאורה נגד מה שנתבאר שדוקא שעורה הוא בחי' מלכות. אך הענין, הנה המלכות מקבלת מבחי' ה' חסדים מבחי' חכמה והוא בחי' פנימיות המלכות, וה' גבורות מבחי' בינה והוא חיצוניות המלכות. והנה, חטה הוא בחי' מלכות גבורות ממותקות מה' חסדים (ולכן נאסר עץ הדעת, ש"חיטה היתה", לאדם מפני שהוא מבחי' ז"א אילנא דחיי). ושעורה הוא בחי' חיצוניות המלכות מה' גבורות, שמשם הוא שורש נפש הבהמית. וענין ספירת העומר הוא בירור בחי' הבהמה שבלכות, ואח"כ בשבועות נעשה בחי' אדם שמתעלה בפנימיות המלכות, ונמשך בחי' מ"ד שהו"ע מתן תורה, שהוא המשכת כתר וחכמה באותיות דבחי' חטה, והוא יחוד וחיבור הטוב דעה"ד עם בחי' עץ החיים.  


והניף הכהן אותם (לז, א)

להבין ענין התחברות לחם עם הכבשים בהנפה. הנה, תכלית כל הבריאה הוא כדי להיות ביטול היש לאין, כביטול אברי הגוף לגבי הנפש, וביטול זה אינו נמצא באדם אלא בבהמה ובפרט בכבשים, ששרשם הוא מבחי' מקור הרחמים, ורק שנפלו בשבירה למטה, אך מ"מ ניכר בהם הביטול והחלישות שמצד שרשם.   

ב. לפני שנפלו למטה נקראו כשב, ובירידתם נקראים כבש. וזהו "והכבשים הפריד יעקב", שיעקב המשיך בחי' הכבשים ממקורם לעולם הפירוד, שיהי' את הכבש האחד תעשה בבוקר, בחי' חסד דאברהם, וצריך להמשיך, בחי' ביטול ורחמנות שלא יומשך החסד למקום שאינו ראוי, ואת גו' תעשה בין הערביים, להמתיק את הגבורות דיצחק.

ובשבועות מניף הכהן את הכבשים לשרשם, עם שתי הלחם שענינם תורה שבכתב ושבע"פ, שהן מיוחדים בתכלית היחוד, איהו וחיוהי חד, ועל ידם מתעלים גם ב' הכבשים לשרשם, בחי' והמתנשא מימות עולם, ולכן "חמץ תיאפנה" - בחי' התנשאות. וזהו שב' הכבשים בכל יום שענינם המשכה למטה אינם נאכלים כדי שלא יומשך מטה מטה ויהי' אחיזה לסט"א. אך ב' הכבשים דשבועות הם בחי' העלאה לשרשם, ושם אין שליטה ויניקה כלל, ולכן נאכלים.    


ביאור ע"פ והניף אותם הכהן (לז, ג)

שורש נפש האדם הוא מתיקון ושרש דצ"ח הוא מתהו, ולכן דוקא באדם ישנו התכללות, שיש בו כמה מדות וכל מדה כלולה משאר המדות.

ב. והטעם שבאדם ישנו התכללות הוא משום ששרדו מבחי' התיקון, דבתהו היו האורות מרובים, היינו בחוזק, ולכן לא הי' התכללות כי כל מדה לא נתנה מקום למידה זולתה. משא"כ בתיקון היו אורות מועטים, בחי' רך כקנה, ולכן ישנה התכללות. והנה שורש התהו הוא למעלה משורש התיקון, אך מ"מ מצד ההתכללות ישנה מעלה בתיקון שבה שורה אוא"ס, דקוב"ה שריא באתר שלים דוקא.

ג. והנה, אחר שאוא"ס שוכן בבחי' התיקון אזי יכול להיות המדות והספירות באוא"ס יותר מקודם כאשר ההתכלות הי' רק מצד חלישות האור. וזהו "נעשה אדם גו' וירדו", שמפני שהא הוא מבחי' תיקום והתכללות אשר בו שורה אוא"ס לכן יכול האדם לרדות ולמשול בכולם.

ד. ומעתה יובן זה שהאדם ניזון ומקבל חיות מהמאכלים, שזהו מחמת שרשן בתוהו, אך האדם מעלה אותם שיתקרבו למקורם לאורות דתהו. וזהו "מזבח מכפר על ישראל ועכשיו שולחנו של אדם מכפר עליו" דכמו שהקרבנות הי' להעלות את הבהמה לשרשה באורות דתהו, עד"ז הוא כשהאדם אוכל ומעלה את הדצ"ח לשרשם, ועי"ז מתכפר לאדם כמו באכילת המזבח.

ועתה נבוא לענין תנופת הלחם על גבי שני הכבשים. ויובן בנקדים ענין ב' הכבשים של קרבן התמיד. דהנה, רחל הוא בחי' מלכות דאצי' היורדת לבי"ע ןמחי' גם את החיצונים, שהיא בבחי' "כרחל לפני גוזזיה נאלמה" כשהחיצונים יונקים מבחי' שערות שלה. ולזה ישנו מיתוק הדינים ע"י הקרבת ב' הכבשים, שעי"ז מעלים את הניצוצים דאורות דתהו. וב' הכבשים הם כנגד רחל ולאה, אותיות המחשבה ואותיות הדיבור, שהמיתוק שלהם הוא ע"י יעקב, מלשון "אז יבקע", המשכת אוא"ס, ועי"ז נמתקים הדינים והגבורות.    

ה. והנה, זה שאו"א מלבישים לזרועות דא"א הוא שההשפעה באה בהם בפנימיות, אך ענין אבא יונק ממזל השמיני ה"ז השפעה חיצונית, שבא בבחי' שערות אך הוא ממקום עליון יוצר שדוקא משם יכול להיות הגדלה כדי להשפיע למטה יותר. וזהו ענין כשב, אות כ' הוא בחי' כתר, והשין (חג"ת דאריך, המדות שבכתר) קודם לאות ב' (היינו או"א), תרין רעין המלבישים זרועות דאריך. אמנם אח"כ נמשך מחו"ב לחג"ת דז"א, וזהו בחי' כבש שמאות ב' (או"א) נמשך לאות ש' (חג"ת דז"א). וענין הנפת שני הכבדים הוא שהכבש (בחי' חג"ת דז"א) יתעלה לשרשו (כשב) - חג"ת דאריך שלמעלה מחו"ב.     

ו. והנה, תנופת שנח הכבשים הי' עם שתי הלחם דוקא, והלחם הי' למעלה מהכבשים אף שחי הוא למעלה מצומח, והוא מפני שעם היות ששורש כל הדצ"ח הוא בתהו, מ"מ בתהו גופא שורש הצומח הוא למעלה יותר ולכן בנפילתו למטה נפל למטה יותר, כמשל האבן שנפל מהחומה. ולכן כשמניפים את הלחם והכבשים לשרשן אזי הלחם הוא למעלה כי בשרשן הלחם למעלה. וההנפה הוא דוקא בשבועות כי דוקא לאחר ספירות מ"ט יום אז נמשך שער בחמישים בכי' הכתר. והנה, שתי הלחם הם כנגד תשב"כ ותשבע"פ, שבכל אחד מהם ישנה מעלה. שבתורה שבע"פ מבואר רצון העליון בגילוי, אך בתשב"כ ישנם נקודות וטעמים שהם ע"ד די לחכימא ברמיזא, שהטעמים והנגינות הם ע"ד רמיזות שבהם מתגלה אפס קצהו מחכמה עילאה, מה שאינו יכול להתגלות באותיות התורה ואותיות הדיבור.         


פרשת בהר

כי תבואו אל הארץ ושבתה

כי תבואו אל הארץ ושבתה גו', משמעות הכתוב הוא שמיד שיבואו אל הארץ מיד "ושבתה". ויובן בהקדים הפסוק "פתחי לי אחותי רעיתי", ד"אחותי" הוא מלשון איחוי אלכסנדריה שהוא לשון חיבור, והוא בחי' אהבה הקבועה בלב תמיד, וע"ד משל אהבת אח ואחות, וזו היא בחי' אהבה של הצדיקים מחמת נפשם האלוקית. אך כשאין אהבה זו תקועה בלב תמיד, אלא בבחי' "שפת אמת", הוא מפני שאהבה זו מלובשת ומסותרת בכח המתאוה לדברים גשמיים, וזהו "פתחי לי אחותי", שצריך לפתוח את הלב ע"י שיעשה נקב בכותל, היינו שיהי' בבחי' לב נשבר להסיר גסות רוחו וכח המתאוה לדברים גשמיים, ועי"ז "ואני אפתח לכם כפתחו של אולם", ועי"ז יאיר אור האהבה תוך פנימיות נקודת הלב, וזו היא בחי' "אחותי", ומזה יבוא עוד לבחי' "רעיתי".

ב. וביאור ענין "רעיתי", הנה אמרו רז"ל "ישראל מפרנסין לאביהם שבשמים", דהנה הנשמה מגיע לבחי' לאשתבאה בגופא דמלכא ע"י התורה, דהנה התורה שלמטה היא ע"ד הגרעין הנזרע בארץ - שאין בה טעם וריח - אך מ"מ יש בה ממהות כח הצומח בארץ - שהוא בחי' חכמה עילאה מקור התורה, וזריעת הגרעין בארץ מעוררת העלאת מ"ן לבחי' כח הצומח רק באם הגרעין נרקב, ובנמשל הוא ענין לימוד התורה בביטול דמס"נ, ועי"ז התורה שלומד בעוה"ז מתאחדת בארץ העליונה. ולכן לא ישים כל מגמתו בתורה כמו שהיא למטה, דכל האומר אין לי אלא תורה כו', רק ישים ליבו לפנימיות האלוקות המלובש בה.

ג. וכדי שתתאחד ג"כ עם נפשו האלוקית הוא ע"י התפילה, שהו"ע לעורר את הביטול והאהבה דבחי' "אחותי" הנ"ל, ועי"ז מתאחדים אור תורתו עם נפשו האלוקית. והוא ע"י הטחינה שהוא בחי' לב נשבר, ואח"כ צ"ל בחי' לישה שנותן מים, והוא בחי' אהבה להיות משוך אחריו כמים. ואח"כ בחי' אפיה שהוא אהבה כרשפי אש, שטבע המים הוא לצרף ולחבר, אך טבע האש הוא שמפריד, ואהבה כרשפי אש הוא לא לרוות נפשו הצמאה בלבד אלא שהאש מפרדת כוחות הנפש ממהותם ועצמותם ותשתפך אל חיק אביה. ובחי' אפי' הןא ג"כ בחי הרחמנות שמעורר על נפשו. ועי"ז הוא בבחי' "אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו", שהתורה נבלעה באיבריו, משא"כ ללא אפי' שאז הלחם מונח בפני עצמו בקיבה ואינו נבלע באיברים.

ד. אך קודם שילמוד צריך להיות בחי' "בא לכאן", ע"י שמעורר את האהבה בתפילה בחי' ביטול ומסירות נפשו לה'. וזהו "כי תבואו אל הארץ" - שמיד שתבואו בבחי' תפילה לעורר את האהבה, "אשר אני נותן לכם" - כי האהבה האמיתית היא הבאה מלמעלה, אזי "ושבתה הארץ שבת לה'" בחי' ביטול. ודוקא לאחר הביטול שבתפילה יהי' "שש שנים תזרע" שהו"ע ששה סדרי משנה, "ושש שנים תזמור" הו"ע התלמוד, שענינה הוא להסיר את הקוצים והקס"ד (ודוקא התלמוד הוא בחי' יין המשמח מחמת בירור ההלכה).


את שבתותי תשמרו (מא, א)

"שבתותי" הוא ב' בחינות שבת שבכל שבת. ולהבין זה הנה העבודה דימי החול מתעלה בשבת ע"י בחי שבת שבימי החול שהוא בחי' התפילה שבכל יום. ולהבין ענין העלי' יובן בהקדים שהנשמה הוא בחי' מחשבה שלמעלה מבחי' דיבור, ועפי"ז צריך להבין למה ירדה הנשמה למטה לבחי' דיבור, שהיא ירידה עצומה. אך הענין הוא שירידה זו היא צורך עלי'.

ב. ולהבין ענין העלי', יובן ע"פ המאמר "בורא קדושים ישתבח שמך לעד", ש"קדושים" הם הנשמות שלמעלה מהמלאכים, אך מ"מ גם הקדושים מהללים רק את בחי' שמך, בחי' שם בלבד. דהנה, שם בלשון המקרא הוא כמו אור בלשון הזהר, שהוא בחי' הארה לבד. והוא משום שכללות השתלשלות הוא מבחי' חכמה אך חכמה היא בריאה יש מאין, וזהו "בורא קדושים ישתבח שמך", שהם רק מבחי' שם, ולכן ירדו ונתלבשו בגוף שהיא צורך עליה.

ג. ולהבין ענין העלי' מהו, הנה נודע שעיקר זמן קיבול שכר הוא בזמן התחי'. דהנה, אוא"ס הוא ממכ"ע וסוכ"ע, דהנה ההתהוות הוא מבחי' הארה לבד, אך גם הארה זו היא בבחי' א"ס, וכדי שיתהווה ממנה עולמות בעלי גבול הוא ע"י כמה צמצומים, וזהו בחי' ממלא, ואור הממלא אינו אפילו כטיפה מאוקיינוס לגבי אור הסובב. וזהו ענין העליה שנעשה בנשמה ע"י ירידתה בגוף, דזה שהנשמות עלו במחשבה הוא בחי' ממכ"ע, וע"י הירידה בעוה"ז יתגלה אור הסובב לעתיד. והנה עלי' זו הוא ע"י קיום התומ"צ, כי שכר מצוה מצוה, וכללות כל המצוות הו"ע שהיש יהי' בטל לאין, בבחי' ביטול היש, שאף שאינו ביטול אמיתי הוא בחי' אתעדל"ת שעי"ז מקבלים שכר מצוה מצוה, שהשכר הוא התוכן המצווה עצמה היינו ביטול במציאות ע"י גילוי אור הסובב (וזהו "מאן דלא כרע במודים", שאין בו ביטול כלל, "אינו קם בתחי'").

ד. וזהו ענין שתי שבתות, דשבת הוא עליית העולמות שהוא בחי' ביטול, וזהו "ויכולו השמים והארץ" לשון כלות הנפש וביטול. וזהו שתי שבתות, ב' בחי' ביטול, ביטול היש והביטול האמיתי שבא אחר כך. והנה, שנת השמיטה הוא בחי' ביטול היש לאין, שאינו חורש וקוצר לעצמו שהוא בחי' ישות, אלא הכל כהפקר, והאדם שוה לבהמה, דכל זמן שחי' אוכלת כו', דלגבי אור הסובב אדם ובהמה שוים. וזהו בחי' שבת תתאה שהוא העלי' מבחי' עשיה, הכולל את כל המדריגות עד בחי' חכמה שמקננא באצי'. ושבת הב' הוא בחי' העלי' מבחי' בריאה - כולל גם ספירת החכמה ש"מאין תימצא" - לבחי' הכתר, "כתר לי זעיר" שהוא לשון שתיקה וביטול.    

ה. וזהו "ואת שבתותי תשמרו" ב' בחינות שבת שישנם בכל שבת, ששניהם באים מלמעלה, ועבודת האדם הוא רק לשמור שלא יהי' קלקול המונע גילוי זה, וגם שביטול היש גופא לא יהי' בבחי' ישות. וזהו "ואת שבתותי" שב' השבתות הם שלי.

וזהו "ואת מקדשי תיראו", שמקדשי קאי על התורה בחי' ממכ"ע, ואף ששבת הוא העלי' בסובב עם כל זה "ומקדשי תיראו אני הוי'" היינו שהעצמות בא בבחי' ממכ"ע, דזה ש"אורייתא מחכמה נפקית" קאי על התגלות בחי' חכמת התורה, אבל מקור חוצבה הוא למעלה מן החכמה. וזהו "ומקדשי תיראו" ד"מקדשי" הוא המשכה בבחי' גילוי ומזה הוא היראה.    


ביאור הדברים ע"פ את שבתותי כו' (מג, ב)

ענין השמות למעלה הוא שהם מחברים האורות עם הכלים. השמות למעלה הוא בחי' אותיות שהם רק לבושים לשכל, שעם היותם בחי' דומם מ"מ אי אפשר לתפוס את השכל ללא האותיות. ועפי"ז יובן ענין הצמצום ומקום פנוי ושנשאר רק בחי' הרשימו מהאור, שהצמצום הוא שהאור לא יתגלה ע"י האותיות, וע"ד משל מי שאינו חכם, שאף שתופס את האותיות מ"מ השכל הוא בהעלם.    

ב. וזהו "בורא קדושים" שכל בחי' קדושים, בחי' חכמה עד רום המעלות, ובחי' נשמות ישראל, כולם הם בחי' בריאה יש מאין לגבי עצמות המאציל, והם רק מבחי' "שמך", בחי' אותיות הרשימו אחר שנסתלק מהם האור.

ועפי"ז יובן ענין ירידת הנשמה בגוף שהיא ירידה מבחי' מחשבה, אך הוא לצורך עליה. ויובן בהקדים ענין שבת תתאה ושבת עילאה, דשבת הוא עד"מ אדם השובת ממלאכת עבודה, שבשעת העבודה שכלו נתלבש ונשפל לבחי' מעשה, וכשפוסק ממנה חוזר שכלו לאיתנו ועולה להשכיל ענינים רוחניים. ועד"ז למעלה, שעליית בי"ע באצי', שהיא עלייה עצומה, הוא בחי' שבת תתאה, (ועד"ז הוא בתפילה שהוא בחי' שבת שבכל יום), וזהו בחי' קבלת שבת, ואח"כ ביום הוא בחי' עליית ז"א ואו"א, ועד שגם א"ק עולה עלייה עצומה במאציל העליון, והוא בחי' שבת עילאה.   

ג. וביאור ענין שבת תתאה יובן מענין שביעית, שהוא העלי' מבי"ע לאצי'. ובשביעית אדם ובהמה שוין, דשורש הבהמה הוא מהתוהו, ולאחר שמתבררים הם עולים לשרשם לתהו. ולכן בעלייתם לאצי' בשביעית הנה אדם ובהמה שוין. ועד"ז יובן ענין שבת תתאה שהוא עליית בי"ע לאצי'. והנה לעת"ל יהי' גילוי אור הסובב. וזהו "את שבתותי" פירוש השבתות שלי, "תשמרו" שעליכם מוטל רק לשמור מה שנותנים לכם. גם שמירה הוא בחי' אור מקיף השומר. ויובן ענין המקיף עד"מ מאדם החושב במחשבתו הרי אותו הדבר מוקף במחשבתו, ואעפ"כ אין אותו דבר משתנה ומתפעל עי"ז. ועד"ז למעלה שידיעת הקב"ה באדם מקיף את האדם אך אינו פועל עליו בבחי' השפעה וגילוי. ויש בחי' למטה מזה והוא שהמקיף פועל על הפנימי כמו "טיפה זו מה תהא עליה".          

ד. ומ"מ צריך עיון אם משל הידיעה מתאים לשבת, שהרי בשבת יש באדם נשמה יתירה מבחי' רצון העליון. ולכן אפשר ששבת תתאה הוא בחי' מקיף הקרוב הפועל על האדם. ומכל זה יובן ענין ירידת הנשמה למטה שהיא לצורך עלי'. דהנשמה שרשה מבחי' המחשבה שהוא בחי' בריאה ועולה בשבת לאצי'. ושורש הנשמה היא בבחי' א"ק אדם דבריאה, ובשבת היא עולה באצי' בחי' אוא"ס. ועיקר הגילוי יהי' לעתיד שאז יתגלה המקיף בבחי' גילוי ממש.  

ה. "ומקדשי תיראו", "מקדשי" קאי על התורה, בחי' אור פנימי, ולכן "תיראו" דהיראה נמשכת ע"י הגילוי מקרוב. ואומר הטעם "אני הוי", "הוי'" הוא האור פנימי הנמשך ע"י י' צמצום כו', והרי גם אור זה המאיר בבחי' פנימי הוא אור א"ס, וכולא חד, ולכן "ומקדשי תיראו".


פרשת בחוקתי


אם  בחוקותי תלכו

בתורה ישנם אותיות החקיקה ואותיות הכתיבה, ועד"ז בנשמות. דהנה, המלאכים נקראים עומדים מפני שהם מבחי' דיבור, וכל דיבור הוא בפני עצמו, ולכן הם עומדים כמו שהיו בששת ימי בראשית, יש מהם באהבה ויש ביראה כו'. אך נשמות ישראל הם מהלכים מפני שישראל עלו במחשבה, והמחשבה משוטטת תמיד, מבין דבר מתוך דבר. ובמחשבה ישנם כמה בחינות ובככלות מחשבה תתאה הוא המחי' את הדיבור ומחשבה עילאה היא הדבוקה בעצם השכל, נהר הורא בחי' אותיות המחשבה תתאה, ובעבר הנהר הוא מחשבה עילאה, ואותיות אלו הם אותיות החקיקה. ולכן הנשמות שמבחי' מחשבה הם מהלכים, ולכן האדם יכול להרחיב אהבתו ויראתו לה' מיום מיום.    

ב. והנה מקום ועת ההילוך שבו יכול האדן להרחיב ולהגדיל אהבתו לה' הוא בעת התםילה, שיש בה פסוקים המבארים מדת חסד גבורה תפארת, בחי' האבות, שהם הרועים המגדילים את המדות של הבנים, ועיקר צער גידולך בנים הי' ליעקב, שהגידול הוא ע"י החי' הרחמנות, וזהו "אם בחוקותי תלכו", בח'י אותיות החקיקה דהאבות, מעבר הנהר ישבו אבותיכם", אבל מחמת גשמיות הגוך א"א לעמוד בבחי' זו ללא עשיית כלים, והוא בחי' "ואת מצותי תשמורו", שהמצות הם אברים דמלכא. וזהו "והתהלכתי בתוככם", בחי' רצוא ושוב.       


ביאור (מה, ד)

להבין שרשי הדברים, הנה באותיות הכתיבה הדיו והקלף הם ב' דברים שונים, ורק שהם דבוקים, שהדיו הוא על הקלף ויש קלף תחת האותיות כו'. והוא ענין אותיות המחשבה הדיבור שהם דבר זר ונפרד לגבי הנפש, ורק שהנפש מתאחדת עם אותיות המחשבה והדיבור. משא"כ אותיות החקיקה הם מגוף האבן (אף שהאבן מצד עצמו הוא פשוט, וע"י האותיות נעשה בו ציור כו', אך האותיות הם מגוף האבן) ולא רק לבוש.  

ב. והנה אין דמיון ומשל לאותיות החקיקה בנפש מאותיות הגלויים. ורק מעט יש דמיון מביאר ב' בחי' שבמחשבה, דישנה מחשבה חיצוניות והוא כשחושב איך לדבר, ויש מחשבה עילאה והוא שחושב על השכל ולא על האותיות, וזהו קצת משל לאותיות החקיקה. אך באמת אין משל זה מכוון, כי לא יתכן לומר שהשכל הוא עצם אחד ממש עם הנפש עצמה. אך המשך לאותיות החקיקה יובן מהמבואר באגה"ק ע"פ ועש דוד שם, שמבטא האותיות והנקודות הוא למעלה משכל המושג והוא משכל הנעלם וקדמות השכל שבנפש, שבחי' זו היא אותיות החקיקה, שאותיות אלו הם אינם דבר זר ומהות אחר.

ג. והנה, למעלה ענין אותיות הכתיבה הוא בחי' גילוי עשר ספירות, ואותיות החקיקה הוא בחי' גליף גלילו בטהירו עילאה. דהנה, ישנה מחלוקת האם הכתר הוא מכלל י' ספירות או שהוא א"ס, והאריז"ל הכריע שבכתר יש ב' בחי', בחינה העליונה שבכתר, בחי' עתיק, הוא א"ס, ומזה נמשך בחי' תחתונה שבכתר, בחי' אריך, שהוא שורש הי"ס. אך גם בחי' אריך הוא למעלה מעלה מי"ס, וכמו "שתוק כך עלה במחשבה", שבחי' חכמה אינה משיגה את מקורה בחיצוניות הכתר. וזהו סחי' אותיות החקיקה למעלה, שהוא בחי' כצרף שהוא גליף גליפו בהארה דא"ס. ושם הספירות אינם מהות דבר בפני עצמם, כמו שהם בי"ס דאצי', אלא הם עד"מ אותיות החקוקות באבן שאינם דבר נוסף על האבן. ובשבועות מתגלה בחי' הכתר, ולכן אז ניתנו הלוחות, בחי' אותיות החקיקה, ולכן בלוחות ישנם תר"ך אותיות כמנין כתר.        

ד. ועתה נבוא לביאור הכתוב "אם בחוקותי תלכו", דכמו שישנם אותיות הכתיבה והחקיקה בתורה, כל ישנם אותיות החקיקה והכתיבה בנפש האדם. דאותיות החקיקה הוא בחי' "טהורה היא" שלפני "אתה בראתה אתה יצרתה", והוא בחי' "בעבר הנהר ישבו אבותיכם", שקאי על המדות שלמעלה מאצי', חג"ת דא"א, ובעבודה הוא החי' האהבה שלמעלה מטו"ד, שמזה בא מס"נ. ובחי' אותיות הכתיבה הוא מ"ש אח"כ ואקח את אביכם גו' ואולך אותו בכל ארץ כנען", המשכת בחי' חג"ת דא"א עד למלכות דאצי', כדי להתלבש בבי"ע ולהעלות את הניצוצים. וזהו "בחוקותי תלכו" שכל אחד צריך לבוא לבחי' מהלך, בחי' הילוך בחי גבול, ולעלות לבחי' אותיות החקיקה, חג"ת דא"א.     

ה. וזהו "ואת מצותי תשמורו", שאחר "אם בחוקותי תלכו" שהוא העלייה בתפילה, צריך להיות המשכה בכלים מבחי' כתר והוא ע"י קיום המצות, ועי"ז "ונתנה הארץ יבולה" העלאה התחתון, "ועץ השדה יתן פריו" המשכת בחי' עץ החיים מלמעלה.     


אם בחוקותי תלכו (מז, ג)

מבואר בע"ח שבחי' צלם הוא נפש השכלית המחבר את נפש האלוקית עם נפש הטבעית לברר בירורים. והנה עתה שם מ"ה הוא המברר ב"ן, אך בגמר הבירור אזי שם ב"ן נעשה אשת חיל עטרת בעלה, כי השבירה הי' בשם ס"ג (ב"ן שבס"ג) וע"י הבירור נעשה ס"ג שבס"ג. שאז יתגלה אור שבעת הימים היינו האור דתהו. וזהו ענין קריאת שמי, שמע ישראל, ע' רבתי היינו ז' מדות דתהו. וזהו ואהבת בכל לבבך הוא נפש הבהמית, ובכל נפשך הוא נפש השכלית, וכשיתבררו אזי נעשה בכל מאדך בחי' בלי גבול.

ב.אך קודם בחי' אהבה שבקריאת שמע צריך להיות תחילה פסוקי זמרה, לזמר עריצים, ע"י ההתפעלות בפסוקי דזמרה, וזהו בחי' חקיקה מבחוץ, אך ישנו גם חקיקה מבפנים, "בחוקותי" לשון רבים, והוא ע"י קיום החוקים שהם בחי' כתר שבכתר (משא"כ שאר המצות הם מבחי' חכמה שבכתר ובאים בבחי' חכמה דאצי' ובריאה שמזה ישנו טעם למצוה), ולכן דוקא מהחוקים יכול להיות חקיקה מבפנים דכל הגבוה ביותר יכול לירד ולברר למטה יותר.  

ג. אך עיקר ההליכה הוא להתכלל נפשו באחד לדבקה בו, וזהו ע"י "ואת מצותי תשמורו"  שע"י המצות נמשך אוא"ס בכלים ומשתמר בהם. וזהו "ונתתי גשמיכם בעיתם", גשם הוא בחי' התורה, "יערוף כמטר לקחי", וע"י התורה נעשה "ונתנה הארץ יבולה", בירור שם ב"ן שע"י בירור נה"ב, "ועץ השדה יתן פריו" המשכת מ"ד מנפש האלוקית.          


בשברי לכם מטה לחם (מח, א)

ואפו עשר נשים לחמכם בתנור אחד והשיבו לחמכם במשקל ואכלתם ולא תשבעו. בפנימיות הקללות הם ברכות.

ענין האפי' – ואפו - הוא לפעול שהעיסה תתבלע באברים ותיעשה דם ובשר כבשרו, כי ללא האפי' הנה העיסה תישאר במעיים ותישאר דבר בפני עצמו. לחם הו"ע התורה, חטה בגמטריא כ"ב שהם כ"ב אותיות התורה. וכדי שהתורה תתאחד עם האדם הלומדה צריך להיות אפי' באש האהבה. עשר נשים הו"ע י' כוחות הנפש שכולם חדורים בתנור אחד, באהבה לה' אחד.

ואכלתם ולא תשבעו, האהבה תישאר תמיד ודברי תורה יהיו כחדשים בכל יום.


אלה החוקים (מח, ג)

צריך להבין מה שייכות אלה החוקים והמשפטים והתורות על הברכות והקללות, ומדוע נאמר "בינו ובין בני ישראל" ולא "אל בני ישראל". והענין דהנה בהתחלת הפרשה נאמר "אם בחוקותי תלכו גו' תשמרו ועשיתם גו'", תלכו תשמרו ועשתים קאי על מחשבה דיבור ומעשה, שהמחשבה הוא בחי' הליכה בהשגה מדירגה אחר מדריגה, וכדי שיהי' שמירה להמחשבה ישנו ושמרתם בחי' הדיבור ועשיתם הוא המשכת אוא"ס שע"י מעשה, ע"ד די לחכימא ברמיזא. וזהון והי' מעשה הצדקה שלום", דענין השלום הוא שמחבר שני הפכים, חיבור העולמות עם הבורא ית' שהוא מובדל מהם, וזהו "ונתתי שלום בארץ".

וזהו ענין כל הברכות שבתורה,שיהי' בחי' שובע שמחות את פניך", והקללות הם המסתירים ומונעים את האדם מעבודת ה', ולעתיד יתהפכו לברכות והם רק להעביר את החיצונים והטומאה שנדבק בהם, דהקללות הם באמת ברכות, וע"ד הקללה הגדולה שנאמרה במשנה תורה "הגר אשר בקרבך יעלה עליך מעלה מעלה", שהגר הוא השכינה אשר ממנה הא האהבה המסותרת לאדם, והיא בחי' גר בארץ, יהי' בבחי' עילוי רב ועצום, "ואתה תרד מטה מטה", ואתה קאי על הגוף והחיצונים. ובזה יובן כוונת יצחק שרצה לברך את עשו ולהמשיך לו תומ"צ, כי יעקב הוא בחי' מרכבה ולכן אינו צריך לתומ"צ (שלכן לא ניתן התורה לאבות), אך באמת לא הי' באפשרי להכניע את עשו לקדושה כי הי' רע גמור, והברכות ניתנו ליעקב להכניע הסט"א שנתערב בזרעו, וזהו ועשו אחיו בא מצדו" אל תקרי מצדו אלא מצידו, היינו שנופלים לו מחשבות זרות בעת התפילה מן הצד, שאינו רוצה בהם עתה, אך חשב בהם ברצונו שלא בשעת התפילה, והעצה לזה הוא "קום נא" שמתרומם מהם, ובעבודה הוא להעמיק דעתו בגולת ה' וממילא אין לחיצונים יניקה, וזהו "ושבה" לישראל עצמן נמשך בבחי' ישיבה למטה. וזהו אלה החוקים והמשפטים, שקאי על הברכות והקללות, שהם גילי אלוקות למטה והעברת המסתירים, שהם נמשכים ממ"ע ול"ת, ורק שהם "בינו ובין בני ישראל" כי הקללות הם אחר שיש מסך בין ישראל להקב"ה, ומל"ת הוא שישהי' שמירה שלא יהי' מסך מבדיל.       


אסור לאדם לטעום עד שיתן מאכל (מט, ב)

הנה הקרבנות ענינים להעלות הבהמה ע"ג המזבח, ועד"ז הוא ענין התפילה, וזהו שמתחילה צריך להיות ונהנתי עשה, שהוא ההתבוננות בפסוקים דזמרה בבחי' ממכ"ע ובהתבוננות בשורש נה"ב הוא בחי' מאכל בהמה, ואח"כ ההתבוננות בקריאת שמע הוא בחי' מאכל אדם. והנה, ידוע שהתורה נק' עוז ותושיה, שהיא המאכל שנותן כח לנה"א למסור נפשה באחד, ונקראת תושיה שבכח התורה להתיר הקשר דנפש הבהמית חדשניות עולם הזה. והנה, עשה גודל מעצמו שהוא בא מכח המלכות, משא"כ חיטה מאכל אדם, שקאי על הנשמות,  בא ע"י זריעה של בחי' מלך יחד חי עולמים בבחי' מלכות.

ב. והנה יש הפרש בין זריעה לנטיעה, שבזריעה מצמיח אותו המהות הגרעין ורק בריבוי יותר, ואחר הצמיחה צריך לל"ט מלאכות, משא"כ נטיעה לוקח ריבוי זמן, אך מצמיח פירות שאינם צריכים למלאכה אחר גידולם, ויש בהם תענוג. ובכללות הוא החיבור שבין הנשמות שבגן עדן התחתון והעליון. וזהו שלעתיד לבוא תוציא הארץ גלוסקאות וכולי מילת, שבמלכות תתעלה ויתגלו בה כל האורות ללא עבודת האדם. וענין כלי מילת הוא המקיף דמצות, וענין גלוסקאות הוא אור פנימי בתורה, שע"י מתן תורה נעשה נישואין בבחי' אור פנימי, ולכן דוקא לאחר מ"ת אמר משה ונתתי עשב כי ה' דיבר מתוך גרונו, כי ע"י הנישואין דמ"ת הגיע לתכלית הביטול בתמידות.


וילך ראובן בימי קציר חטים (נ, ב)

הנה הדודאים יש ה' פירושים א' שהוא מין עשב שפועל אהבה, וב' שהוא שעורים מאכל בהמה, ולכן גם בניו רצו נחלה בעבר הירדן שיהי' ארץ מקנה, אך באמת עשו את הטפל עיקר, אף שצריך להיות מאכל בהמה, אסור לאדם לטעום עד שיתן מאכל לבהמה, שהוא ההתבוננות בהתהוות העולם ובהמלאכים , מ"מ העיקר הוא לכו לחמו בלחמי, התורה שהיא מאכל אדם.

אך באמת חנוך לנער על פי דרכו גם כי עסקים לא יבוא ממנה, שגם לאחר שמגיע לבחי' מאכל אדם צריך להיות בו גם מאכל בהמה בחי' הביטול שהוקבע בו מנעוריו, רק שעתה הוא ביטול שלמעלה מטו"ד.

ב. וביאור הדבר הנה ברות נאמר וימד שש שעורים, ובגמ' נאמר אלו ששה צדיקים, שהם בחי' בהמה רבה שלמעלה מבחי' אדם. ובזהר איתא שש שעורים הם כנגד שישה סדרי משנה, שהם בחי' שיעור שהם מגבילים את המצות לשיעור ומדה. שהנשמות מבררים את נה"ב ועי"ז נעשים בחי' מהלכים, וממשיכם המשכה עליונה דשש שעורים, ששה סדרי משנה.

ג. וענין בהמה רבה שלמעלה מבחי' אדם, כי לגבי אור א"ס ב"ה גם חכמה עילאה כעשיה יחשב. וזהו שעיקר הגמול לעתיד לבוא הוא לנשמה בגוף, כי לגבי אוא"ס רוחניות וגשמיות שוים.


במדבר 


פרשת במדבר 

וידבר ה' אל משה במדבר סיני באהל מועד וגו' שאו את ראש גו' לגולגלותם גו'. להבין ענין נשיאת ראש, הנה כמו שיש ראש וגולגולת כל ישנו בחי' חב"ד ועצם הגולגולת המקיפו. דהנה כתיב "נודע בשערים" שהקב"ה נודע לכל חד "לפום מה דמשער בליבה", ע"י התבוננות בגדולת ה' בחב"ד שבמוח. ומהתבוננות נמשך רצון לקיום המדות באהבה ויראה, והוא רצון התחתון. אך ישנו גם רצון העליון שלמעלה מן הדעת, ונמשך מבחי' ביטול השגת כל הנבראים לגבי מהותו ועצמותו, ועי"ז תתעורר הנפש לצאת מנרתיקה, ורצון ותשוקה נפלאה זו נמשך לישראל במ"ת, ולכן "על כל דיבור פרחה נשמתן". וזהו "אשר הוצאתיך מארץ מצרים", שכל המדריגות הם בבחי' מיצר לגבי בחי' זו. וזהו "שאו את ראש" לקשר רצון התחתון הנמשך מבחי' ראש ומוחין ולהעלותה לרצון העליון בחי' הגולגולת. 

אך אי אפשר שיהי' בחי' זו בהתגלות על הנפש אלא ע"י "אוהל מועד", בחי' התורה. והנה, האדם צריך לשית עצות בנפשו שלא ישאר למטה והוא ע"י הכוהנים, בחי' מלמעלה למטה, והלויים בחי' מלמטה למעלה. וזהו "ובחנות המשכן" כשירד בחי' המשכן ממדרגתו אזי "יקימו אותו הלויים". אבל בחי' הכהנים הוא המשכה למטה "ובא אהרן ובניו גו' וכסו גו'" שהם מכסים את כלי הקודש בלבושים רבים, "שש וארגמן" בחי' ששא סדרי משנה כו'.         


ביאור הדברים (א, ד) 

אית רצון הנולד מן ההתבוננות בגדלות ה', והוא הרצון המאיר בחיצוניות הלב, ואית רצון לעילא בשורש הנשמה מבחי' יחידה, שאין חיצוניות הלב כלי לרצון זה אלא הנפש מתבטלת מכוחותיה, בחי' "ובכל מאדך". ובחי' זו מאיר לכל אחד בהשוואה גמורה, אלא שהיא בבחי' מקיף, והמחבר בחי' מקיף זו לכוחות הפנימיים הוא מ"ת, שהתורה היא בבחי' לא בחכמה ידיעא, ומ"מ שכל האדם תופס בה בחצוניותה. 

אך הנה "ובחנות המשכן" בחי' סוכת דוד הנופלת, "יקימו אותה הלויים" שהם המקימים אותה מנפילתה, ועבודת הכהנים הוא "ובא אהרן ובניו גו'".         


מבן עשרים (ב, א)

בע"ח מפרש מאמרז"ל "ולמכור בנכסי אביו עד שיהי' בן עשרים שנה" כי אז נכנסים בו מקיפי אבא. שיש רצון המלובש בחכמה ויש רצון שבבחי' גלגלתא דחפיא על מוחא. והנה, יו"ד עם המילוי בגמטריא עשרים, ולכן בן עשרים שנה מאיר בו בחי' חכמה עם המילוי היינו בחי' גלגלתא. ולכן דוקא מבן עשרים שנה ומעלה יכול להעלות את בחי' חכמה שלו לבחי' גלגלתא.   


וידבר ה' אל משה במדבר סיני (ב, א)

למשפחותם הוא בחי' ע' נפש שבאו מצרימה, והעלאת השמות ישראל לשורשם הוא ע"י משה ואהרן, ע"י בחי' במדבר סיני ואהל מועד. דהנה ירידה צורך העלי' שדוקא ע"י תומ"צ מגיעים בנ"י לבחי' אצי' (וזה יתגלה לעתיד לבוא, ועכשיו ע"י תומ"צ מאיר בחי' אצי' גם בג"ע התחתון). והנה, ענין המדבר קאי על עוה"ז וע"י ההתבונוות איך שעוה"ז הוא רחוק מה' וכו' אזי בא לבחי' צימאון לעלות למעלה ברשפי אש, והצימאון והאש מפריד את האדם מן הרע, "סיני" שירדה שנאה על הרע מצד הריחוק שבעולם. וזהו ענין "ומדברך נאוה". וזהו ענין פסוקי דזמרה. ואח"כ בברכת אהבת עולם, לרוות הצימאון, וזהו בחי' אהל מועד.  

ב. וענין אהל מועד, מועד אותיות דעת, והוא בחי' היחוד וההתקשרות שעל ידי לימוד התורה, ואהל הוא בחי' "ובצל ידי כיסיתיך", בחי' צל ולא אורה נגלית, שהוא היחוד שבא ע"י אברין דמלכא, וכך המצות באים בענינים גשמיים. וה"ז כמחבק את גוף האדם, מפני שאוהב את פנימיותו.   

ג. והנה, ב' בחי' אלו דמדבר סיני ואהל מעוד נעשים ונמשכים ע"י משה ואהרן, שמשה הוא שושבינא דמלכא, שממשיך את אוא"ס שיהי' שורה ומתגלה באדם, דמשה הוא בחי' דעת, דעת לשון הרגשה. ואהרן הוא שושבינא דמטרינותא, "בהעלותך את הנרות", שמעורר את כנס"י באהבה וצימאון לאלוקות. אך כל זה יכול להיות לאחר שנפרד מהג' קליפות הטמאות, וזהו בשנה השנית לצאת בני ישראל מארץ מצרים. (ובמדרש איתא שיצאו מצרים בזכות אוהל מועד, כי אי אפשר לצאת ממצרים לולא העזר מלמעלה, "אלמלא הקב"ה עוזרו", ועזר זה הוא בזכות אהל מועד).   

ד. ועם כל הנ"ל יובן ענין "שאו את ראש". דהנה, בחי' יעקב הוא בהחי' הרחמנות, והרחמנות הוא לפי ערך הדעת, ובחי' יעקב עצמו הרחמנות הוא גם על עולמות העליונים שהם כמדבר נגדו ית'. ומבחי' יעקב נשתלשלו י"ב שבטים בעולם הבריאה, ושם הרחמנות הוא על ירידתם, ורוצים לעמוד קמיה מלכא, מים תחתונים בוכים, שרוצים לעלות לבחי' מים עליונים. ומי"ב שבטים יצאו יוצאי ירך יעקב שבעים, שהוא הרחמים שבכל אחד לא רק על ירידתה ממקום כבודה אלא גם על התלבשותה בגוף החומרי. ומזכירים בחי' ג' בחי' הרחמנות אלו בתפילה, בפסוקי רחמנות בפסוקי דזמרה "והוא רחום גו'", ובברכת יוצר "ברחמיך הרבים כו'", ובאהבת עולם "ברחמיך הרבים רחם עלינו". והנה, להעלות את נפש האדם הוא על ידי ג' בחי' רחמנות אלו מלמטה למעלה, "למשפחותם" בחי' ע' נפש, "לבית אבותם", בחי' בני יעקב, ועד לבחי' יעקב עצמו.

ביאור הנ"ל (ג, ב) 

מדבר סיני ואהל מועד שניהם הם בבחי' מלכות, מדבר סיני הוא העלאת המלכות מירידתה לבי"ע לברר בירורים ולהעלות את רפ"ח ניצוצים, וכנגד זה הוא חלק הראשון שבתפילה, העלאת המלכות, ואהל מועד הוא המשכת מז"א למלכות, להמתתיק הגבורות שבה. וענין בירור הניצוצות יובן מכמו שהוא באדם עצמו שמעורב בו טוב ורע, טועד שגם התפילה שלו מעורב בפניות. ועל ידי הבירור באש האהבה בתפילה הנה הוא מרגיש שהוא מרוחק מהטוב, וא"כ הרע נתברר מהטוב ואזי יכול לדחות את הרע. ועד"ז הנה הי"ע הוא מעורה טוב ורע, כי הרע מקבל חיותו מהטוב, ובחי' המלכות יורדת לבי"ע כדי להעלות את הטוב ואזי ממילא מתבטל הרע.  

ב. והנה על עליית המלכות מבי"ע נאמר מי זאת עולה מן המדבר. דהנה בזמן הגלות בי"ע הוא בחי' מדבר, אך בזמן הבית, כשקיימא סיהרא בשלימותא, שלא הי' ירידת המלכות לבי"ע, כתיב ידבר עמים, לשון הנהגה, בדרך ממילא. כי אז הי' הבירור על ידי גילוי תוקף האור. משא"כ אחר החורבן ירדה  המלכות פלאים בימי החול, ולכן הבירור יכול להיות רק על ידי התלבשותה בקליפת נוגה כדי לברר.
ג. ועוד טעם שנק' מדבר, הנה מדבר אינו מגדל מפני תוקף החום שבו, וזהו ענין תוקף האהבה והיצמאון שבמלכות בירידתה לבי"ע, שעי"ז הנה בעליית באצי' נעשית רק בבחי' נקודה אחת, היינו נקודת הכתר. וזהו ומדברך נאוה, שענין המדבר, הירידה לבי"ע הוא נאוה כי עי"ז תתעלה. ועד"ז בנפש האדם, שהיא ניצוץ מבחי' המלכות, שירידתה להתלבש בגוף הוא בכדי לברר את נה"ב, ועיקר הבירור הוא בצימאון דתפילה. וזהו במדבר סיני. 

ד. ובזה יובן המדרש משלך למלך שבא למדינה ברחו מפניו בני המדינה כו' נכנס לעיר חריבה וקדמו אותו ואמר כאן אני בונה כס נאה כאן אני דר כו' כך כשבא הקב"ה לים ברח מפני כו' הים ראה וינוס כו' ההרים רקדו כו'. דים הוא בחי' מים תחתונים, בחי' מציאות, ולכן ברחו מפני גילוי אוא"ס כי לא רצו להתבטל, ע"ד "ויעמדו מרחוק", ומדינה חרבה הוא בחי' חד חרוב לעת"ל שהוא בחי' הביטול. ועד"ז הוא בחי' מדבר שיש בה ב' פירושים מדבר דלעו"ז אשר לא ישב שם אדם דקדושה. אך במדבר סיני הוא בקדושה ביטול כל הענינים הבלתי רצויים ע"י הביטול כשהמלכות עולה להיות בבחי' נקודה באצי'. ואח"כ יכול להיות ההמשכה דאוהל מועד.      

ה. והנה, אחר שהמלכות עולה בבחי' מ"ן נמשך בה מבחי' מ"ד להמתיק הגבורות ולרוות הצימאון, וזהו בחי' אהל מועד, מלשון ונועדתי, ובעבודה הוא ענין קיום המצות, שהם אברים דמלכא, וההנשכה לז"א דאצי' למצות שבדברים גשמים הוא ע"י בחי' משה, שושבינא דמלכא, וזהו שדוקא משה הי' יכול להקים את המשכן.  


והי' מספר בנ"י (ה, א)

כאשר האדם מתקן את ד' יסודות שבו אזי מתקן גם את הד' יסודות שבכל העולם. וביאור הענין הנה מקור נשמות ישראל נק' ארץ, והיא בחי' מלכות המהוה מאין ליש, וענין ארץ הוא "שרצתה לעשות רצון קונה", שיש לה רצון ותשוקה ליכלל במקורה. וכן הוא גם בנפש האדם למטה שיש בה תשוקה וצימאון מיסוד האש לעלות למעלה, בחי' "ארץ לא שבעה מים". 

ב. אך בהיות הנשמה מלובשת בגוף הנה הגוף והעולם מעלימים על הצימאון לאלוקות. ועל זה נאמר "פקדת ארץ ותשוקקה", שע"י קיום המצות, "פקודי ה'",  נעשה נפש שוקקה. גם "פקדת" לשון "וה' פקד את שרה", שבזמן הכלות ישראל הם בבחי' עקרה שהאהבה ויראה אינן בבחי' לידה והתגלות, וע"י המצות נעשה "פקדת" להיות גילוי האהבה. וזהו "פלג אלוקים מלא מים", אלוקים הוא אלה מי, שמקשר את בחי' אלה, עלמא דאתגליא, לבחי' מי עלמא דאתכסיא. אך תכלית הצימאון הוא אתדבקות רוחא ברוחא ע"י התורה.    

ג. והנה כל זה הוא עכשיו, שצריך תמיד אתעדל"ע מלמעלה לעורר את התשוקה, אך לעתיד יתגלה מעלת אתעדל"ת מצד עצמה, וזהו "והי' מספר בני ישראל", "מספר" קאי על המצות שניתנו במספר, וזהו עוד פירוש בתיבת "פקדת", לשון מספר, ולעתיד על ידי הצימאון ויסוד האש יבואו לבחי' "אשר לא יספר", למעלה מהשתלשלות, "נקבה תסובב גבר", מעלת האש על בחי' רוח, "ואני אהי' לה חומת אש סביב". והוא מעלת התשובה שמביאה גאולה לעולם. וזהו "במקום אשר יאמר להם לא עמי אתם יאמר להם בני א-ל חי", במקום היינו ענין התשובה באותו מקום כו'. וזהו כי גדול יום יזרעאל, שע"י הזריעה דתורה ומצות בזמן הגלות, יהי' בחי' "מצמיח ישועות", שלא יהי' אור וחושך אלא הכל נעשה בחי' יום.     


ביאור הנ"ל (ו, ד) 

"פלג אלוקים", אלוקים הוא מי אלה, "מי" הוא בחי' העלם ו"אלה" הוא בחי' גילוי. בחי' העלם הוא בחי' בינה, בחי' המוחין, ובחי' גילוי קאי על חסדים המגולים, כשנפרדו משרשם בבחי' העלם, וזהו בחי' "פלג אלוקים", שנבדל בחי' "אלה" מבחי' "מי", אך שורש בחי' "אלה" הוא בחי' "מי", וזהו "אלוקים".  

ב. ופי' "פקדת ארץ ותשוקקה" הוא שעל ידי קיום המצות נעשה התשוקה והצימאון בנשמות ישראל לעלות למעלה. דשורש בנ"י הוא מלכות דאצי', בחי' שם ב"ן, אך מפני שירדה בבי"ע, בחי' ארץ, לכן צריכה לבחי' מים, שם מ"ה,  לפעול בה תשוקה וצימאון.    

ג. והנה, כל זה הוא עתה שמ"ה הוא למעלה מב"ן, אך לעתיד לבוא יהי' אור הלבנה כאור החמה" שז"א ומלכות יקבלו שניהם בשוה מבחי' חכמה. וזהו "לרוקע הארץ על המים", "נקבה תסובב גבר".     

ד. וזהו "והי' מספר בנ"י כחול הים אשר לא יספר מרוב", מספר הוא בחי' התחלקות הקול, ודגם ההתחלקות דמצות, וזה נעשה כשהמלכות מקבלת מבחי' ז"א, אך כשהמלכות מתעלה לבחי' חו"ב אזי "ולתבונתו אין מספר" שהיא למעלה מבחי' התחלקות. וזהו "ביום ההוא יהי'", שעתה בחי' ה' דמלכות מקבלת מבחי' ו', ואות ו' הוא מה שנמשך ויורד מבחי' חכמה, אך לעתיד יתעלה בחי' עלמא דאתגליא, שגם המדות והדיבור יהיו בחי' י"ה, וזהו "יהיה" ב' פעמים י"ה.   


ביאור ע"פ כי גדול יום (ז, ד) 

ענין "כי גדול יום" יובן בהקדים המבואר בענין וידעת היום, שכמוש היום עם הלילה הם מציאות אחת של יום כך כם הוי' ואלוקים הם אחד. וזה מתגלה ע"י שהאדם פועל זאת בעבדתו בנפשו, "והשבות אל לבבך", שגם נפש הבהמית חוזרת לאהבת ה'. 

וזהו ביאור טעם המנהד שניעורים כל הלילה בשבועות, כי בשבועות נמשך בחי' הכתר לבחי' המלכות, ולילה כיום יאיר. 


וארשתיך לי לעולם (ח, ב)

כנסת ישראל נקראת בשם כלה, על שם "נכספה וגם כלתה נפשי", "ואל אישך תשוקתך" ורק "והוא ימשול בך" שצריך להיות שוב מפני שזהו רצון ה'. וזהו עבודת האדם שיהי' בבחי' רצוא וכלה. ובזה ישנם ב' מדריגות "כלה נאה וחסודה" ו"כלה כמות שהיא". וביאור הענין הנה אותיות נקראים בשם אבנים, והמשכת החיות מאוא"ס להיות מקור לעולמות הוא בחי' אותיות, והאותיות שבעולם העליון נעשים בחי' ראש לעולם התחתון. וכל העולמות נקראים בשם חצרות ה', ורק שהחיות דפנימיות העולמות הוא חצר הפנימית, והחיות לחיצוניות העולמות הוא בחי' חצר החיצונה. 

ב. וזהו "נכספה וגם כלתה נפשי לחצרות ה'" כשמקור נש"י, מלכות דאצי', כשיורדת בבי"ע יש לה תשוקה וצימאון לעלות לשרשה.  וכן בעבודת האדם למטה הו"ע התשוקה והצימאון לעלות למעלה מפני שמרגיש "נפשי איוותיך" כאדם התאב לחיי נפשו (וישנו חצר שאינו מקורה, היינו שיכול ליפול במחשבתו מחשבות חוץ, וישנו בית שהוא מקורה, והוא כששכלו דבוק בפירוש תיבות התפילה ובעסק התורה), ואז הוא בבחי' כלה נאה וחסודה. 

ג. אך שהעביר את הדרך הוא בבחי' חיגרת וסומא מצד נפשו הבהמית, אך אעפ"כ יכול להיות בבחי' כלה מצד נפשו האלוקית, ואז הוא בבחי "ליבי ובשרי ירננו אל א-ל חי", שאך שאינו נפשו הבהמית מתפעלת מבחי' חצרות הוי' מ"מ יכול יתבונן בבחי' א-ל חי שלמעלה מבחי' ממלא וסובב, וכל הגבוה ביותר יורד למטה ביותר. וזהו וארשתיך לי לעולם, שזמן הגלות הוא בחי' סוכת דוד הנופלת מפני שישנו בחי' ירידות ועליות, והוא בבחי' קדשנו במצותיו, קדשנו כבר, אך אנו מבקשים קדשנו במצותיך, שלעתיד לבוא יהי' קדשנו לעולם ללא הפסק.  

ד. וזהו ענין הקידושין שהוא כמו ענין המאמר, "את ה' האמרת היום", שהבל הדיבור הוא בחי' אור מקיף, ועד"ז טבעת הקידושין היא עגולה להורות על אור מקיף. וזהו "וארשתיך לי". אך צריך לפדות נפשו האלוקית ממאסר הגוף ונה"ב והוא ע"י צדקה וע"י משפט, ועל יחיד חסד ורחמים שהוא בחי' רחמים לעורר רחמים על נפשו, וזהו "וארשתיך לי בצדק ובמשפט ובחסד וברחמים". אך מי שאינו יכול ללמוד וגם הוא עני שאינו יכול ליתן צדקה, הנה מ"מ יכול להיות בחי' אירוסין ע"י האמונה דכולא קמיה כלא חשיב, וזהו "וארשתיך לי באמונה". ואח"כ צריך לבוא לבחי' נישואין, "וידעת כי אני ה'", דעת הוא התקשרות אמיתית שלא יהי' שום מחשבה דיבור ומעשה בלתי לה' לבדו, "ומלאה הארץ דעה את הוי'".   


ביאור (ט, א)

בפרדס מבאר שחצר הוא בחי' ז"ת דאצי', ובית הוא ג' ראשונות דאצי'. והוא כי עיקר הדירה הוא בבית, וכל אוא"ס אינו שורה תחילה אלא בחכמה, ןע"י החכמה בא לשאר הספירות. ובמ"א מבואר שחצר החיצונה הוא בחי' עולם היצירה, ופסוקי דזמרה, וחצר הפנימית הוא בחי' עולם הבריאה, וק"ש, ובית הו"ע אצי' ותפילת שמו"ע. ואין זה סותר להמבואר לעיל שחצרות הוי' הוא באצי', כי באצי' עצמו יש ג"כ אבי"ע, וחכמה דאצי' הוא אצי' שבאצי'.      

ב. וביאור הענין אותיות הדיבור הם בחי' חצר החיצונה (ועולם היצירה), ואותיות המחשבה הוא בחי' חצר הפנימית (עולם הבריאה), ובחי' בית הוא כשהאותיות אינם מעלימים אלא נמשך בהם עצמיות חימה עילאה. ובעבודה מי שעוסק רק באותיות התורה ותפילה הוא בחי' חצר, ובחי' כלה שהאור הוא מקיף עליה, שמקבלת רק מבחי' חצריך, אך בעיון התורה שנקלט בנפשו בחי' לחכמת התורה והתפילה ובא בפנימיות בקרה איש ולב עמוק אזי הוא בבחי' נישואין בפנימיות.   

ג. ולהבין ענין "וארשתיך לי", הנה "כל מקום שנאמר לי אינו זז לעולם" מפני שהוא ממקום עליון, מבחי' "כי לא אדם להנחם", שלמעלה מבחי' אדם שיש בה בחי' ימין ושמאל, משא:כ בא"א שלמעלה מבחי' אדם ששם אין שייך שמאל. וזהו קדשנו במצותיך, שהוא בחי' המצות כפי שהם עתה שנמשך בהם בחי' ז"א, ואנו מבקשים קדשנו במצותיך, להמשיך בהם בחי' א"א, וזהו ענין "וארשתיך לי". וזה נעשה על ידי "ליבי ובשרי ירננו קל חי" הכלות לעצמות ומהות.      

ד. והרמ"ז בפרשת תרומה מפרש שלי כח על חכמה, והוא שם ע"ב שעיקרו ד' יודין, מ'. ויש לומר לפי"ז פירוש וארשתיך לי ע"פ המבואר שלעתיד נאמר ביום ההוא יהיה, שגם בבחי' ו"ה יאיר בחי' י"ה, יהיה. היינו שגם בה' אחרונה יאיר בחי' י'. והיינו על ידי בחי' לימוד התורה שהיא בחי' כלי לגילוי זה.  


וספרתם לכם (י, א)

"וספרתם לכם ממחרת השבת גו' תספרו חמישים יום", ולהבין זה והלא סופרים רק מ"ט יום. הנה, ענין ספירת העומר הוא שהיו סופרים מפסח שהוא ראשית קציר השעורים לשבועות ראשית קציר החיטים. ולהבין זה, הנה במרכבת יחזקאל כתיב "ופניהם וכנפיהם פרודות מלמעלה", כנפיהם הוא עפיפתם למעלה באהבה ויראה, "פרודות" מפני שיש בהם חילוקי מדריגות, פני אריה מחנה מיכאל באהבה, פני שור מחנה גבריאל ביראה, ופני נשר הוא בחי' רחמנות. והטעם שכנפיהם פרודות הוא מפני ששרשם הוא מבחי' מלכות, ה' מוצאות הפה הגורם חילוק ופירוד לד' מחנות שכינה (ד' מוצאות), והמוצא הה' הוא גיכ"ק מהכיך, שהוא השפעה כללית, בחי' "ופניהם" היינו פנימיותם. ומפני שההשפעה לד' מחנות שכינה הוא מאות ה' עלמא דאתגליא, לכן גם אהבתם ויראתם הוא בבחי' מורגש, "מראיהם כגחלי אש בוערות". 

ב. והנה, ההמשכה הנמשכת למלאכים להיות אריה שואג כו' הנקרא שעורה, שהוא מאכל בהמה, מאכלי המלאכים הנקראים חיות הקודש. ונקרא שעורה על שם שיעור ה', שאות ה' היא המתהלכת בין החיות להיות בוערים. והנה, המשכה שעורה להמלאכים תלוי בעבודת בני הקרבת העומר. שע"י עבודת בני ישראל נמשך אתערותא דלעילא למלאכים ומתוספת ההפשעה למלאכים נמשך גם לנפש הבהמית שבאדם שתתהפך מחשוכא לנהורא, לז' מדות דקדושה שנמשכים בספירת העומר ז' שבועות.

ג. והנה, כל זה הוא בחי' שעורה, אך בשבועות הוא גילוי בחי' חטה, שאין התינוק יודע לקרות אבא עד שיטעום טעם דגן, והדעת שמקבל על ידי החיטה הוא דעת הנעלם שלמעלה מהשגה, ולכן קריאת התינוק הוא למעלה מהשגה. ועד"ז הי' במ"ת שע"י גילוי בחי' אנכי פרחה נשמתן במס"נ.  

ד. אך כדי להגיע לגילוי בחי' אנכי מי שאנכי בשבועת צריך להיות תחילה ספירת העומר, שבו סופרים את כל המ"ט שערי בינה ומייחדים וכוללים אותם בשער הנו"ן שהוא כולל כל המ"ט שערים ומייחדים באוא"ס. ולכן אין אומרין שני ימים לעומר אלא יום שני, כי אין זה המשכה אחרת ביום שני אלא ישנו רק המשכה אחת, בחי' שער הנו"ן, ורק שנמשך מעט מעט, יום שני יום שלישי כו'. ואין צריך לספור את יום החמישים, כי כשמייחדים את כל המ"ט שערים נמשך ממילא שער הנו"ן.      


וארי' כבקר (יא, א)

שעורה הוא שיעור ה', והוא ההשפעה הנמשך מרוח פיו ית' להמלאכים פני שור ופני אריה. והשפעה זו למלאכים תלוי' בעבודת בני ישראל בבית המקדש. והנה, אש שלמעלה בבהמ"ק הי' בדמות ארי', דהנה כמו שהנשמה מתלבשת בגוף ע"י ממוצע של הדם, כל המשכת אוא"ס בעולם הוא ע"י המלאכים שהם שלוחים וכלים לאוא"ס. והנה, כשאוא"ס נמשך במלאכים כדי לקבל את תפילות ישראל, אזי התפילות נכללות באותו כח ועי"ז יש להם כח לעלות למעלה. ובמשכן לא רצה משה במלאכים ולכן נאמר "ותצא אש", ולעתיד לבוא יתעלו הנשמות למעלה ממדרגת המלאכים ולכן העלאת הקרבנות והמשפעת השעורה תהי' ע"י הנשמות ולא ע"י המלאכים, ואריה יהי' שוה כבקר, ויאכלו תבן שהוא ההשפעה הנמשכת מן השעורים אלך לא השעורים עצמם.  


ביאור ע"פ וספרתם (יא, ב) 

ביאור ענין שעורה שיעור ה', הנה המלאכים הם שלוחים שהם כלים להאור מצירופי אותיות דמלכות המתלבש בהם, וד' מחנות שכינה הם כנגד ד' מוצאות הפה, ומוצא הה' הוא בחי' בחכמה אתברירו, העושה שלום ביניהם. וענין התפשטות ההבל הוא גילוי החיות לנשמות ומלאכים, וההשפעה למלאכים הוא ע"י ישראל, במנחת העומר שמניף הכהן. 

ב. אך שבועות הוא קציר חיטים, שהוא גילוי בחי' אנכי שלמעלה מן הדעת, שאין התיחנוק יודע לקרות אבא עד שיטעום טעם דגן, וקריאת התינוק היא למעלה מן הדעת, שהתינוק אינו מבין איך הוא אביו כו'.   

ג. והנה, ישנם חמישים שערי בינה, ובמקורם הם כלולים בא"א, ונמשך בשבועות, לאחר האתעדל"ת של ספירת העומר, ולכן "חמץ תיאפנה" כי ישנה המשכת הכתר, ו"לית שמאלא בהאי עתיקא". והנה, האתעדל"ת הוא ע"י העומר, ועכשיו ע"י התפילה, שהוא העלאה להמלאכים שהם מעטריןם ליה וגפיך ונשיק כו', אך לעת"ל יהי' כל בחי' אלו בישראל עצמן.      


מעט תוס' ביאור ע"פ וספרתם (יב, א)

ע"פ מה שנת"ל שספירת העומר ענינה המשכת שער החמישים, הכולל את כל המ"ט שערים, שנמשך מעט מעט בחל יום מימי הספירה, שלכן אומרים שני ימים כו' (ולא יום שני). ועפי"ז יש לומר שענין תספרו חמישים יום הוא שממשיכים שער הנו"ן. אך לכאורה לפעמים מבואר שאנו ממשיכים רק את בחי' מ"ט שערי בינה, ואילו שער הנ' נמשך בשבועות מאיליו. אך הענין יובן, ע"פ ביאר המגיד, ששער החמישים הוא הממוצע בין אין (בחי' חכמה) ליש (בחי' בינה), ולכן גבי משה כשקיבל את שער הנ' נאמר עליונין נדמה להם למטה וצתחתונים נדמה להם למעלה. והנה, בממוצע ישנם ב' בחינות, בחי' תחתונה של העליון ובחי' עליונה של התחתון, וא"כ בחי' התחתונה שבממוצע נמשך מעט מעט על ידי הספירה, ואילו בחי' העליונה שבו נמשך מאיליו וממילא. והנה, לפי ביאור הנ"ל שספירת העומר הוא הממוצע בין אין ליש יובן זה שספירת העומר הוא בין קציר שעורים, בחי' בינה, שעורה שיעור ה', שהו"ע ההבנה והשגה, לקציר חיטים שענינה המשכת הדעת הנעלם שלמעלה מבחי' דעת הגלוי, שזהו בחי' חכמה.    


בשעה שהקדימו (יב, ג)

להבין ענין מתן תורה והריח קיים אברהם את כל התורה כולה עד שלא ניתנה. ומה הי' כל הרעש במ"ת בקולות וברקים והרי י' הדיברות הם דברים המובנים בשכל אנושי. תכלית כל התומ"צ הוא לבוא ליראה את ה'. ויובן בהקדים לך הוי' הגדולה דכל ענין הגבורה הוא רק כשהוא בעיר אלוקינו, ואינה גדולה לגביו, אלא עד"מ כמו דיבור אחד לגבי עצם נפשו, שהם בטלים אצלו. דכל עשרה מאמרות, כולל מאמר בראשית שפירושו בחוכמתא הוא בחי' עשיה לגבי הקב"ה. וזהו שתרגם אונקלוס שבראשית הוא בקדמיתא, שהוא מחשבה הקדומה להיות מקור לבחינת חכמה. והוא רצון העליון. 

ב. כדי להיות צמצום בבחי' דיבור, במקום שאתה מוצא גדולתו של הקב"ה שם אתה מוצא ענותנותו, הוא ע"י התורה ומצות. דהנה, הצתות הם בבחי' אברים דמלכא, שהם כלךים להמשכות אוא"ס בעולם, ולכן הם תלויים בזמן ויש בהם פרטי הלכות שרק באופן זה יומשך הרצון בעולם, שהוא תחת הזמן. וההמשכה במצות הוא ע"י התורה, זאת התורה אדם, אדם הוא א' דם, והדם הוא בכל האברים בשוה, והוא למעלה מבחי' זמן ומקום, ולן כל העוסק בתורה עולה כאילו הקריב עולה, בכל זמן ומקום. 

ג. והנה, תכלית נתינת התורה למטה הוא כדי שיהי' "ויצונו ה' אלוקינו לעשות את כל החוקים האלה ליראה". דהנה כתיב יראו מהוי' כל הארץ, שקאי על יראה תתאה, שמלמטה יש ולמעלה אין, וכתיב יראו את הוי' קדושיו, שהוא בחי' היראה שבו אינו תופס מקום כלל, את הטפל, שהוא בחי' עין בעין כמו שמלמעלה למטה מורגש שהעליון הוא יש והתחתון הוא אין, כל יורגש גם מצד התחתון. וגילוי זה הי' בשעת מ"ת, וזהו היתרון דהגילוי דמ"ת על האבות, שאף שהאבות קיימו את כל התורה מ"מ לא הי' הגילוי למטה. משא"כ במ"ת שנמשך הגילוי אפילו בעניני שמירת לא תעשה כמו לא תרצח.    

ד. והנה, ראיה וביטול זה נקרר לשמוכ בקול דברו, טזה נעשה ע"י שתחילה ישנו עושי דברו, קיום המצות ע"י בנ"י לאחרי גילוי האהבה מסותרת. וזהו "מי גילה לבני רז זה", גילוי בחי' אהבה מסותרת, שעי"ז נעשה הקדמת נעשה לנשמע, שמעשה המצות ממשיכים בחי' הביטול דנשמע.  

ה. דהנה מבואר שדוקא משה נתנבא ב"זה", וענין "זה" הוא שהגילוי הוא למטה כמו למעלה. ועיקר גילוי זה הוא בחכמה, בחינתו של משה, ונחנו מ"ה, וזהו שמשה הי' גובה עשר אמות, היינו שהאיר בו כל העשר ספירות. וע"י משה מקבלים בני ישראל גילוי זה ממשה ע"י "עושי דברו" קיום המצות.  

      

ביאור על בשעה שהקדימו (יד, ב)

שורש המצות הוא מה' חסדים ששרשם מחיורתא דגלגלתא, והתורה הוא בחי' קו המדה המודד באיזה אופן יימשך ההמשכה דמצות, ושרשה ממוחין סתימין שבו מלובש גבורא דעתיק. ולכן ניתנה התורה בשבועות שכנגד יצחק, בחי' גבורה. 

ב. והנה, ע"י קיום המצות ועסק התורה, בחי' עושי דברו נמשך בחי' לשמוע בקול דברו, אך זהו דוקא כאשר העשי' היא בהקדמת בחי' רעותא דליבא. וזהו מעלת קבלת התורה, בחי' בעלי תשובה, ע"י יציאת מצרים, שממשיכים בחילא יתיר מפני שעבודתם הוא מנקודת הלב, על עבודת האבות שהיא עבודת הצדיקים. וזהו "מי גילה לבני רז זה". "מי" הוא בחי' בינה, שעל ידי ההתבוננות מגלים בחי' "זה", בחי' האהבה המסותרת שהיא מבחי' חכמה. 

ג. וענין "מי גילה" יובן מענין "מי יתן והי' לבבם זה ליראה אותי", ד"הכל בידי שמים" - מדות העליונות - "חוץ מיראת שמים" שיראת שמים הוא למעלה מעלה מבחי' המדות (ע"ד המבואר בענין ידיעה ובחירה, שהידיעה אינה מכרחת את האדם מפני ששרשה למעלה ממדות העליונות). 

ולעתיד יתגלה בחי' "מי יתן לבבם", וגם בחי' "מי יתן את כל עם ה' נביאים", כי לךעתיד לבוא יתגלה בחי' מי, שער החמישים.   


ענין התורה שניתנה על הר סיני (טו, ב)

התורה ניתנה על הר סיני ולא על הר תבור וחרמון מפני שהם בחי' הגבהה והתנשאות שהוא השורש לכל רע, ע"ד שבירת הכלים, וענים התורה הוא בחי' הביטול. אך מכל מקום ניתנה התורה על הר כי צריך להיות קצת הגבהה, כי אם לאו אזי יאמר מי אני לגשת אל העבודה, באמרו מי אני ומה עבודתי. וזהו ויספו ענוים בה' שמחה, דשמחה הוא התחזקות הנפש, אלא שהשמחה זו נמשך מענוה ושפלות.   


וידבר אלוקים את כל הדברים (טו, ג)

כל ענין התורה הוא וידבר אלוקים, בחי' צמצום, המשכת בחי' אנכי להיות הגילוי בדברים גשמיים (וזהו שעשרת הדיברות הם ענינים פשוטים). אך ההכנה לזה הוא "מהחל חרמש בקמה", "קמה" הם המדות הטבעיות העומדים עם עמדם, וצריך להניף עליהם חרמש, להפכן ליש לאין, "שבעה שבועות תספר לך", שיהיו נכללים בז' מדות העליונות, "לך ה' הגדולה גו'".

ב. וביאור הענין, הנה נמנו וגמרו שתלמוד גדול ממעשה, ולכן אין מבטלין תלמוד תורה למצוה שאפשר לעשותה על ידי אחרים. ולכאורה אינו מובן הרי התורה היא רק פירוש וביאור המצוה. הנה נודע שבחיות במחי' עולמות ישנו ב' בחי' ממלא וסובב. ממלא הוא בחי' הארה המתלבשת תוך העולמות ע"י ריבוי ההשתלשלות, ועד"מ מהתלבשות השכל במדות ועד למעשה, אך הארה זו מתאחדת עם הנפש עצמה ולכן נקראת נפש המשכלת. ועד"ז למעלה הנה התפשטות אוא"ס בכל העולמות היא רק הארה בלבד מאוא"ס.     

ג. וסובב כל עלמין הוא בחי' מקיף בלבד כי היא מעצמיות אוא"ס שלמעלמה מגדר עלמין, ואינו בא בפנימיות ורק בחי' מזלייהו חזי, היינו שהנשמה שלמעלה מהתלבשות בגוף רואה בחי' זו וממנה בא יראה לנשמה המלובשת בגוף, ועל יראה זו נאמר אם אין חכמה אין יראה, כי בחי' זו נמשכת דוקא ע"י התורה, בחי' חכמה שבה שורה אוא"ס. ולכן אין מבטלין ת"ת למצוה שאפשר לעשותה ע"י אחרים. ורק שאם אי אפשר לעשותה ע"י אחרים מבטלים ת"ת מפני שאם אין יראה (תתאה) אין חכמה, וביטול המצוה ה"ז סתירה ליראה תתאה.

ד. אך כדי להמשיך אוא"ס ע"י התורה, בחי' חכמה המביאה את היראה, הוא ע"י קדימת קיום המצות בגשמיות, אם אין יראה אין חכמה. וע"ד שישנו בחי' אירוסין, שבו נותנים טבעת שהוא רק בחי' חיצוניות ורק אח"כ יכול להיות הזיווג בפנימיות, ועד"ז צריך להיות קיום המצות בגשמיות, לפני היחוד פנימי שעל ידי התורה. אך קודם מ"ת, לפני שנצטוו על קיום המצות, הי' השפעת אוא"ס בתורה בבחי' אתערותא דלעילא, אך בנ"י ידעו את הרז, שלאחר מ"ת יצטוו בקיום מצות מעשיות ולכן הקדימו נעשה לנשמע.   

ה. אך גילוי זה שאוא"ס יתגלה בחכמה עילאה הוא על ידי הקדמת ספירת העומר, מהחלון חרמש בקמה, שצריך להחרים ולהפך את הקמה, המידות טבעיים, שיהיו בביטול, ואזי לאחר ימי הספירה באים לחג השבועות, בחי' מסת נדבת ידך, ולא נדבת לבך שהוא בחי' יש מי שאוהב, ונדבת ידך הוא ביטול גמור שהיד נותן מאיליו וממילא. וזהו שבועות נאמר חמץ תיאפנה, כי בשבועות. נזדככו המדות טבעיים, ולכן התנשאות היא התנשאות דקדושה, בחי' לך הוי הגדולה כו'.

וזהו וידבר אלוקים גו' אנכי גו' כי במ"ת נמשך מהותו ועצמותו בתורה, וכמה"ש בק"ש והיום גו' אשר אנכי גו' על לבבך גו', על ידי לימוד התורה, אך צריך להקדים עול מצוות שהוא ענין פרשה שניה של קריאת שמע. 


ביאור על הדברים הנ"ל (יז, א)

וירא העם וינועו ויעמדו מרחוק, שאין כלי הנפש יכולה להכיל גילוי זו, ורק שמזלייהו חזי, מזלייהו הוא בחי' חי' יחידה. 

ב. והנה אמרו רז"ל אם אין יראה אין חכמה, יראה הוא בחי' קבלת עול מצות, כי המצות הם בחי' התנשאות, כמלך המתנשא על העם, התנשאות הוא בחי' מקיף עליהם. והוא ענין הגולגולת שלמעלה מן האברים, אך המוחין הם בחי' פנימיות שמהמוחין נמשכים גידין ועורקים לכל האיברים. 

ובזה יובן שלפעמים מבואר שתורה ומצות הם בזו"ן ולפעמים מבואר שמצות הם בכתר. והענין שאברים הפנימיים מקבלים חיותן מהמוחין שבראש על ידי העורקים, והוא בחי' פנימיות, בחי' התורה בחי' ז"א, אך חיצוניות. האברים אין מתקשרים זה עם זה המוחין שבראש אך מתקשרים עם עצם הגולגולת על ח"י חוליות שבשדרה כו'. וא"כ שורש המצות הם בכתר, בחי' הגולגולת. 

ג. וזהו אם אין יראה אין חכמה, דהסדר הוא מלמטה למעלה, ממלכות לז"א, אך אם אין חכמה שמבחי' חכמה באים לבחי' כתר, שורש המצות. אך בשעת מ"ת על ידי הגילוי שבא על ידי בחי' שבעה שבועות, נתגלה בחי' הכתר שלא בסדר המדרגות (שאז הגילוי הוא על יד הקדמת יראה תתאה). וזהו מסת נדבת ידך, שהארת הכתר (כאשר יברכך ה' אלוקיך) מתגלה גם בבלי' חיצוניות.  


ואהי' אצלו אמון (יז, ד)

אמון הוא ענין הפרנסה, והתורה משבחת את עצמה שיכולה לירד ולהיות פרנסה לנשמות ישראל כמ"ש לכו לחמו בלחמי (דלא כמשה שלא היה יכול להשפיל עצמו ולכן אמר מאין לי בשר). והנה, גילוי זה שהתורה תהי' בבלי' לחם הוא בשבועות, לאחר ימי הספירה שהם ימי היניקה. וההמשכה הוא על ידי ממושבותיכם תביאו, מחשבותיכם הוא קריאת שמע שהוא בישיבה, וק"ש במס"נ ממשיכה את בחי' לחם.

ב. ועל ידי בחי' הלחם ומזון, בחי' דעת, נמשך אח"כ בחי' שמחה ושעשועים. והענין שדוד אמר זמירות היו לי חוקיך, שכמו שהאדם מתענג הרבה מזמר ושר אותו הרבה פעמים, כל התענוג דוד מבחי' חוקיך שאף שלמטה אין בהם השגה, מ"מ שרשם מבחי' הרצון שלמעלה מבחי' חכמה שהוא שורש ג"ע שהוא תענוג ההשגה. אך מ"מ נענש כי בחי' הרצון הוא רק בחי' חיצוניות, וראית את אחורי, ובחי' הפנימית, לפני לא יראו, הוא התענוג העליון. 

ג. והנה, בבחי' אחוריים אין התחלקות אברים, ורק בפנים ישנו התחלקות ראי' שמיעה כו'. ומבשרי אחזה, שהרצון הוא בחי' אחורים שהוא בכל המצות בשוה, משא"כ בחי' התענוג הוא בחי' פנים, ובכל מצוה ישנה תענוג פרטי המלובש בה. ונמשך עי"ז פנים בפנים שלא רק בחי' הרצון, מי לי בשמים, שרוצה לדבקה בה', אלא גם כלה שארי ולבבי, שפנימיות התענוג שלו הוא באלוקות. וזהו ואהי' אצלו שעשועים, בחי' פנימיות התענוג, ונאמר ואהי' לשון עתיד, כי האדם צריך להמשיך בחי' זו בתורה ע"י מס"נ באחד     

ד. משחקת לפניו בכל עת, ישנו עת לחבק, שהו"ע כילוי עת רצון מלמעלה שהכנס"י יהיו בבחי' דביקות פנים בפנים, ועת לרחוק מחבק, שבשמן הגלות אין נרגש דביקות זו, שבחי' ימין, בקירוב ודביקות גנוז בתורה (וזהו וימינך מקרב חיקך כלה, שבחי' ימין תתגלה). והנה, בחי' שחוק הוא בחי' ביטול היש לאין, צחוק עשה לי אלוקים, וא"כ בכל עת ישנו בחי' שחוק, מפני תמיד יכולה להיות בחי' ביטול היש ואתכפיא, וגילוי ביטול היש לאין שיהי' לעתיד הוא ע"י התורה.   

משחקת בתבל ארצו, תבל הוא ב"פ אריה, אריה בחיות הקודש, שהוא בהחי' התפעלות ההשגה, ואריה באופנים, שף שאין בו הדגה מ"מ מרעישים מםני אהנה מסותרת שבהם. ועד"ז בבני אשם, שיש שהם בבחי' שמע לשון הבנה, ועי"ז מתעוררים באהבה, וישנן אלה שהם בבחי' עשי', ומ"מ יכולים לשאוג ע"ד אריה שבאופנים, ועי"ז ממשיכים בחי' משחקת בתבל ארצו. בחי' כמים הפנים הפנים לפנים, שממשיכים את בחי' אדם העליון, וזהו ושעמושעי את בני אדם, ב' בחי' אדם, אדם שלמטה ואדם העליון.   


ביאור (יט, א)

ספירת העומר הוא ענין מיתוק הגבורות, עד מאכל חמות שנעשה מתוקן לאכול. והו"ע בירור מדות דנה"ב, שלאחר הבירור הם משובחים יוצר ממדות נפש האלוקית, שהרי שורש נהש הבהמית הוא מאור התוהו. חמשת הימים שמהתחלת הספירה יד שביעי של פבח הוא בחי' ה' חבדים, בחי' אצילות, והוא הדורם המתקת הגבורות, ובשביעי של פסח הו"ע לידת הנשמות בבריאה ושם צריך להיות מיתוק הגבורות ע"י בירור המדות.    

ב. כתר הוא הרצון של המצות, אבל בחי' התענוג המלובש בו הוא למעלה מעלה מבחי' הכתר. והנה, דוד שיבח את התורה באמרו זמירות היו לי חוקיך, שהתורה היא למעלה מהטעם המלובש בחי', שהתורה היא כמו זמר שמנגנים הרבה פעמים מגודל יפיו, ודוד שיבח את בחי' הרצון שבמצות, אך מ"מ נענש דוד כי הי' עליו לשבח את בחי' התענוג שבתורה. וגילוי התענוג הי' במ"ת, בפנים בפנים, לאחרי מ"ט ימי הספירה שאז הפכו את פנימיותם שיהי' לה' לבדו, ועתה ממשיכים בחי' התענוג ע"י ק"ש במס"נ.      

ג. משחקת לפנין בכל עת, עת לחבק, ואז הוא בחי' פנים בפנים, ועת לרחק מחבק, שאז שהחסדים מכוסים ונעלמים בתוך הבינה, ואז בנ"י הם בבחי' אחוריים, אך גם אז ישנו בחי' שחוק מבחי' ביטול היש לאין, צחוק עשה לי אלוקים. ועי"ז ממשיכים בחי' גילוי השעשועים בכתר וחכמה.

משחקת בתבל ארצו, תבל הוא ב' פעמים אריה, בחי' יראה דאופנים ושרפים, וב' בחי' אלו ישנם בישראל, ומשניהם נעשה שחוק למעלה.  


ענין ממשבותיכם (כ, א) 

קריאת שמע הוא עיקר התפעחה ונק' ישיבה, ושמו"ע הוא בחי' ההמשכה שלאח"ז. דהנה עצמותו ומהותו הוא למעלה מכל העולמות, וכל יום צריך להיות המשכה חדשה להוות העולמות והוא ע"י התענוג שבדבר חידוש שבביטול ממושבותיכןם, עולמות בי"ע שהם בחי' ישיבה, ועי"ז הוא ההמשכה מלמעלה, בחי' לחם תנופה להמשיך האור בתורה.  


פרשת נשא

נשא את ראש בני גרשון. ענין הנסיעה במדבר הוא להכניע את הסט"א, דמדבר אין שום השפעה כי ההשפעה היא מבחי' הביטול דוקא. ב. וענין הנסיעה במדבר עם המשכן ישנו גם בנפש האדם. דעבודת בני מררי הוא משא הקרשים, דקרשים הם עצי שיטים עומדים, דענין העמידה הוא ביטול הרצון לה'. הוא ע"י מררי בחי' המרירות. ואח"כ באים ליריעות מתכלת לשון כליון אהבה ורצון לה' שזהו עבודת בני הגרשוני. ג. ובחינות אלו בעבודת התפילה: מררי הוא פסוקי דזמרה וברכת יוצר שמתבוננים איך שהמלאכים עומדים באימה כו', ו"אהבת עולם" ו"ואהבת" הוא בחי' גרשוני, וקה"ת הוא בחי' חכמה עילאה - שבחכמה אתברירו - יראה עילאה שלמעלה מאהבה. ד. בני מררי היו מחברים יראה תתאה עם יראה עילאה, דמור הי' בסממני הקטורת ובשמן המשחה. ודוקא בבני גרשון נאמר ע"פ אהרן גו', כי אהרן הוא א' הר ן - המשכת בחי' האהבה העליונה עד למטה מטה.     


ביאור ע"פ נשא (כא, ב)

כתיב מקדש אד' כוננו ידיך, ופירש הרמ"ז שקאי על ג' ידות. והענין, דמשכן הוא הכלי להשראת השכינה בבי"ע. וזהו שגולדים מעשה צקידים יוצר ממעשה שמים ןוארץ, דמעשה שמים וארת הו"ע יד אחת, שמים בחי'ק ימיני וארת בחי' ידי,, משא"כ המשכן הו"ע חיבור ב' ידות, תרתי ידים בדבר אחד, חיבור שמים וארץ. יד הרמה. 

ב. והנה ג' ידות הם בחי' צמצום והתפשטות והמשכה. וזהו בחי' גרשון קהת ומררי. דהנה לאה היא בחי' מחשבה, בחי' יחוד 

או"א, חיבור יש ואין, שהוא יחוד תמידי לצורך קיום העולמות, והוא בחי' לוי, ילוה אישי אלי, בחי' דעת המקשר חו"ב . והמשכה פנימית דחו"ב, בחי' תוספות אורות, הוא ע"י העלאה מלמטה, שגם זה הוא עבודת לוי.

ג. והנה, הלויים היו נושאים את המשכן במדבר, ובעבודה בו"ע המשכת הקדושה באצי' ובבי"ע, וכל בחי' אלו ישנם גם בנפש האדם, דכלי המשכן הם האברים הפנימים, מוח לב כבד, עצמות הוא בחי' הקרשים, ועור ובשר הוא בחי' היריעות. ובעבודה, ענין הקרשים הוא בחי' עמידה, בחי' יראה וביטול, ובחי' היריעות הוא בחי' אהבה, והכלים הפנימיים, שעל ידם הוא עיקר הבירור, הוא בחי' התורה. 

ד. מררי הוא בחי' מור, מור שבקטורת שהוא בחי' בירורים, וכי"ז נמשך בחי' מור שבשמן המשחה, שמו הוא בחי' חכמה, מר דרור, דרור לשון חירות, שאין לך בן חורין אלא מי שעוסק בת"ת, וזהו בחי' מררי, ב' בחי' מר, בחי' יד החזקה, שהם מחברים בחי' יראה תתאה (העלאה מלמטה) ויראה עילאה (המשכת בחי' חכמה). 

ה'. בני גרשון נשאו את היריעות, שהם מתכלת כו' נגד ששה מדות, והיריעות הם בבחי' מקיף כי אף שהמדות נולדים מן השכל מ"מ שרשם הוא ברצון, בחי' מקיף. וחיבור ז"א לשרשן במדות בכתר הוא על ידי יד הגדולה, בחי' אהרן. ובני קהת נשאו את הכלים, והם בחי' גבוהה יותר, בחי' יד רמה. 

ו. בבני קהת נאמר נשיאת ראש, ובני גרשון נשא גם הם. דהנה, בני קהת הימנו ראשונים שהם נושאי הארון, יקרה היא מפנינים. יקר מכל דבר יקר. דהנה המצות הם עד"מ אבנים יקרות, שהם יקרים משום החידוש שבהם שהם מאירים, וזהו ענין המצות שהם בדברים גשמיים שרשם הוא. בבחי' כתר. אך המצות הם בבחי' מקיף, משא"כ התורה, משא בני קהת, הוא בחי' פנימיות הכתר ובא הפנימיות. 


וידבר ה' כו' נשא את ראש כו' (כג, ד) 

מבשרי אחזה אלוקה, כמו שבנפש ישנם ה' בחינות, אור פנימי שבא בכל האיברים לפי מזגם, ובכללות מתחלק לג', ראש גוף ורגל, כל למעלה ישנו אור הממלא כל עלמין, שמתחלק הכללות לג' עולמות בי"ע. ובעבודה, הנה כשעובד באור פנימי אזי האור מתמעט לאחר התפילה. 

ב. והבחי' הב' הוא אור מקיף, שהו"ע הרצון שפועל בכל האיברים בשוה, עד"ז למעלה ישנו אור מקיף. ובעבודה הו"ע העבודה ברעותא דליבא. 

ג. וענין המשכן הוא חיבור סובב, בני גרשון שנשאו את היריעות, וממלא, בני קהת שנשאו את הכלים. והמשכה הוא בחי' אחור באחור, בחי' אתכפיא, ובהמ"ק הוא בחי' פנים בפנים, בחי' אתהפכא. 

ד. המשכת הקדוש הפנימיות הוא על ידי הקדמת בני מררי, בחי' ביטול ועמידה, עשה רצונך כרצונו, ואח"כ ישנו בחי' בני גרשון, ש לא בחי' הרצון, בחי' בטל רצונך מפני רצונו, שהוא ענין ביטול להעברה לגמרי של רצונו. ובני גרשון הוא בחי' מהלכים מלמטה למעלה, ובני קהת מלמעלה למטה. 

 ה. בני גרשון הם בחי' אור מקיף, ובני קהת הם בחי' הנקודה התיכונה שבתוך העיגול, שהיא גבוהה יותר מהעיגול.וזהו בבני קהת ובני גרשון נאמר נשא את ראש, כי הם בחי' מהלכים, משא"כ בבני מררי לא נאמר נשיאת ראש כי הם בחי' עומדים.  


כתיב ה' יחתו מריביו גו' (כה, ב)

שם הוי' הוא בחי' רחמים, והגם ששם הוי' הוא בז"א ובז"א ישנו גם גבורה, הנה הגבורה הוא כלול בחסדים, שכדי שיהיה השפעה צריך להיות חמימות שבא מהגבורות. וענין מריביו הוא בחי' גבורה בפני עצמו שאינו כלול בחסד, וכדי להפך את בחי' הגבורה הוא על ידי המשכת בחי' רב חסד, חסד דא"א ונמשך בחסד דאצי'. וזהו שהמדינה על של הוי' זה הוא גרשיים, שבן ישנם ב' טעמים, שמורה שההמשכה היא ממקום עליון מאד. 

ב. עליו בשמים ירעם, הוא ענין המשכת חסד דא"א עצמו שלא על ידי התלבשות בז"א. 

ויתן עז למלכו, שהגבורה תומשך רק במלכות דאצי' כדי לעורר את האהבה בבחי' חמימות ולא יומשך ממנה לחיצונים.


כה תברכו (כו, א)

הנה ארז"ל "וכי איך לא אשא פנים לישראל שהם מדקדקים על עצמם עד כזית". וגם צריך להבין סדר וקישור הברכות דברכת כהנים. ויובן בהקדים ענין האכילה, והענין דהנה כתיב "ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלוקיך", "את" הם האותיות מא' עד ת', והם האותיות שבעשרה מאמרות, שע"י חילופים ותמורות וכו' הם מהוים את כל הנבראים, והאדם מעלה את האותיות לשרשם ע"י שמברך היינו שממשיך בהם את שורשם. 

ב. והמשכה זו הוא ע"י המלחמה עם נפשו הבהמית, "נהמא אפום חרבא ליכול", והיינו ע"י התפילה, "שעת צלותא שעת קרבא", והמלחמה הוא שיהי' "ואהבת" לשון רצון "את ה' אלוקיך", ששם הוי' יאיר בגילוי למטה כמו למעלה ללא הסתר נפש הבהמית שבאדם. ועי"ז עולה האדם בסולם התפילה, ועי"ז עולים עימו גם מלאכי אלוקים, שכלום כלולים באדם. 

ג. וזהו "יברכך" שיהי' לאדם ריבוי העלאות ניצוצות ע"י העלאת נה"ב והאכילה וצרכי האדם. והנה, מפני שברכה זו היא ע"י אתעדל"ת לכן נאמר וישמרך, שצריכה שימור שהאדם לא יבוא להחזיק טובה לעצמו מזה, ושלא יעבוד באיזה פניה. והנה, ע"י אתעדל"ת נמשך מלמעלה "יאר ה' פניו אליך", והוא בחי' "ונתתי מטר ארצכם", שבחי' "מטר" הו"ע התורה. ובחי' זו היא בחי' ראיה שבא ע"י שמע ישראל בחי' שמיעה. ועי"ז בא לבחי' "ואספת דגנך", השראת אוא"ס למטה, המשכת גילוי אלוקות בחיות שבמאכלים. 

ד. אך כל זה הוא כשאוכל כדי שביעה, שאז ע"י הלחם יחיה חיי נפשו, והחיות הכלולה בנפשו תתעלה ויומשך ויתכלה בא אוא"ס. אך כשאוכל פחות מכדי שביעה אין בה אלא מיעוט קדושה. ועל זה הוא הברכה ישא ה' פניו אליך וישם לך שלום, שלום הוא בחי' שלמעלה מהשתלשלות שבכוחו לחבר ב' הפכים. וזהו תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם, ע"י התורה, ולכן חכמים התקינו לברך גם על פחות מכדי שביעה. 

וזהו "ושמו את שמי על בני ישראל ואני אברכם", שיהי' שמי נקרא עליהם ע"י עסק תורתם ועבודתם, ואזי אני אברכם, אני אותיות אין, כי החכמה מאין תימצא, מבחי' שלמעלה מהשתלשלות.    


ביאור ע"פ כה תברכו (כז, א)

ב. 

ג. 


זאת חנוכת המזבח ביום המשח אותו (כח, ב)

"ביום המשח אותו" משמעו שקרבנות הנשיאים והמשיחה ענינם אחד, אך "אחרי המשח אותו" משמעו שהם ב' ענינים. ויובן בהדים ענין הקרבנות, ותפילה הוא בדומה לקרבנות, שענינם הקרבת נפש הבהמית, ע"י ההתבוננות בתפילה (ומאריך בזה), דהנה דרשו חז"ל "מאד זה מלאך המות", שאין הכוונה לנה"ב כפי שהוא בתקפו אלא על בירור, שאז נעשה יתרון האור מתוך החושך, ועד"ז נעשה תגבורת באהבת ה' כמעלת הזהב על הכסף, שמגיע מבחי' אהבה כמים לבחי' אהבה כאש.       

ב. והנה, הכח שיש בנפש הבהמית להתפעל ולהתלהב בתשוקה ואהבת ה' הוא מפני ששורש נה"ב הוא מהאופנים וחיות הקודש שבמרכבה [היינו מפני אדם שבחיות המרכבה, משא"כ הבהמות שרשם מסחי' פני שור עצמו], שבאופנים אומרים קדוש ג' פעמים, דקדש הוא עצמיות קדושת אוא"ס, אך קדוש בו' הוא המשכת הארה כדי להוות העולמות, אך גם ההארה הוא קדוש ומובדל ולכן אומרים קדוש פעם ב' וג', הארה והארה דהארה, מבחי' קדוש. וכשהאופנים שומעים את השרפים אומרים קדוש הם מרעישים מחמת ששומעים דבר גדול שלמעלה מהשגתן, שנשאר בבחי' מקיף ורק רשימו ממהשגה בא בפנימיות ומזה הוא הרעש, ומשם הוא שורש נפה"ב ולכן יש לנה"ב הכח שתתפעל בבחי' רעש בחילא יתיר.      

ג. והנה, ע"י הרעש נמשך אתעדל"ע מלמעלה, כמים הפנים לפנים כן לב האדם שעל הכסא לאדם התחתון. וענין אתעדל"ע זו יובן מב' האשות דקרבנות, שענינם העלאה והמשכה. 

והנה, הקרבת קרבנות נק' בשם אכילה, אך הקטורת הוא בח'י מקיף שהקריבו במשבח החיצון רק בהוראת שעה עבור חינוך המזבח, דענין החינוך הוא שמפני שכל התחלות קשות, לכן בתחילת חינוך הילד נותנים לו מתנות. וזה הי' ענים הקרבת הקטורת במזבח החיצון, המשכת בחי' המקיפים כדי שעי"ז יוכל להיות אח"כ סדר הקרבנות תמידין כסדרן.  

אך כדי שיוכל להיות המשכת המקיף הי' צריך להיות תחילה משיחת המזבח בשמן המשחה, דשמן הוא משקה, אך בו הי' מעורב בשמים, בחי' ריח, שזה הי' תערובת פנימי ומקיף. ולכן בקרבנות שהם אכיחת מזבח נאמר "אחרי המשח", ובקטורת ובהבאת הקערות שהם בבחי' מקיף נאמר "ביום המשח".  


מעט ביאור ע"פ זאת חנוכת המזבח (כט, ג)


פרשת בהעלותך


בהעלותך את הנרות

בהעלותך את הנרות אל פני המנורה יאירו שבעת הנרות. הנה הנשמה קרויה נר, וישנם ז' בחי' בעבודת ה', יש עובד מאהבה ויש עובד מיראה כו'. 

ב. והנה, אהרן הוא משבעה רועים והוא המדליק את הנרות, היינו שממשיך אהבה רבה לאלוקות. ויובן בהקדים יתרון מעלת אהבת אהרן על אהבת אברהם אבינו. דהנה, באברהם כתיב "הלוך ונסוע הנגבה", שהוא האהבה בדביקה חשיקה וצימאון. ועד"ז תיקנו פסוקי דזמרה כדי שאח"כ יבוא ל"ואהבת", דאהבה הוא לשון אבה שפירושו רצון, דכל המדות תלויים ברצון, וע"י ההתבוננות בה' אחד, היינו שכל הנבראים הם בבחי' ו' קצות שהם כלולים באחדותו כי כולא קמיה כלא חשיב, יהי' לו רק רצון אחד לה' "כלה שארי גו'". 

ג. אך כל זה הוא בחי' אהבת אברהם, שהוא בחי' אהבת עולם בחי' העלאה ממטה למעלה. משא"כ אהרן הוא בחי' שושבינא דמטרנותא מלמעלה למטה, דהיינו שכל חפצו ותשוקתו להיות נגלה כבוד הוי' לעיני בשר, שיהי' גילוי אלוקות למטה כמו למעלה. ואהבה זו באה ג"כ ע"י התבוננות הנ"ל, שכשאר ירגיש מרירות מזה על החושך המסתיר אלוקותו ית' שנרגש רק בחי' מקום וזמן שהם רחוקים מאור פני ה', הנה ע"י האתעדל"ת דמרירות וצעקה זו גורם אתעדל"ע שיערה עליו רוח ממרום, להיות "עין בעין", שלמטה יהי' כמו למעלה, וזהו אהרן אותיות נראה. וזהו "אשר עין בעין נראה אתה ה' ועננך עומד עליהם", שיראו שהענן והחושך המסתיר הם "עננך", שממך הכל וא"כ אין שום הסתר לפניו.

ד. ובזה יובן מה שתיקנו בשמונה עשרה "סלח לנו", שלאחר ק"ש מתמרר ומרגיש שהוא רחוק מאור ה', ויבין שישנו חטא ופשע שעי"ז הוא ההסתר. אך לא די במרירות בשעת התפילה שהיא עת מוחין דגדלות, אלא צריך להיות "כל היום איה אלוקיך", ולכן תיקנו זמן קבוע למרירות זו בתיקון חצות, ועי"ז הנה "היתה לי דמעתי לחם", שהמרירות גורם להמשכת גילוי אלוקות ע"י התורה.

ה. והנה ענין זה שע"י המרירות נמשך בחי' אהבה רבה דאהרן, הוא הקדמה לבאר ענים הדלק הנרות בשמן. שכותתים את הזיתים, וגם הזיתים הם מרים, שהוא ענין השפלות שבא ע"י שמרגיש את הריחוק, ועי"ז נעשה בחי' אהבה רבה לה'.    

ו. והנה, בחי' שמן זה הוא שמן משחת קדש, קדש עילאה בלא ו', ולכן נמשך רק על הזקן, "זקן אהרן" שהו"ע הלכות התורה. והנה המשך הפסוק הוא "שיורד על פי מידותיו", שיתגלה בחי' מדותיו של הקב"ה ואהבתו מלעלה למטה. אך גם בבחי' זו לא יחפוץ במידותיו של הקב"ה לבד בבחי' חיצוניות, אלא יבקש את בחי' פנימיות רצונו ית'. וזהו "אל מול פני המנורה", "פני המנרה" הוא הרצון דכנסת ישראל, אך "אל מול פני המנורה" היינו פנימיות רצון העליון המאירים בבחי' זו, כמים הפנים לפנים. ואהרן כה"ג הי' מעלה הנרות הנשמות ישראל שיהי' לבם מיכוון לא"ס ב"ה ממש שהוא בחי' "אל מול פני המנורה".     


ביאור על הנ"ל (לא, א)
קדש הוא חכמה דאצי', ושמן המושח את החכמה הוא בחי' מו"ס מקור ושורש החכמה. והנה הבירור נעשה ע"י כתיש  הזיתים, ובעבודה הו"ע השפלות, שמתמרמר על ריחוקו מה' ועי"ז נמשך בחי' שמן. ומזהנמשך העלאת הנרות הימנו גילוי אהבה רבה דאהרן.
והנה ענין הדלקת הנרות הוא להמשיך בחי' כתר שבמלכות, שיהי' לו רצון למלוכה, וזה נמשך ע"י אה"ר של נש"י, וזהו אל מול פני המנורה. והנה המנורה הי' בדרום שאי אפשר להגיע לבחי' אה"ר דאהרן קודם האהבה דאברהם, בחי' אהבת עולם, הלוך לנסוע הנגבה. והנה ההעלאה דאהרן הוא למעלה מבחי' ששם עלו שבטים, דעליית השבטים מצד עצמם הוא במל' דאצי', ואהרן מילה א. בחי' המלכות ע"י שממשיך בה בחי' חכמה.
וזהו שבקרבנות הנשיאים הי' העלאה ע"י י"ב קרבנות, שזהו ענין עליית השבטים שבבריאה לבחי' שרשם באצי', בחי' י"ב גבולי אלכסון. אך ההעלאה דהמנורה הי' המשכת בחי' חכמה שאוא"ס, ז' תחתונות דעתיק, מלובש בחכמה. (וזהו ההפרש בין קרי"ס שהים נבקע לי"ב גזרים, לבריכת הנהר לעתיד לבוא, והכהו לשבעה נחלים.


בהעלותך את הנרות (לא, ג)

צריך להבין תמיהת משה "הצאן ובקר ישחט להם", הלא יש בעולם ריבוא רבבות אנשים ואוכלים בשר ונמצא להם. והענין דהנה אמרו חז"ל ע"ה אסור לאכול בשר מפני שאינו יכול להעלות את הבשר, היינו שהאדם מעלה את הבשר, אך מצד שני האוכל מעלה את האדם ("אין התינוק יכול לקרות אבא עד שיטעום טעם דגן"), דהאוכל הוא למטה מן האדם אך גם למעלה מן האדם, דשורש המאכל הוא מעולם התהו.

ב. והנה הבשר הוא מבחי' גבורות, ולכן גם אחר הבירור וההעלאה הוא נכלל בגבורות דקדושה, והיינו שעי"ז נמשך התלהבות ורשפי אש, לפי ששרש כל הבהמות וחיות הוא מאריה ושור שבמרכבה והם בבחי' גבורות. לכן ע"ה אסור לאכול בשר מפני שמהגבורת יש יותר יניקת החיצונים. וכיון שאינו יכול להעלות את הבשר הבשר מורידו ומשפילו, ורק תלמיד חכם שמקבל מבחי' חכמה, שבחכמה איתברירו, יכול לברר את הבשר. אך משה אמר "מאין לי בשר" השהי' נעלמה מהאוד מבחי' גבודת דהבשר אף כמו שהם לאחר הבירור, שההתלהבות ורשפי אש עדיים הוא בחי' יש מי שאוהב, אך משה הוא בחי' "ונחנו מה" תכלית הביטול. 

ג. "ויאמר ה' אל משה היד ה' תקצר", היינו עם היות האמת שאתה נעלה מאוד מבחי' בשר, אעפ"כ "היד ה' תקצר" בתמיה. היינו שיוכל להמשיך ולישפל אף מאין דחכמה בגבורות והיש של הבשר, שגם בבחי' היש של הבשר יתגלה הביטול דחכמה. וזהו בחי' השליו שהיו עופות שמנים מאד, ששמן שהוא בחי' חכמה נמשך ונתפשט בבשר. שבשר השליו הוא בחי' גבורות והשמן שבה הוא בחי' חכמה בחינת מ"ה ואין. והיינו שנמשך הביטול גם בבחי' היש דבשר. וכמו העלאת נרות המנורה שהשמן נבלע ונמשך בפתילה ועי"ז דולקת הפתילה באור. שהוא ג"כ התכללות חו"ג חסד דחכמה הוא השמן ואור דפתילה הוא בחינת הגבורות והתלהבות.

ד. וזהו ענין "שלך גדול משלהם", דקרבנות הנשיאים נק' אכילת מזבח שההעלאה נמשך מבירור הבשר שהגבורות הוא עדיין בחי' יש מי שאוהב, אבל אהרן בהדלקת המנורה המשיך במל' שהיא המנורה גם מבחי' אבא, שהפתילה היא בבחי' רצוא והתלהבות. אך הנה העלאה זו הוא ע"י השמן שהוא בחי' ח"ע, דהיינו שנמשך ג"כ בחי' ביטול דח"ע בההתלהבות (והנה ענין זה קרוב ג"כ למשנ"ת לעיל בדיבור הראשון שע"פ בהעלותך כו' שענין ההפרש בין אה"ר שמשפיע אהרן לבחי' אה"ע. שבחי' אה"ר היא הנמשך מבחי' ראיה והיינו כי ראיה היא בחי' חכמה. ומזה נמשך האה"ר שהגבורות ורשפי אש אינן בשביל לרוות נפשו הצמאה לבד שזהו בחי' יש מי שאוהב רק האהבה הוא להיות נגלה כבוד ה' שיהיה הגילוי למטה כמו למעלה.)

ה. מבאר בתוספת ביאור את השייכות דהשומן שבשליו לבחי' חכמה. ועפי"ז מבאר את האגדה דרבב"ח.   


וזה מעשה המנורה (לב, ד)

מנורה היא בחי' כנס"י, זרובבל המעורב טוב ורע, "וזנ מעשה המנורה" היינו אדם שרוצה לצאת מהרע ולהיות מנורה הנה זהו ע"י הכאה בקורנס בככר זהב שעי"ז מתבטל מציורו הראשון, וזהו "בטל רצונך מפני רצונו". ועי"ז יבוא לבחי' זהב, בחי' יראה.

עד יריכה עד פרכה, שרגם התחתון והפרחים העליונים כולם כאחד הם בחי' מנורת זהב טהור, והוא ע"י בחי' סור מרע. והנה, אל יאמר האדם שנמנע אצלו להיפרד מהרע, שהרי על זה אנו אומרים בתפילה "אמת ממצרים גאלתנו", והגאולה הי' ע"י "כל בכוריהם הרגת" בכור הוא בחי' חכמה, שהשכל של מצרים, שכל אחד רוצה להעמיד רצונו ע"י שכלו, הרגת, ונעשה בחי' "ובכורך ישראל" - ההתבוננות בגדולת ה'. 

אך העיקר הוא שיהי' אחדות גמור שלא יביט ברעת חבירו, והוא ע"י שידע שלמעלה ישנה מנורה מקשה, ויתכן שהטוב שלו ירד אליו מאדם אחר, והרע שבו ירד לאדם אחר, וכשכל אחד יחזיק את עצמו לירך ואת חבירו פרח אזי יכול אהרן להדליק אש בכח הז' מדות.         


אם את כל דגי (לג, ב)

לכאורה הם לא ביקשו דגים אלא בשר, ומהו "אם את כל דגי הים"? הנה משה הוא בחי' ביטול ונחנו מ"ה ולכן אמר "שש מאות אלף רגלי העם אשר אנוכי בקרבו" וא"כ איך אפשר לתת להם בשר, והרי אז הם יפלו ממדרגת משה, ואפי' "אם את כל דגי הים", שבתחילה יבואו לבחי' דגים עלמא דאתכסיא, הנה גם בחי' זו היא ירידה לכבי בחי' משה. אך הקב"ה הגיז שליו שלמעלה מבחי' בשר, וגם היו שמינים מאוד, שבשר הוא בחי' גבורא, ושומן בחי' חסד.  


ראיתי והנה מנורת זהב (לג, ב)

א. ז' נרות הם השבעה רועים, ו"מנורת זהב כולה" הוא בחי' כנס"י "כולה יפך רעיתי". דהנה ענין המנורה הוא מקשה, שע"י שמקישים אותה נעשה מה שלמעלה למטה, כך כל ישראל הם מעורבים ע"ד שהראש מקבל חיות גם מהגוף. 

ב. והנה, הנשמה היא נר, הכלי שבו השמן והפתילה שהם המצוות, והאור הוא בחי' התורה. והנה, בבחי' הרצון ישנו התלבשות התענוג, ולכן עשיית המצוה תצריך להיות בשמחה, כי השמחה היא התגלות התענוג. וזהו "תחת אשר לא עבדת גו' מרוב כל" שאין הכוונה ב"מרוב כל" יותר מתענוגי עוה"ז שזהו פשיטה, שהרי כל תענוגי עוה"ז נפלו בשבירת הכלים מהתענוג העליון, ואין ערוך להם לבחי' זיו השכינה המתגלה בריבוי המדרגות שבגן עדן.  ג. וזהו "מרוב כל" יותר מהעונג שבש"י עולמות. כי המצוות הם רצון העליון שבהם מלובש העונג שלמעלה מגדר השגה ורק המצוות הם כלים לתענוג זה.  

ד. וזהו ענין ברכת המצות "אשר קדשנו במצותיו", ש"קדשנו" בעונג זה שהוא בחי' קדוש ומובדל, וכמו מי שמוצא אוצר כסף וזהב מוסגר בתיבה, שכאשר שלח ידו אל התיבה הרי גם האוצר כסף וזהב בידו. ולכן נקראים הנשמות נר כי הם (ולא המלאכים) כלי קיבול לקבל את נר מצוה. וזהו ביאור נר הנשמה ונר המצוה, ולהבין ענין "ותורה אור", הנה התורה היא בחי' חכמה, ובחכמה ישנה גילוי התענוג, שכשנופל דבר חכמה באדם הוא מתמלא תענוג, וכך התורה שהיא ביאור המצוות הוא גילוי ההארה הגנוזה במצוות.

ה. אך הנה כל זה הוא התורה והמצוה כמו שהם למעלה, אך כמו שבאו למטה הנה אדרבא כתיב "והחכמה תחי' בעליה", שהחכמה בחי' התורה תחי' בעליה שהם המצוות. דבתחילה צריך לקבל עליו עול מלכות שמים, ע"י שמע לשון הבנה, בה' אחד, והתבוננות זו הוא בחי' וגולה על ראשה שממנה באים הז' מדות שבמנורה.     

ו. אך כדי להיות גילוי אהבה זו תקועה בלב האדם הוא ע"י "שנים זיתים עליה", שהשמן הוא בתוך הזית ויוצא ע"י כתישה, ובנפש האדם הוא בחי' כובד ראש. וזהו "וגולה על ראשה", "גולה" לשון גלות, מה שהאלוקות הוא מוסתר ונעלם והעולם נראה ליש, וצריך להרגיש צער ומרירות על זה ולהשפיל את הגשמיות שלא יהי' בבחי' יש, והוא ע"י התעוררות רחמים רבים על הגוף, "ברחמיך הרבים רחם עלינו", שעי"ז יכנע לבבו ויבוא לקריאת שמע.    

ז. והנה, ישנם שני זיתים, אחד מימין הגולה ואחד על שמאלה, שהוא בחי' רצוא, בחי' אהבה, ושוב, בחי' יראה. ועי"ז באים לפירוש הב' ב"וגולה" לשון גאולה, שע"י הכובד ראש שקודם התפילה באים לבחי' סמיכת גאולה לתפילה. ובעבודה הוא בחי' צאת פנימיות נקודת הלה מהשביה תוך תאוות נפש הבהמית.  ח. וכל זה הוא פרשה ראשונה של ק"ש, בכל מאודך ממטה למעלה, ומזה באים לפרשה שניה דק"ש שענינה קבלת עול מצות. וזהו "שבעה ושבעה מוצקות" ב' בחי' שבעה, דלכל נר יש מוצק אחד שממשיך שמן מב' זיתים הנ"ל, ומוצק שני הוא מ"ש "המריקים מעליהם הזהב", שהוא בחי' שמחה של מצוה. וזהו "והחכמה תחי' בעליה", שע"י התורה שהיא בחי' חכמה וביטול באים לשמחה שלך מצוה בפרשה שניה דק"ש. ולכן אף ששורש המצות הם למעלה מתורה מ"מ התורה נקראת "בעליה".    


ביאור (לה, ד)

ענין החכמה תחי'. הנה אמרו חז"ל למה קדמה שמע כו' כדי שיקבל עליו עול מלכות שמים כו'. ענין העבודה, הנה הוא להמשיך מבחי' שלמעלה מהשתלשלות כדי שיהי' גילוי אלוקות בעולם, דההארה שמצד ההשתשלות היא הארה מועטת ולכן כשהיא משתלשלת ומתלבשת היא מתעלמת. 

ב. והנה, הנוהג שבעולם שמכירים את המלך בכתר מלכות, ובשורש הענין למעלה הוא מפני שלמטה למעלה מלכות הוא בחי' כתר, והוא מפני שבמלכות (במצות) מלובש הרצון. דברצון הוא בחי' גלגלתא מפני שמכסה ומלביש את בחי' התענוג. והנה, המצות הן בסוף מעשה, והתורה היא בחי' חכמה התגלה איך תהי' המצוה, והחכמה ממשיכה את בחי' התענוג במצוה. אך מצד שורש המלכות הנה אשת חיל עטרת בעלה. 

ג. ושני זיתים עליה, בזית ישנו מרירות, והוא בחי' אתכפיא שממשיך ממקום גבוה יותר, ולכן ניתנה התורה דוקא לנשמות למטה ולא למלאכים, כי בהם ישנו בחי' אתכפיא. ושני זיתים הם בחי' גבורות שאבא וגבורות דאימא. 

ג. שבעה ושבעה מוצקות, מוצק א' לשמן ומוצק ה' לזהב, זהב הוא בחי' בינה, היינו שב' הזיתים הם המקורות דחו"ב. 

ד. ועוד יש לומר שפי' והחכמה תחי' הוא מפני שפנימיות אבא פנימיות עתיק. 

ה. וכל זה נמשך אח"כ לבחי' מלכות על ידי ז"א. וזהו פרשה שניה דקריאת שמע. הפרשה ראשונה דק"ש הוא בחי' ההעלאה שפועלת את ההמשכה, ולכן נאמר בה ובכל מאדך, שרק על יד שהאדם מוצא בנפשו וברצונו בחי' א"ש אזי יכול להמשיך א"ס על ידי מעשה המצות. 


פרשת שלח


שלח לך אנשים

צריך להבין מהו טעם שהמרגלים לא רצו להיכנס לארץ. וגם להבין מהו"ע "ארץ זבת חלב ודבש". הנה כתיב "כי לא על הלחם לבדו", דבלחם הגשמי ישנו ניצוץ מרפ"ח ניצוצין ששרשם מאוד נעלה, ולכן מקבל באדם חיותו מהם. ועד"ז הוא בענין ירידת הנשמה למטה, שדוקא עי"ז שאתכפיא סט"א למטה אסתלק יקרא דקוב"ה כיתרון האור הבא מן החושך. דהנה בעולמות ישנם היכלות המעלימים על האור האלוקי, וע"י עבודת האדם פועל שהכלים וההיכלות לא יסתירו אלא יהיו בבחי' כלים לאוא"ס ע"י סור מרע ועשה טוב, שהם אברים דמלכא, ע"ד שהאיברים הם כלים לאור הנפש. (וזהו "זבת חלב ודבש", שהם ב' זרועות דחו"ג). ועיקר המצות הוא בא"י. אך המרגלים היו במדריגה גבוה מאוד ולא רצו להשפיל את עצמם למצות מעשיות, ואמרו שא"י היא "ארץ אוכלת יושביה" שהי' בדעתם דאם יהי' גילוי אלוקות למטה כמו למעלה יתבטלו ממציאותם, ולכן רצו להישאר בעולם המחשבה ודיבור. אבל יהושע וכלב אמרו "טובה הארץ מאד מאד", שדוקא ע"י קיום מצות מעשיות ממשיכים בחי' אוא"ס בלי גבול בבחי' עלמין סתימין ועלמין דאתגלין. ועל דרך משל מזה ששכל עמוק ביותר מתגלה דוקא ברמז במעשה דוקא. ועוד משל מאותיות שבאבן טוב שמתגלים רק בשעוה.

(ב. וזהו שארץ ישראל היא ארץ שבעה עממיות, בחי' בירור ז' מדות דתהו, שישי"ז נמשך אור"ס בכל העולמות. דוקא על ידי מעשה, בבלי' התחתונה, יכול להיות גילוי עליון ביותר, ע"ד די לחכימא ברמיזא. ולבאר באופן אחר קצת המרגלים טעו ורצו להמשיך אור התורה ללא קיום המצות, אך זה אי אפשר (ורק במ"ת הי' הגילוי בהוראת שעה) כי אם אין יראה אין חכמה).


ויאמרו אל כל עדת גו' טובה הארץ מאד מאד גו' (לז, ב)

מבואר בע"ח שהמרגלים היו בבחי' לאה עולם המחשבה, ולא רצו לבוא לא"י בחי' עולם הדיבור. והענין, שהכמיסה לארץ הי' כדי לקיים מצוות מעשיות, שענינם הוא שע"י בירור הטוב מהרע יכול האדם להמשיך אוא"ס ע"י המצוה ואזי מתכלל הטוב באוא"ס. וצריך להבין איך יכול האדם לגרום השראת אוא"ס ע"י המצוה, כי מה שייכות והתחברות יש לו אם אוא"ס? 

ב. ויובן בהקדים ענין עיגולים ויושר שעגולים הוא שהאור אינו מתחלק לפרטים והוא בבחי' מקיף והעלם (ועד"מ משכל הרב לפני שהתלמיד מבין את השכל הנה שכל הרב מקיף את שכל התלמיד), ויושר הוא שהאור בא בגילוי בהתחלקות ובפנימיות (עד"מ מתלמיד כשתופס את שכל הרב). והנה, גם ההיכלות והכלים מעלימים על האור, אך שורש ההעלם הוא בבחי' עיגולים, ובריבוי השתלשלות נעשה העלם גמור שנראה העולם ליש ודבר בפני עצמו.    

ג. והנה, כשהאדם מעמיק ונותן לב לראות איך שהקב"ה מחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית, ומה שהעולם נראה ליש הוא רק מצד הצמצום אך באמת אין עוד מלבדו, אזי פועל שיועבר הצמצום וההעלם, ובאתעדל"ת אתעדל"ע שגם למעלה הכלים לא יעלימו ויגבילו את האור, והאור יתגלה למטה כמו שהוא. וזהו "כד אתכפיא סט"א", שהועבר הצמצום וההסתרה אזי "אסתלק יקרא דקוב"ה בכולהו עלמין", שהאורות בוקעים דרך הכלים. ועתה יובן שורש ענין קיום המצווות בא"י, "ארץ אשר היא ארץ זבת חלב ודבש", חלב ודבש הוא כללות ההשתלשלות, בחי' חסדים וגבורות, ושניהם הם מוחין דגדלות, שהם בבחי' גילוי האורות היפך בחי' הכלים, ומחמת בקיעת האורות למעלה נעשה גם בגשמיות שיהי' החלב נוטף מן העיזים ומן התאנים, שכל זה נעשה ע"י קיום התומ"צ בדרך אתעדל"ת.  

ד. ואחר כל הנ"ל יובן המעשה דמרגלים שלא רצו להיכנס לא"י כי שרשם בבחי' המחשבה, וטענו למה צריך ליריד למלכות דאצי' עולם הדיבור והלא אפשר להמשיך את כל ההמשכות ע"י העבודה בעולם המחשבה, וכמו שקיים אברהם את כל התורה כולה. אך באמת היו מוטעים שאי אפשר לגרום המשכה זו אם לא ע"י מעשה דוקא, דסוף מעשה עלה במחשבה תחילה, וכמו "די לחכימא ברמיזא". וזהו "טובה הארץ מאד מאד", ב' פעמים "מאד" הוא נגד עלמין סתימין ועלמים דאתגליין, שהאורת העליונים בוקעים ויורדים לכל העולמות. וזהו "אם חפץ בנו ה'", "חפץ" הוא בחי' פנימיות הכתר, שמשם הוא בקיעת וגילוי האורות. 

ועוד י"ל דמבואר בשל"ה ע"פ "ארץ ארץ ארץ שמעי דבר ה'", שנזכר ג' פעמים ארץ, דלמעלה ישנו ירושלים של מעלה וירושלים של מטה, ה' עילאה וה' תתאה, והבחי' הג' זהו ירושלים של מטה ממש, והם רצו את בחי' ירושלים של מעלה וירושלים של מטה, מחשבה ודיבור, אך בחי' זו הג' דארץ שלמטה לא רצו.      


ועתה יגדל נא (לח, ג)

הנה כתיב היום לעשותם, וגם בזהר הפליג בשבח מעשה המצות, שהם לבושים וכשחסר יומא חדא חסר לבושא חדא. וצריך להבין מהו ענין לבוש זה ומדוע צריכה הנשמה ללבוש? הנה ידוע שירידת הנשמה היא צורך עלי' כדי שתבוא לבחי' מהלכים, דהנשמה למעלה היא כמו המלאכים שהם בבחי' עומדים שאינם משתנים ממדרגתם, אך למטה מפני שהעולם מעלים על אור הממלא ואינו מתגלה כמו למעלה שורה בו אוא"ס הסוכ"ע, וגדול כח בחי' אור מקיף מבחי' סובב לשנות ולהפך טבע האדם. והמשכת אור מקיף זה תלוי בקיום התורה ומצוות. וזהו המתנשא מימות עולם, שאינו בגדר עלמין כלל, אך מ"מ אדון עוזנו שנמשך לנו בחי' מלכות באופן מקיף, וישנם ג' מקיפים דמחדו"מ, צור משגבינו מגו ישענו משגב בעדינו", וזהו ענין לבושי הנשמה בג"ע ולבוש זה נעשה ע"י המצוות, דגם המצוות הם בבחי' מחדו"מ. 

ב. הנה, יש ב' מדריגות בקיום המצוות: שמקיים מצות המלך, או כדי להמשיך מאוא"ס במצוה זו. והנה, תחילת עשיית המצוה לא תהי' בשביל המשכת אוא"ס אלא בבחי' "שום תשים עליך מלך", ועי"ז במילא יומשך אוא"ס. וכוונת המצוה הוא כדי להגדיל את השמחה של מצוה. דהנה כתיב "עוטה אור כשלמה", שהארת אור התורה הוא רק בבחי' שלמה ולבוש לבחי' המצוות, דהמצוה עצמה אינו בא בהתגלות פנימית בנפש אלא היא בבחי' מקיף.  

ג. וזהו "ועתה יגדל נא כח אד'", אדנ' הוא בחי' מלכותו ית', אד' אותיות דינא, ו"כח אד'" הוא א"ס הסוכ"ע הנמשך ע"י קבלת מלכותו ית'. ולפי שהי' חטא המרגלים גדול מאוד ביקש משה שיומשך כח זה למטה. וזהו "כאשר דברת לאמר ה' ארך אפים", "אפים" הוא בחי' פנים גילוי ההשפעה בדרך קירב וחיבה, ו"ארך אפים" הוא שיהי' גילוי זה ארוך, שיומשך עד למטה, וזהו "כאשר דברת", דדיבור הוא בקול רם בחי' עלמא דאתגליא. וזהו "כאשר דברת לאמר", שכמו שהתורה ממשיכה בחי' גילוי ההשפעה בג"ע, כך ע"י המצוות נמשך הגילוי למטה יותר עד לעוה"ז. וע"י המשכה זו יהי' בחי' "נשא עון", "ועובר על פשע" פשע נעשה שפע, בחי' אתהפכא. וזהו "ועתה", שגילוי זה הוא דוקא "היום לעשותם", וזהו שאחז"ל "אין ועתה אלא תשובה", שהתשובה והאתהפכא הוא דוקא בעוה"ז שבו יכול להפוך ליבו.    


ביאור על הנ"ל (לט, ג)

"עומדים" הוא בחי' התלבשות אור הממלא כל עלמין, ו"מהלכים" הוא מפני שנמשך בהם אור הסובב. גילוי הסובב יהי' לעת"ל, תורה הוא בחי' חכמה, והיא המגבילה את הרצון דהמצות להיות באופן כך דוקא. ומצות הם בחי' סוכ"ע. 

ב. ישנו אדנ' וכח אדנ', מלכות ומלכות דא"ס, דהנה במצות ישנו טעם במצוה, שהמצוה פועלת יחוד, וישנו בחי' נעלית יותר, שהמצוה הוא מצות המלך למעלה מטעם, ונמשך רק על ידי קב"ע. ומשה ביקש יגדל נא כח אדנ' השאר דברת לאמר, שכמו שהתורה ממשיכה בבחי' אמירה כך על ידי המצות יומשך בחי' מלכות דח"ס באד' דאצי'. 



בפ' נסכים (מ, א)

ענין הנסכים, כי תבואו אל ארץ מושבותיכם, וצ"ל מדוע תפס לשון זה ולא ארץ כנען וכיוצ"ב?

אמרו חז"ל "כל הקורא ק"ש בלא תפילין כאילו הקריב עולה בלא מנחה וזבח בלא נסכים", וצ"ל קישור הענינים.

הנה השרפים הם רק יסוד האש ולכן יומם ולילה לא ישבותו, עומדים הם באהבה ורצון. משא"כ האדם שהוא כלול מד' יסודות א"א לו להיות במדה א' תמיד.

אך מ"מ צריך לעורר את האהבה בכל יום בק"ש. וענין תפילין הוא המשכה למטה בגשמיות ע"י מעשה המצוות בגשמיות.

וקרבנות ענינם העלאה, שריפת האש דנפש הבהמית באש דנפש האלוקית. ונסכים ענינם המשכה למטה.

ולכן נצטוו על הנסכים מיד לאחר פרשת המרגלים, כי טעות המרגלים הי' בזה שלא רצו בהמשכה למטה.


ענין הנסכים (מא, ג)

בכל דבר ישנו פנימיות וחיצוניות, הפנימיות הוא מה שקשור ומקבל משרשו, והחיצוניות הוא מה שמשפיע לזולת, ויש בחי' אמצעית והאו בחי' העצמית המקשר את הפנימיות והחיצוניות (וזהו ענין חב"ד חג"ת נהי"מ, ראש תוך סוף).   

ב. וזהו שהקרבנות נקראים לחם ומאכל, דענין הלחם הוא להגביה את הלב שיקבל חיות מהמוח (יסעד מלשון תמיכה ועזרה), ועי"ז ישפיע חיות לכל הגוף. וזהו ענין הקרבן שהוא ההעלאה וענין הנסכים הוא ההמשכה שלאחר ההעלאה. 

וזהו כל הקורא ק"ש בלא תפילין כאילו הקריב עולה בלא מנחה וזבח בלא נסכים, דענין המנחה הוא בחי' חטה, בחי' דעת, והשמן הוא בחי' חכמה, וא"כ נסכים הוא בחי' המשכת הפנימיות, ההמשכת בחי' חב"ד שלאחר ההעלאה דקרבנות. ועד"ז ענין ק"ש הוא ההעלאה דמס"נ באחד, ותפילין הוא המשכת בחי' אחד בקלף גשמי. והנסכים ירדו בשיטין עד התהום, שעל ידי ההמשכה מלמעלה ניתן הכח לברר את בחי' מים תחצתונים, שהיו מעורביבין עם המים העליונים ולאחר ההבדלה ירדו יותר, וביום ג' ירדו יותר כשגער בהם הקב"ה, וע"י היין ששרשו בבחי' גבורות, ממתיקים ומעלים את בחי' המים התחתונים.         


ויהיו בנ"י במדבר (מב, ב)

איתא בזוהר שיש ב' מיני עצים עץ הדעת ועץ החיים, והוא דייק איזה מנהון רב. ולהבין זה צריך להקדים ענין הקדושה. ובהקדים שיש ב' בחינות באהבה, אהבה כי הוא חייך, והוא בבחי' ממלא, ושייך בה הפסק. ואהבה דבכל מאודך שהיא בבחי' סובב שלא תשתנה לעולם מחמת אהבות אחרות בשום אופן. והוא ית' נקרא הקב"ה כי קדוש מורה על עצמותו שהוא בבחי' סובב. ואהבה הבאה מבחי' זו נקראת קדושה לשון נוקבא, שהיא מקבלת מקדוש. ואהבה זו מתגלית ע"י העברת הערלה שהוא החמימות והתלהבות התאוה.  

והנה כתיב והיה כעץ שתול על פלגי מים, דהיינו בחי' עץ החיים, ולא יראה כי יבוא חום, שלא תתבטל אהבה זו מחמת חמימות התאוה לדברים אחרים ח"ו. וזהו "ועל יובל ישלח שרשיו", יובל בחולם ובמלואפום הם שניהם לשון הולכה, להתכלל אחד באחד. [והנה, יובל הוא בחי' שבת החמישים, שבחי' יובל המחבר את המאציל עם הנאצלים הוא למעלה מבחי' עץ החיים. ומזה יובן ענין חטא המקושש, דהנה בליל שבת הוא זמן עליית הבירורים שנתבררו בששת ימי החול, והוא בחי' בירור עה"ד טו"ר, והבירורים עולים ונכללים בבחי' עץ החיים, ולכן עיקר התגלות אהבה רבה הוא בשבת, ועץ החיים הוא בחי' יומא דשבתא, ועי"ז אח"כ הוא בחי' "ועל יובל ישלח שרשיו", בחי' מנחה דשבת. וחטא המקושש הוא שעוקר דבר מגידולו היינו שמפריד היש להיות נפרד בפני עצמו, ולכן דוקא בשבת שאז העולמות הם בבחי' ביטול במקורן הנה העוקר דבר מגידולו - משרשו ומקורו - להיות יש בפני עצמו חייב מפני שפוגם בעץ הדעת ועץ החיים]. 


ביאור (מג, א)

ענין רצונו של מקום, הנה מקום הוא בחי' ממכ"ע, וכתר דרחל הוא באצי', אך ט"ס שלה ירדו לבי"ע, אך מחצות לילה היא מזמרת בתושקה לעלות לשרשה, וכמ"ש למען יזמרך כבוד, דדוד הי' מרכבה לבחי' מלכות. אך מ"מ נקרא זה אין עושין רצונו של מקום שאין בזה אהבה לבחי' סובב, וזהו ואספת גנך, שעוסק בבירור המקום, משא"כ לעתיד לבוא שאז יהי' ועמדו זרים ורעו צאנכם אך בנ"י יהיו למעלה מבחי' מקום ותיקון המקום, אלא קשורים לבחי' סובב. וזהו ענין מקושש, כמבואר בבחיי שהפריד את בחי' קו, בחי' מלכות, משש ספירות עליונות, היינו שחשב שעזב ה' את הארץ בידי הכוכבים ומזלות, משא"כ בבנ"י נאמר עם זו, שמקשרים את בחי' ז', מלכות עם ו', ז"א. וזה ענין המקושש שהפריד עץ החיים מעץ הדעת.    


והיה לכם לציצית (מג, ג)

להבין ענין ב' זכירת הללו. הנה ציצית הוא מלשון ראי' כמו "מציץ מן החרכים". שיאיר ויתגלה בחי' גילוי אלוקותו ית'. ולזה לא די בהסתכלות העינים, בחי' חב"ד, כי המוחין הם בקרירות וכבדות ואינם פועלים שינוי עד שיבוא לבחי' נקודת הלב, בחי' אש העולה למעלה. וכל שינוי הוא ע"י אש, וכמו מצרף לכסף וכור לזהב. וזהו ענן ציצית, דלבן הוא בחי' אהבה כרשפי אש (לבן הוא בחי' בינה מקור האהבה כרשפי אש) ותכלת הוא החי' יראה ופחד בלב.     

ב. וזהו "פשטתי את כתנתי איככה אלבשנה רחצתי את רגלי איככה אטנפם", דכדי שיהי' בחי' "פתחי לי" ע"י תשובה צריך להיות תחילה בחי' "אטנפם", להיות ממארי דחושבנא על עניניו הלא טובים ונבזה בעיניו. ובחי' "אלבשנה" הו"ע לבושי תורה ומצות. ויובן בהקדים שמשה רצה להיכנס לא"י כדי לקיים מצות מעשיות, דבענין המצות נאמר "מבלי אשר לא ימצא האדם את המעשה אשר עשה האלוקים מראש ועד סוף", היינו שגם בסוף - בחי' מעשה - הוא גם בחי' ראש, דישנו מעלה במעשה. ועד"ז בענין לבושי המצות, שאך שהם בבחי' מעשה מ"מ הם בחי' מקיף על האדם. והנה, כשם שאי אפשר להיות ציצית בלא בגד, כך אי אפשר להיות בחי' אהבה ויראה, בחי' תכלת ולבן, ללא קדימת מצות מעשיות.      

ג. וזהו שמלמדין את העובר שבמעי אימו את כל התורה כולה ואח"כ בא מלאך וסטרו ומשכחו, שהלימוד הוא שיהי' אור מקיף עליו, ואח"כ בא מלאך וסטרו כדי שיהי' עבודה בכח עצמו, אך מ"מ נשאר רשימו מהאור מקיף ועי"ז יכול להפוך חשוכא לנהורא. וזהו וראיתם אותו וזכרתם גו' שב' הזכירות קאי על תכלת ולבן, מצות עשה ומצות לא תעשה, ועי"ז והייתם קדושים לאלוקיכם, שגם האהבה ויראה שבכם יתעלו האור המקיף בחינת קודש העליון. 

קיצור הענין: כוונת הכתוב להזהיר את האדם להיות לזיכרון גודל מעלת מצות מעשיות שמהם נעשה לבוש מקיף לנשמתו, ושרשו ומקורו מאור מקיף העליון. 


ביאור (מד, ב)

להבין ענין הלב, הנה איתא הלב מבין הלב שומע. הנה איתא בכתבי האריז"ל שיסוד אבא הוא בלב בחזה. וענין יסוד הוא שכל משפיע משפיע מבחי' תחתונה שבו לבחי' שלמטה ממנו, וזהו בחי' יסוד אבא בתוך יסוד אימא ומשניהם נעשה מוחין לז"א. והנה כשמתגלה מהשכל ללב הנה הלב הוא קיומו של הדבר, שדוקא כשהדבר בא בלב אזי לא יזוז ממנו לעולם, ולכן צריך תמיד ללחום מלחמת השכל עם הלב להטות אותה לההתבוננות בגדולות ה'. והנה מהלב נעשה לאה ורחל, בחי' מחשבה ודיבור. ומאחר שהשכל יוצא מהמוח ללב לכן יש בלב כל הבחי' דראי' שמיעה והבנה. 


והיה לכם לציצית (מד, ג)

כנס"י נקראת כלה, בחי' אישה כי מאיש לוקחה זאת. דהנה אשה היא אש ה', בה' נברא עוה"ז, ה' הוא ה' מוצאות הפה, בחי' הארה. והארה זו הוא נמשך לכנס"י להיות נמשך בהם אש ההתלהבות להיכלל באור אין סוף. 

אך החיות נמשך להיות נבראים מאין ליש, ןא"כ מאין יש בהם הכח לבחי' ביטול והתכללות. ועל זה אמר הכתוב כי מאיש לוקחה זאת, בחי' יו"ד, חכמה עילאה, הנמשך ע"י קיום המצות. 

ב. אך הנה המשכת חכמה עילאה בעולמות מאיר ונמשך מאו"ס. דהנה להיות גילוי אוא"ס בחכמה הוא ע"י בחי' שערות. וזהו והיה לכם לציצית וראיתם אותו, שקרי על הצמר בחי' שערות אלא שהוא בגון תכלת, בגון שנעשה מנהורא תתאה הנאחזת בפתילה, ועד"ז הארה זו נמשכת לעולמות שהם בחי' יש לפעול בהם הביטול. 

ג. והמשכה זו להיות אוא"ס בא בבחי' שערות תלויה בעבודת האדם, וזהו למען תזכרו, שתהיו אתם בחי' זכרים המשפיעים בחי' גילוי זה. ולא תתורו גו' אשר אתם זונים, שהזונה להוטה אחרי זרים. וזהו ועשיתם אותם, שמפני שנעוץ תחילתן בסופן לכן ע"י אש ה' נעשה בחי' דכר. 


ביאור (מה, ב)

נהורא תכלא הוא בחי' מלכות דאצי', שפועלת ביטול בעולמות בי"ע שהם נפרדים, עד"מ מנהורא תכלא של הנר שהוא ע"י ששורף ומכלה דבר זר. ונהורא חיורא הוא האור דחכמה שמתפשט בספי' דאצי' שאינם דבר זר. (וזהו שהמרגלים אמרו "ארץ אוכלת יושביה", אך הם נתכוונו לרעה, אך באמת זהו טוב כי הכילוי הוא לבחי' הקליפה, אך לבחי' הקדושה הנה הביטול הוא תכלית שלימות מציאותם).    

ב. המשכה זו שיהי' הביטול נמשך לבחי' יש הוא בחי' גבורות דאבא. והוא ענין התכלת, ולכן בזמן הזה אין תכלת לפי שלגודל מעלתו שהוא בבחי' חכמה אינו יכול לירד ולהתגלות בזמן הגלות. והנה, שורש ההמשכת דאוא"ס בחכמה הוא מבחי' שערות, והוא ענין חוטי הלבן. 

ג. וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות ה', הנה המצות נקראים ציווי המלך, אך ע"י שבנ"י הם בבחי' זכרים ומשפיעים במצות הם ממשיכים במצות את בחי' אברים דמלכא, ע"י אתעדל"ת שמקיימים את המצוה רק מפני שהיא מצות המלך, ועי"ז נמשך במצות מבחי' שערות דא"א. וזהו "ועשיתם את כל מצותי", ורק שמפני מפני שבנוגה ישנו טוב ורע לכן "לא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם". וזהו "והייתם קדושים לאלוקיכם", ד"קדוש" הוא בחי' שערות כמו בנזיר, והו"ע המשכת שערות דאו"א.  


אני הוי' אלוקיכם (מו, ב) נמשך לדרוש דלעיל

אני הוי' אלוקיכם הוא האתעדל"ע שלפני האתעדל"ת - בחי' קדושתי (אתעדל"ע) שלמעלה מקדושתכם (אתעדל"ע שנמשך על ידי אתעדל"ת) - שפועל אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים, אתעדל"ת, ואח"כ ישנו אני הוי' אלוקיכם, והוא האתעדל"ע שנמשך על ידי אתעדל"ת. 

ד. ומזה יובן מאחז"ל שקורח טען טלית שכולה תכלת פטורה מן הציצית, דטלית הוא אור מקיף וציצית הוא אור פנימי, ודוקא על ידי הציצית בא האור בפנימיות, ופועל אהוי"ר. וזה יובן בתוס' ביאור ע"פ המבואר לעיל שהתכלת הוא בחי' גבורות דאבא שפועל שהיש יהי' בטל. 


אני ה' אלוקיכם (מו, ד)

אמרו חז"ל בכל מקום שנאמר "אני ה'" פירושו נאמן לשלם שכר. צריך להבין מהו ענין השכר בתחה"מ, שלאחרי שהנשמות הם בגן עדן יצטרכו להתלבש בגוף. ומדוע השכר בתחה"מ הוא לכולם בשוה (דלא כג"ע שבה ישנו ריבוי מדריגות שונות). הנה, המצות הם בחי' תענוג העליון, והנה, כל התענוגים הגשמיים משתלשלים, בבחי' פסולת, מהתענוג העליון. ותכלית ירידת הנשמה למטה הוא כדי שיהיה יתרון האור הבא מן החושך, שמתחילה נהנה מתענוגי עוה"ז, ומזה נעשה צימאון מהריחוק, ויבוא לאהבה רבה, וזהו בחי' רעש גדול של האופנים. 

ב. ע"י אתעדל"ת דבחי' רעש נמשך מלמעלה בחי' שער, ושינו שער בשין ימנית, זה השער לה', ויש שער בשין שמאלית, שער רישי' כעמר נקא, שהוא בחי' התענוג העליון שמתצמצם בבחי' שערות ובא בגילוי בתורה (וזהו התענוג שבג"ע). אך התענוג עצמו, שאינו יכול לבוא בגילוי, בחי' לבושיה כתלג חיור, נמשך ע"י קיום מצות מעשיות, כי נעוץ תחילתן בסופן, ועד"ז הקרבנות ממשיכים מבחי' "לפני ה'", למעלה מבחי' חכמה.      

ג. והנה מצות ציצית שקולה כנגד כל המצות כי יש בה מבחי' שער רישיה, המשכה פנימית, גילוי התענוג בחכמה, והוא בחוטי הציצית, ויש בה ג"כ מבחי' התענוג עצמו, והוא לבוש הטלית. ובחי' עצם התענוג המקיף הוא עכשיו רק בבחי' אמונה ויתגלה לעתיד בזמן התחיה. ומפני שהתגלות התענוג עצמי הוא ע"י מצות מעשיות דוקא ולכן הגילוי הוא גם לגוף.    


מעט ביאור ע"פ אני דפ' ציצית (מז, ד)

ב' פעמים אני קאי על מלכות דאצי' שנעשה כתר לבריאה, ובחי' כתר, בחי' אין שממנו תמצא החכמה. והנה, מבואר דלעת"ל יהי' להוי כדין וכדין, מלמטה למעלה ומלמעלה למטה, וי"ל שלכן יחיד המתפלל כופל אני ה' אלוקיכם, שקרי על השכר דלעתיד, שיהי' ב' הבחי' מלמטה למעלה ומלמעלה למטה, בחי' התורה ומצות. וזהו השייכות למצות ציצית שבהם ישנו חו"ג חוטי לבן ותכלת. עוד יש להעיר, שאני קאי על מהותו ועצמותו ית' ובחי' הוי' שהא בצמצום והתפשטות וכו', ומלמטה למעלה אני, מהותו ועצמותו הוא בבחי' אין 'אינו מושג, אך לעת"ל יהי' "אני אני הוא", שגם בחי' אין יתגלה למטה, בחי' אני. 


אני ה' אלוקיכם (מח, ב)

ישראל לי ראש, ראש הוא בחי' גלגלתא, שהוא בחי' רצון, והרצון הוא שבא בגילוי אך הפנימיות שבתוך הרצון הוא שכל או מדות. וישראל לי ראש היינו שישראל ממשיכים בחי' הרצון. וזהו שע"י אמירת יהא שמיה רבה, שאנו מבקשים שיומשך שמו הגדול, הקב"ה מנענע בראשו, שממשיך בחי' הראש.

ב. והגורם שהקב"ה מנענע בראשו הוא בחי' כי שרית עם אלוקים, כשגם כוחות נפש הבהמית הם בתשוקה וצימאון ליכלל באוא"ס, וזהו בחי' יצי"מ. וכמשל המלך שכשרוצים לשמחו מביאים לו ציפור המדברת, שהתענוג בא מדבר חידוש. ועד"ז המשכת התענוג הוא ע"י החידוש דביטול היש.  

ג. אך תכלית המכוון אינו בביטול וכליון זה, שהרי זה הי' מדריכת הנשמה למטה קודם ירידתה, אלא התכלית הוא שיהי' המשכת אוא"ס למטה ע"י התורה (והיו הדברים האלה). וזהו שלאחר שהוצאתי אתכם מארץ מצרים, העלי' והביטול מלמטה למעלה, נאמר להיות לכם לאלוקים, המשכת אואו"ס לכם, למטה, והמשכה זו תתגלה לעתיד לבוא. 

ד. אני הוי' אלוקיכם פירושו שהוי' האלוקים יחשב מפני גילוי אוא"ס שלמעלה מעלה משם הוי'. ואלוקיכם פירושו שההמשכה זו נמשך על ידי ישראל. ומ"מ נאמר אשר הוצאתי, כח גם כלות הנפש מלמטה למעלה הוא ע"י שהקב"ה עוזרו. והנה על ג' דברים העולם עומד, תורה עבודה וגמ"ח, עבודה הו"ע העלאה, יצי"מ, והתורה הוא המשכה פנימית וגמ"ח הוא ההמשכה בחיצוניות, וזהו ב' פעמים אני הוי' אלוקים, האש הוא ההמשכה שתורה של עכשיו והמשכת החסד, והב' הוא המשכת התורה דלעתיד, בחי' חכמה עילאה, תורה שלמעלה, ובחי' רב חסד. 


ביאור (מט, ג)

להבין ענין הרצון, דהנה, נתבאר לעיל שהרצון הוא בחי' חיצוניות לגבי החכמה, והלא לכאורה הרצון הוא למעלה מהשכל. אך הענין שישנם ב' בחי' בשכל, בחי' חכמה בוא למטה מהרצון ויונק מבחי' שערה של הרצון, אך בחי' מו"ס הוא למעלה מן הרצון, שהוא בחי' הטעם כמוס לרצון, בחי' תענוג שהוא בחי' א"ס ממש.    

ב. וענין ישראל לי ראש הוא שהם ממשיים הרצון העליון שבתוכו התענוג. שמפני שטבע הטוב להיטיב רצה ה' שיהי' ביטול היש ושעי"ז יומשך בחי' הרצון בתר"ך מצות, תרי"ג וז' מצות דרבנן. וזהו ענין שהקב"ה מנענע בראשו, וזהו ענין יהא שמיה רבה.

ג. וההמשכות יתגלו לעתיד לבוא. וזהו אני הוי' אלוקיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים, שהוי' כאלוקים יחשב, שבחי הוי' יהי' כאלוקים לגבי הגילוי שלמעלה מאצי', דישנם כמה מדרגות ביצי"מ, ביטול היש דבי"ע ועלייתו באצי', אך גם אצי' הוא בחי' מדה וגבול, ולכן העלי' ללמעלה מאצי' הוא גם בחי' יצי"מ. 

ד. אך העיקר הוא ההמשכה למטה, שהרי כתיב "לא באש הוי'" שהוי' אינו נמשך ע"י ההעלאה של השרפים, וההמשכה למטה הוא בחי' אני הוי' אלוקיכם הב', שע"י תורה ומצות ביטול היש לאין, שעי"ז נמשך הכתר (בחי' אין) ליש (חכמה דאצי').

וענין חסדי ה' הוא רב חסד שיתגלה לעת"ל, והכלי לזה הוא חסד דאצי'. וזהו ענין "בתורת ה' חפצו ובתורתו", תורת ה' היא התורה שלמעלה שהיא באופן אחר לגמרי ונתגלתה לעתיד, בחי' חכמה עילאה שלמעלה גם מכתר, ו"תורתו" הוא תורת משה, בחי' חכמה תתאה. וב' בחי' "אני הוי אלוקיכם" הם כנגד ב' בחי' חסד ובתורה, ולכן נאמרו בשייכות למצות ציצית שיש בה לב חוטין, לב נתיבות חכמה, והטלית הוא המקיף.    

ה. ולתוספת ביאור מעט בענין ב' פעמים "אני הוי' אלוקיכם", הנה כמו שישנם ב' שמות הוי' ואלוקים כך ישנם ב' שמות יעקב וישראל, יעקב הוא בחי' הנשמה המתלבשת בגוף, וישראל הוא בחי' הנשמה שלמעלה מהתלבשות בגוף והיא בבחי' מקיף. וענין אני הוי' אלוקיכם, שע"י ששם הוי נמשך בבחי' אלוקים עי"ז נמשך בחי' ישראל בבחי' יעקב, וזהו ענין יצי"מ, שמתבטל ההעלם שנעשה ע"י שם אלוקים. ואח"כ נאמר "אני הוי' אלוקיכם", ששם הוי' שבעתיק נמשך ומאיר בז"א.   

וי"ל עוד שכשז"א עולה בא"א, בחי' "להיות לכם לאלוקים", הנה ז"א כאלוקים יחשב, אך להיות הגילוי דא"א בז"א הוא ע"י המשכה מבחי' עתיק שלמעלה מא"א, וזהו "אני הוי' אלוקיכם".    


וישלח יהושע מן השיטים (נא, ג)  

בנוגע לכללות ארץ ישראל לא הי' ציווי לשלוח מרגלים, רק שלח לך לדעתך, ורק בנוגע ליריחו הי' ציווי (שהקי בוודאי לא שלח יהושע מרגלים ללא ציווי הקב"ה). הנה כתיב ואברהם זקן בא בימים, דימים יוצרו, שהימים ניתנו לאדם כפי מה שצריך כדי לקבל לבושים דתומ"צ. דהנה אנו אומרים קדוש ג"פ, שהקב"ה קדוש ומבדל מג' לבושי מחדומ"ע בשוה, אך בנ"י ממשיכים את קדושתו של הקב"ה בג' לבושים אלו. ודוקא ע"י הלבושים אלו יכולה הנשמה להתכלל באחד. 

והנה, הארה והמשכה זו היא בבחי' ריח, שאינה עצם הדבר אלא הארה. והנה, יהושע שלח מרגלים ליריחו, בחי' ריח הנ"ל, לרגל ולהבחין ולברר את בחי' הלבושים. וזה שייך לכל אחד. משא"כ המרגלים ששלח משה הוא לא"י, מהות האוי"ר, הנה זה שייך רק למשה, לך לדעתך.         


פרשת קרח


ויקח קרח בן יצהר בן קהת בן לוי

להבין ענין מחלוקת קרח ועדתו על משה ואהרן, וגם להבין המחלוקת שלו על מצות ציצית, כפרש"י שאמר טלית שכולה תכלת חייבת בציצית כו'. צריך להקדים תחילה מעט מזעיר ענין עשיית ציצית. והענין דהנה כתיב מלא כל הארץ כבודו, כבודו הוא זיו יקריה, וכתיב את השמים ואת הארץ אני מלא, אני ממש. וידוע שהן ב' הבחינות דממלא וסובב. ובמצוות ציצית ישנם ב' בחינות אלו, הטלית הוא בחי' לבוש, לבושיה כתלג חיור, בחי' סובב, והציצית הם ממין כנף, ול"ב חוטים הם ל"ב נתיבות חכמה, בחי' אור פנימי. והנה, שורש ענין המקיפים נמשך מבחי' עיגולים, ושורש המקיפים הוא מבחי' העיגול המקיף את הקו וחוט, אבל האור פנימי נמשך מבחי' היושר. ובהקדמה זו יובן ענין עליית המלכות, בחי' נ' אלפים יובלות, היינו שיתגלו אורות עליונים יותר בהכלים, שמה שעתה הוא בחי' אצי' יהי' לעת"ל בחי' עשיה, ובחי' אצי' דלעתיד יהי' גבוה לאין קץ, מפני שיתגלו אורת עליונים יותר בהכלים. וכ"ז הוא בהאור פנימי אבל בהאור מקיף אין שינוי כלל שהרי מקיף את האצי' ועשי' בהשואה אחת.     

ב. והנה מ"ש מלא כל הארץ כבודו, הנה אין כבוד אלא תורה, כבוד בגמטריא ל"ב, שהם ל"ב נתיבות חכמה. והנה, ישראל בעת מ"ת המשיכו מה שצריך גילוי זה הדרגא עליות של נ' אלפים יובלות. וזהו "מלא כל הארץ כבודו", הארץ דייקא, שבזמן מ"ת נתגלה בעולם הזה ח"ע. וזהו ל"ב חוטי הציצית, דסדר ההשתלשלות הוא שמנה"י דז"א מתלבש במלכות, אך כשצריכים להמשיך מבחי' או"א עצמם אזי מפני שהאור שלהן גדול ההמשכה היא ע"י שערות, שאינם מתאחדים עם האדם, שהרי יכול לחתוך השערה ולא יכאב לו, אך אעפ"כ הם מחוברים בשרשם אל המוח. וזהו ענין הציצית, המשכת החסדים שערות לבנים. וזהו הכנף מן כנף, שהטלית היא בחי' סובב, והכנף הוא אור פנימי אך הוא בא בבחי' דילוג שלא כסדר ההשתלשלות. ובמ"א מבואר באופן אחר, היינו שבחכמה מאיר האור מקיף וסוכ"ע בבחי' אור פנימי, וכמבואר במדרש בענן המשך דמראות גדולות וקטנות, שכל מה שמאיר במראה הגדול נראה גם במראה הקטן. ועפי"ז אתי שפיר מאוד הכנף מן כנף ממש. וזהו כשמן הטוב על הראש יורד על הזקן, שמן הטוב הוא חכמה סתימאה, ונמשך על הזקן בבחי' אור פנימי.              

ג. ועתה יתבאר ענין תכלת, מלשון תכלה, שיכלה ויבער את הרע. וזהו ולא תתורו גו', דענין הזונה הוא שבתחילה הי' לה משפיע אחד ואח"כ מקבלת ממשפיע אחר, וכל מה שנקלט בפנימיות יותר קרבת אלוקים יותר צריך שלא יהי' בבחי' זונה גם בדברים המותרים. וזהו ענין תכלת להעביר את הרע, דע"י התכלת נמשך היראה. והנה, אחז"ל תכלת דומה לים, מלכות דאצי', שהמקיף מסמא את עיני החיצונים, והמקיף האחרון דמלכות קשה מכולם מפני שהמלכות יורדת לבי"ע ששם ישנו יניקת החיצונים ולכן יש לה בחי' תכלת. וענין חוטי תכלת הוא המשכת היראה בפנימיות. וזהו ד' הציצית, ב' מלאחריו הם בחי' שמאל וימין, והב' מלפניו הוא להמשיך אורות עליונים אל הלב. והנה האהוי"ר הנמשך ע"י הציצית הוא למעלה מסדר ההשתלשלות ונמשך בבחי' שערות.       

ד. ומעתה יובן ענין מחלוקת קרח, טלית שכולה תכלת, ובכתבי האריז"ל מבואר שנתקנא בזקנו של אהרן, והכל ענין אחד. דאהרן ממשיך אהבה רבה לנשמות ישראל, אהבה רבה מבחי' ורב חסד, ולכן נמשך ע"י שערות דוקא, זקן אהרן. אך בלויים נאמר והעבירו תער, כי מפני שהלויים הם מבחי' גבורות ע"כ אדרבא צריך שלא יצא מהם עוד המשכה בבחי' שערות וצמצומים. ומפני שלא הי' לקרח לבחי' זו לכן חלק על זה, ואמר שאין נצרך כלל לבחי' שערות וחוטי ציצית. ולכן שאל טלית שכולה תכלת, היינו שהעיקר הוא התכלת שהוא המקיף המסמא את עיני החיצונים, והיתה כוונתו לחלוק גם על כהונת אהרן, דכשאין צריך לחוטי ציצית כמו כן אין צריך לבחי' שערות, ולכן יכול להיות כה"ג אף שבלויים אין בחי' שערות.       

ה. והשיב לו משה רבינו שטלית שכולה תכלת חייבת בציצית כי עיקר ענין תומ"צ הוא להמשיך גילוי אור א"ס ב"ה למטה, ודוקא ע"י החוטים נמשך מלמעלה מהשתלשלות בבחי' אור פנימי. ולכן אין בהטלית שום קדושה כלל ומותר להשתמש בו בדברי חול משא"כ בציצית. (וזהו ויקח קרח בן יצהר, יצהר הוא בחי' שמן שנמשך בבחי' מקיף ע"י המצוות אך הגילוי הוא ע"י התורה - ותורה אור, ולכן סבר קרח שע"י בחי' הגבורה שלו יגיע למעלה מבחי' משה ואהרן, אך טעה בזה, דאי אפשר להגיע להשמן עצמו, כי הוא למעלה מגילוי, והגילוי הוא רק ע"י בחי' שערות, עמרם מלשון עמר נקא, בחי' אהרן אותיות נראה. וזהו גם ענין בקר ויודע ה', ולכן כסות לילה פטור מן הציצית כי עיקר המשכת חסד הוא מבחי' מדת יום).    


ועבד הלוי הוא (נה, ב)
כמבואר בזהר כל עבודת הלויים הוא להמשיך מבחי' בינה, בחי' הוא. דהנה, מוחין דאבא הוא מבחי' ביטול ונחנו מה. ומוחין דאימא הוא בחי' להנחיל אוהבי יש, הבנה והשגה, ומזה בא אהבה במורגש בגבורות ברשפי אש, ולכן עם היות שמוחין דאבא הם למעלה יותר מ"מ בתחילה צריך להיות מוחין דאימא מפני שהעיקר הוא להאיר את הגוף, והוא ע"י האהבה שבגילוי הנמשך מבינה. וזה הי' עבודת הלויים בשירה בפה בקול ובזמרה בכלי בכמה מיני התלהבות שבהתגלות (בתקע שופר ובצלצלי תרועה - בחי' מרירות, ובעוגב בחי' שמחה).    


והנה פרח מטה אהרן כו' ויגמול שקדים (נה, ג)

שקדים ממהרים להיגמר מכל הפירות, וזהו רמז על הכהונה. כי הנה אהרן אותיות נראה, שעל ידו הוא התגלות האורות וההמשכות מלמעלה, שיומשך החסד במהירות וההשפעה לא תתעכב. ויובן בהקדים הקושיא מדוע אנו מתפללים בכל יום והלא עיקר דינו של אדם הוא בר"ה. אך הענין שמה שהדין דר"ה ויוה"כ הוא שיושפע חסד על נפשו במלכות דאצי', וכדי שיומשך מחסד דאצי' בהשפעה גשמית צריך להשתלשל במדריגות רבות עד שיתעבה, ועל זה ישנו דין בכל יום האם הוא ראוי שהחסד ישתלשל מרוחניות לגשמיות. אך כשנמשך השפע ע"י אהרן וע"י הכהנים אזי נמשך השפע במהירות דרך כל העולמות באין מונע ומעכב, ואין מעיינים בדין כלל. וזהו "יברכך בממון". ושורש הטעם לההמשכה במהירות ע"י אהרן הוא מפני שאהרן הוא מבחי' "ורב חסד", חסד בלי גבול, ולכן אין דין כלל. והמשל לזה הוא מנהר גדול במאוד, שהליכת המים הוא בתגבורת ולא יעוכב ע"י מונעים ומעכבים.      


פרשת חקת

זאת חוקת התורה. הפרה היא כללות התומ"צ כי ענינה רצוא ושוב. שריפת הפרה והאפר הו"ע הרצוא, והמים הוא השוב. 

(ב) ענין שריפת הפרה: פרה מקבלת משמאל שממנה – לאחר צמצומים – יכול להיות יניקת החיצונים. וענין ההזאה הוא להוציא את הדם – את הטוב ולהחזירה לקדושה. וענין השריפה הוא שנשאר מהות ועצמות העץ – האפר, וההרכבה דמים רוח אש נשרף. וברוחניות הו"ע שעצם כח המתאוה אינו רע, ורק ההרכבה שנמשך לסט"א הוא רע. וע"י השריפה נשאר עצם כח המתאוה, ונעשה אתכפיא ועד לאתהפכא. 

(ג) שריפת הפרה הו"ע הרצוא והאהבה. ולאח"ז צ"ל שוב. והוא "מים חיים" – בחי' התורה, "אל כלי" – המשכת התורה בכלים דתומ"צ. אך צריך לשים את האפר על המים, והו"ע שגם לאחר השוב צ"ל רצוא, כי דוקא ע"י הרצוא נמשך אוא"ס.

תולעת: הו"ע תולעת יעקב, לימוד התורה בביטול. עץ ארז ואזוב הם המדות דקטנות וגדלות. 

(ד) וזהו "וידבר הוי' אל משה ואל אהרן" – בחי' ח"ע, "זאת חוקת התורה אשר צוה" – מלשון חיבור, "הוי'" – הוי' הב' הוא בחי' סוכ"ע – והחיבור נעשה ע"י "ויקחו איליך וגו'" - רצוא ושוב. ולכן האפר ניתן למשמרת כי כנ"ל האפר היא כללות התומ"צ.  


ביאור ע"פ זאת חוקת (נז, ג)

מבואר באדרא שבכל מקום שנאמר שם הוי' ב' פעמים בפסוק אחד אזי שם הוי 'הראשון הוא שם הוי' שבז"א והשני הוא הוי' שבעתיק. וזהו וידבר הוי' - שבז"א - אל משה לאמר, זהב הדבר אשר צוה הוי' - שבעתיק, לאמר - פירושו שיתגלה בחכמה, שנקראת אמירה. וצוה הוא לשון התקשרות, שיהי' חיבור שם הוי' דעתיק לבחי' חכמה, המשכת אור הסובב בממלא.   

ב. והנה, כל זה הי' נמשך על ידי מעשה פרה אדומה. ויובן בהקדים, שישנם ד' בחי' מדבר, חי, צומח, ודומם, וכל אחד כולל הסוג שלמטה ממנו. ועד"ז למעלה, הנה דומם הוא מחשבה דיבור ומעשה, צומח הוא בחי' המדות, חי הוא בחי' השכל, ומדבר הוא בחי' הכתר.   

ג. וזהו ענין מעשה הפרה, כי האפר הוא מבחי' חי, ועץ ארז ואזוב בחי' צומח, ותולעת שני, שכוחו בפיו, הוא בחי' מדבר. ומפני שהפרה הוא חוקת התורה, שהיא כללות כל התורה, בחי' רצוא ושוב, לכן הרצוא הוא מכל בחי' דצח"מ, ואח"כ נמשך בחי' שוב, מים חיים, מכתר. ולהבין מעט מזעיר בענין הפרה, הנה פרה הוא מבחי' גבורה, שענינה העלאה, ולכן למטה יכול להיות יניקה לחיצונים. והוא בחי' קליפת נוגה, שמצד הטוב שבה נמשך לה חיות מהקדושה, אך מצד הרע שבה נמשך חיות זה לקליפות. ולתקן זה באה מצות פרה, ולכן נעשית בחוץ, לתקן את היניקה הנמשך ממנה לחיצונים. ולכן הי' מזה ממנה נגד קודש הקדשים, להוציא הטוב ולהחזירה לשרשה לקדושה, ואח"כ הי' שורף את החיצוניות שהוא הרע שבה. ובעבודת ה' הנה המדות דנה"ב הם מבחי' נוגה, וצריך לשרוף ולכלות את הרע שנתערב, עד שתתהפך לקדושה, בחי' "בכל לבבך בשני יצריך", שעל זה נאמר בזהר "ודא הוא רזא", איך שהיצה"ר והתאוה שהי' לו בעולם הזה תוכל אהבה זו ממש להתהפך ולהיכלל בקדושה. ולאחר שנשרפו הדינין, האפר הוא בחי' רצוא, והמים הם בחי' שוב, אך הרצוא צריך להיות ניכר גם בשוב, ולכן האפר צריך להיות על גבי המים חיים.        

ד. ועתה יש להבין ביאור ענין תולעת יעקב. דהנה אמרו חז"ל מה תולעת זו אינה מכה ארזים אלא בפיה, כך ישראל אין להם אלא תפילה, שע"י דיבור התפילה הוא - בחי' תולע (אותיות עולת) מרקיב (אותיות להקריב) את הסט"א. וזהו ענין השלכת שני תולעת לתוך שריפת הפרה, דשריפת הפרה ההוא כדי להחזיר את יניקת החיצונים לשרשה בקדושה, אכן כדי שלא יהי' להם עוד יניקה לזה הי' התולעת שני לכלות ולהרקיב יניקתם.      

ה. וזהו זאת חוקת התורה, לשון חקיקה. דהנה מעלת אותיות שבלוחות על אותיות הכתיבה הוא שאותיות החקיקה הם מינה וביה (משא"כ אותיות הכתיבה הוא בחי' חו"ב, שהדיו - ההשגה - מעלים על הא"ס - על הקלף), אך מ"מ יש הבדל בין אותיות שבלוחות לאותיות החקיקה בשורש התורה - ענין זאת חוקת התורה - ששם הוא כאותיות שבאבן טוב, דבאותיות החקיקה אף שהם מיניה וביה דהאבן, מ"מ נחסר מהאבן, משא"כ באותיות שבאבן טוב, שגם האותיות מאירים, ורק שאין מאירים כמו האבן טוב עצמה, והוא בחי' עתיק ואריך, שאוכם הוא קדם עילות העילות. והנה בפרה אדומה נאמר זאת חוקת התורה, שע"י רצוא ושוב דאפר הפרה ומים חיים כנ"ל, ממשיכים מבחי' אותיות החקיקה דאריך ועתיק.    

ו. והנה ברבות ריש פרשת חוקת איתא "מי יתן טהור מטמא זה אברהם כו'". דהנה שאר הבירורים הוא שמבררים את הטוב מהרע, ודוקא טהרה מטומאה הוא ענין שהרע עצמו מתהפך לטוב. והכח לזה הוא מבחי' כתר, עץ החיים שלמעלה מהשבירה, וזהו ענין מים חיים בחי' והחכמב מאין תימצא. וזהו שנתכרכמן פני משה השראה טומאת מת כי חשב שאין שייך טהרה, כי כל התורה הוא בחי' בחכמה אתברירו לברר הטוב מהרע אך לא להפוך את הרע, עד שהגיע משה לפרשת פרה אדומה שהיא בחי' המשכת מים חיים מבחי' עץ החיים, מבחי' הכתר שמשם נמשך להיות מי יתן טהור מטמא. 


ויקחו אליך פרה אדומה (ס, א)

פרה אדומה באה לטהר ולדחות את טומאת מת שהוא בחי' ג' קליפות הטמאות. והעברת הטומאה הוא ע"י פרה, בחי' פר ה', פר בגימטריא מנצפ"ך וה' הוא בחי' ה' גבורות מקור התחלקות האותיות, שההתחלקות הוא המקור להתהוות נבראים בע"ג, אך ע"י ההתחלקות גם ג' קליפות הטמאות מקבלים חיות (כי למעלה הה"ג גורמים ביטול היש, לא הגבורות שבנוגה שהם גבורות קשות, בחי' צמצום גמור המסתיר לגמרי להיות יש גמור). והנה, גם חצי הטוב שבנוגה נקרא ק"נ מפני שהוא בחי' יש, ולכן על ידו מקבלים גקה"ט, וומ"מ ק"נ יכול להתברר ולהיות בבחי' ביטול היש. וזהו ענין שריפת הפרה, דהפרה הוא בחי' ק"נ שממנה מקבלים גם גקה"ט, וע"י השריפה מתפרדים היסודות המורכבים ונשאר רק יסוד העצמי. וזהו אפר פר א' היינו הגבורה כמו שהוא בשרשו קודם שנמשך בבחי' יש, וממילא יתפרדו כל פועלי און. 

ב. והנה כתיב ונתן עליו מים חיים אל כלי, מים הוא בחי' חכמה, ומים חיים הוא מקור החכמה, וגילוי מקור החכמה, שהחכמה היא בחי' יש מאין ממנה, הוא למטה בארץ דוקא, כי הארץ מצמחת עד א"ס. וזהו ענין קידוש מי חטאת ליתן מים חיים, בחי' ביטול, בתוך האפר שהוא בחי' טוב שבנוגה. והזאה הוא להמשיך בחי' זו על נפש המיטהר מן הטומאה.  

ג. וכדי לחבר בחי' הביטול דחכמה לבחי' האפר בחי' נוגה, הוא ע"י עץ ארז ואזוב, עץ הוא בחי' מדות וארז גבוה מכל האילנות שהוא בחי' מדות שבחכמה, ואזוב הוא הנמוך מכל האילנות הוא בחי' טיפת היסוד, בחי' הארה בעלמא שנמשך לנבראים, ולחבר בחי' מוח בטיפת היסוד הוא ע"י הכריכה בשני תולעת, בחי' הגבורות.      


תוס' ביאור מעט ע"פ ויקחו אליך פרה כו' (סא, א)

השלכת עת ארז ואזוב רומז לבירור מדות דנה"ב. ויובן ע"פ ביאור הרמ"ז בזהר בענין ארזי הלבנון אשר נטע, שקאי על המדות דתהו שהם בבחי' קשה כארז ועקרן וחסר ונטען בעולם התיקון. וזהו שמשליכים ביחד עם הארז בחי' אזוב שקאי על הביטול.    


ויקחו אליך פרה אדומה (סא, ב)

במדרש פרה זו מצרים כו', ויקחו אליך הוא שיוציאו את עצמם מבחי' מצרים לבחי' הדעת בחימנתו של משה. 

ולהבין ענין ופתח הוי' על הפתח, הנה אין ישראל נגאלים אלא בזכות האמונה בהתלהבות יש אין, שהכל הוא כלא גם לגבי דיבורו של הקב"ה. ועי"ז בא לבחי' מסירת נפש, בכל נפשך פעמיים בכל יום. והוא בחי' תשובה לצאת ממקומו אף שהוא רחוק מאוד ולהתקרב בבחי' מדלג על ההרים, וזהו ופסח הוי' כמו שה' מדלג כדי שיגיע השפע לעולם הזה. 

ולכן קוראים פרשת פרה לפני פסח, שפרה היא מדריכה פחותה, שהרי עוד לא יצא ממצרים (שדוקא לאחר יציאת מצרים אזי אכילה ושתיה הוא היתר גמור). ומפני זה צריך להביא פרה לטהר מבחי' זו. ואזי מגיע לבחי' וטבל במים, מקור מים חיים, ואזי מגיעים לויקחו אליך, בחי' משה כי מן המים משיתיהו, שיעשה כל דבר בדעת. 


והזה הטהור על הטמא (סא, ג)

ענין ביום השלישי הוא בחי' רחמים שעולה עד הכתר, בחי' אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני מפני שהיא למעלה מבחי' חכמה. וענין ביום השביעי הוא בחי' הביטול המלכות שגם הוא מגיע עד הכתר, ולכן הטהרה דטומאת מת - שבא על ידי שבירת הכלים דתהו, מבחי' דעת, משא"כ למעלה מבחי' עץ הדעת כתיב ימותו ולא בחכמה - הוא ע"י ההזאה ביום השלישי וביום השביעי, שעי"ז נמשך בחי' הכתר להעביר טומאת מת. 


ויעש משה נחש נחושת (סא, ד)

איתא במשנה על זה בזמן שישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדים ליבם לשמים כו'. וקשה למה ליה לנחש כלל. 

ולהבין זה נקדים לחקור בענין ירידת הנשמה בעוה"ז, דעיקר תכלית הירידה היא לדבק הנשמה בה' באהוי"ר וכמבואר בזהר מאן לא מהפך מרירו למיתקא לית ליה חולקא בהאי עלמא כלום. והנה הדינים נמתקים בשרשם, דכל רעות ודינים שנתהוו בעולם הנה שרשם הוא טוב, ורק כשיורד למטה נעשה רע גמור. ולכן, כשבא לאדם יסורים לא ישפוט למראה עיניו אלא ידע שבשורש הוא טוב. 

וזהו ענין התפילה, שכשהנשמה היא בגוף היא סובלת יסורים מפני שרצונה לדבק בשרשה והגוף אינו מניחה, וצריך לברר את הגוף ככסף ביד הצורף. וכל מה שיש תערובת רע ביותר צריך להפריד ע"י אש גדול וחזק יותר. ולכן בבית ראשון שלא הי' הרבה רע לא היו צריכים לתפילה בהתלהבות, אבל בבית שני התחילו לתקן תפילה והיתה קצרה, ואנחנו צריכים להתפלל יותר ויותר בהתלהבות מאד. 

וזהו ענין נחש נחושת שהי' צריך להשימו על הנס שהיה צריך לה להגבהת הנחש למעלה, שלא יחשוב שהנחש נפרד וא"כ הוא רע גמור, אבל כשיחשוב את הנחש בהגבהתו למעלה לשרשו, שאינו נפרד מאיתו ית', א"כ אין רע יורד מלמעלה.    


אז ישיר ישראל את השירה הזאת עלי באר ענו לה (סב, ב)

באר נק' כנס"י, דהנשמה יורדת למטה וע"י עבודתה בתורה ומצות היא בבחי' מעין גנים באר מים חיים שהיא משקה את ג"ע העליון וג"ע התחתון. דע"י ירידת הנשמה למטה היא מתבררת כמו המים שבאים דרך גידי הארץ. 

ב. אך להיות בחי' באר זו צריך להיות חפרוה שרים כרוה נדיבי עם, חפירה הוא להסיר רגבי העפר, וכריה הוא להשליך הצרורות וחול הדק, וכך צריך להעביר את הדברים המסתירים על האהבה מסותרת שהם תאוות איסור ואפילו תאות היתר. והחפירה וכריה נעשה ע"י שרים ונדיבי עם, שקאי על האבות, ויעקב הוא בחיר האבות, ומדת יעקב היא מדת הרחמנות ועי"ז הנה "ליעקב אשר פדה את אברהם", גילוי בחי' אהבה שבו ועל ידו נעשה הכרי' והחפירה.  

ג. והנה, האהבה כמים שנמשך ע"י חפירת הבאר יש לה קיום יותר מהאהבה כרשפי אש שחולפת ועוברת אחרי התפילה, משא"כ האהבה כמים שמקבלים מבחי' חכמה הנקרא חיים, וגילוי זה בנפש הוא ע"י לימוד התורה. וענין במחוקק במשענותם הוא שצריך להיות חקיקה מבפנים וחקיקה מבחוץ, במשענותם הוא בחי' תמכין דאורייתא. אך גילוי זה דבאר תלוי באתעדל"ע, וזהו אז ישיר ישראל, ישראל דלעילא, עלי באר ענו לה להיות אתעד"ע מלמעלה.    


ביאור ענין עלי באר (סג, ב)

א. מבואר בע"ח שהמ"ן דנוקבא נמשך מהמוח שלה, ומבואר שם שהמ"ן דנוקבא הוא מבחי' חכמה דתהו, שיש בה מבחי' הכתר דתהו. וזהו ענים באר מים חיים העלאת מ"ן דנוקבא שיש בה מבחי' כח"כ דתהו שלמעלה מתיקון.

ולהבין ביאור הדברים הנה איתא בספר הבהיר ישנם י' ספירות מלמעלה למטה, וי' ספירות מלמטה למעלה, מלמעלה למטה ידענו, ומלמטה למעלה לא ידענו. והענין די"ס מלמטה למעלה והוא ע"ס דאור חוזר, ובהם המלכות הוא הכתר. וזהו ענין מעין גנים, דבינה דאצי' מתלבשת בבחי' מלכות דאצי', ועי"ס היא יורדת לבי"ע להשקות את הגן, ג"ע וג"ת. וזהו ענין י"ס מלמעלה למטה.      

ב. והנה, אח"כ משבח אותה בשבח אחר, דתחילה אמר מעין גנים שהיא ההמשכה מלמעלה, כמו המעין שנובע מעצמו, ואח"כ אומר באר מים חיים, דבאר הוא העלאה מלמטה, דאף שנביאת המים שבבאר נקרא נביעה בידי שמים, מ"מ הבאר נעשה ע"י חפירה וכריה, שהוא עבודת האדם. והנה עיקר הולדת הולד הוא ע"י העלאת מ"ן דנוקבא. והנה, אף שהארת הקו מתצמצם ככל שיורד יותר, ורגלי א"ק מסתיים בעשי', מ"מ תחת רגליו הוא קרוב לעיגול הגדול המקיף את כל ההשתלשלות בבחי' סובב. וזהו עשר ספירות מלמטה למעלה לא ידענו לפי שנמשך בהם הארת הסובב דלית מחשבה תפיסה ביה כלל. (וזהו ענין שמש ידע מבואו ירח לא ידע מבואו, דשמש הוא בלי' אור ישר, משא"כ ירח היא המלכות שירדה לברר הניצוצים דתהו, ועי"ז נעשה העלאת מ"ן והוא בחי' שלמעלה מהדעת והשגה).           

ג. והנה, באר מים חיים בעבודה הו"ע קיום המצות, ומעין גנים, המשכה מלמעלה, הו"ע לימוד התורה. 

וזהו עלי באר ענו לה, שהוא האתעדל"ע לעורר אתעדל"ת. חפרוה שרים כרוה נדיב עם, קאי על האבות, והבחור שבאבות הוא יעקב, "כי שרית עם אלוקים", שמשתרר על הההעלם והסתר דשם אלוקים, וזהו חפרוה וכרוה. במחוקק הוא החי' משה שעושה החקיקה מבפנים, בפנימיות בבחי' ביטול. במשענותם הו"ע תמכין דאורייתא. דהנה ע"י העלאת מ"ן ניעשית הנשמה בבחי' מהלך וצריכה למשענת לבוא לבחי' הילוך, והמשענת הוא קיום המצות.      


ע"כ יאמרו המושלים בואו חשבון (סד, ד)

בגמרא נאמר המושלים אלו המושלים ביצרם, בואו חשבון, בואו ונחשוב חשבונו של עולם.

כל העונה איש"ר בכל כוחו קורעין לו גזר דין של ע' שנה.

להבין למה ירדה הנשמה למטה, מהו העלי' שתהי' לה ע"י ירידה זו? 

ממכ"ע וסוכ"ע, ע"י קיום התומ"צ בעוה"ז מגלים את אור הסובב ע"י אתכפיא סט"א, ששוברים את המסך ועי"ז מתגלה אור הסובב כ"ע. וגילוי הסובב לא הי' להנשמה למטה.

ג. וזהו כל האומר אמן יהא שמיה רבא, שמיה רבא הוא שמו הגדול סוכ"ע. וזהו בואו ונחשוב חשבונו של עולם, לחשב את העלי' שהנשמה עולה ע"י הירידה בעולם. 

ד. תיבנה ותיכונן עיר סיחון, דבסיחון ישנם ב' פירושים מלשון שיחה ומלשון הסחה והזזה, וקאי על התפילה, שהיא בדיבור וענינה המשכת בחי' הסובב להיות נעתק ויורד למטה. וזה נעשה ע"י עבודת האדם מלמטה למעלה בב' בחי' הנ"ל, ע"י הדיבור בתפילה וע"י בחי' הסחה והזזה שנעתק ונבדל ממידותיו הבהמיות המסתירים. ונאמר לשון בנין כי האותיות הם בדוגמת אבנים, בב' אבנים בונות שתי בתים כו'. והנה, סיחון יתפרש גם על אותיות התורה.   

ה. כי אש יצאה מחשבון להבה מקרית סיחון, הנה כתיב רשפיה רשפי אש שלהבת י"ה, רשפי אש הוא גחלת, ושלהבת הוא הלהב. והנה, הכח שניתן מלמעלה לנפש האלוקית שתוכל לברר את נה"ב הוא ע"י המצוות, וזהו כי אש יצאה מחשבון, בחי' מעשה המצוות הבא ע"י בואו ונחשוב חשבונו של עולם כדלעיל, ומזה נמשך רשפיה רשפי אש, שהוא בחי' נהורא אוכמא הנעשה מכליון הפתילה שהוא דבר שאינו מינו, והו"ע בירור נה"ב, ע"י בחי' אהבת עולם, ואח"כ להבה מקרית סיחון הוא בחי' השראת נהורא חיורא, בחי' אהבה רבה הבא מלמעלה, ע"י עסק התורה. 

אכלה ער מואב, מואב הוא חכמה דקליפה ("ויהי ערך", שמואל א' כ"ח, לשון שונא), ועד"ז הוא ריבוי ההתחכמות בעסק הפרנסה, והוא הגןרם טמטום המוח שאיין נדבר ההתבוננות בגדולת ה' מחמת זה. אך ע"י עסק התורה וקיום המצוות נאמר אכלה ער מואב, שדוחה ומהפך את השכל דנה"ב.   

בעלי במות ארנון, מבואר בזוהר שהנחלים ארנון הם בחי' תרין ריעין דלא מתפרשין, המשכת בחי' אין דחכמה ביש דבינה. והנה, חכמה דקדושה הוא בחי' ביטול, ונחנו מה, משא"כ חכמה דקליפה הוא בחי' היש והגסות ולכן נק' במות ארנון, וע"י בחי' התורה, חכמה דקדושה, מתבטלים בחי' במות ארנון.    


ביאור ע"פ על כן יאמרו המושלים באו חשבון (סו, ד) 

ענין חשבונו של עולם הוא בחי' קו המדה כמה יומשך חכח עולם מאוא"ס, וההמשכה הוא כפי בחי' חכמה שהיא בחי' הביטול, שכפי בחי' החכמה שבכל בחי' נמשך אוא"ס בבחי' זו. והנה בעולם הזה הוא העלם היותר אחרון, אך ע"י מתן תורה, שהתורה מחכמה נפקית (שהיא לא רק המשכת הארה מחכמה אלא עצם החכמה) נמשך בחי' אוא"ס בעולם. וזהו יאמרו המושלים לשון משל, שהתורה היא בחי' משך ולבוש לאוא"ס. ועד"ז הוא בענין המצות, כמאחר"זל בנוגע לצדקה כל פרוטה ופרוטה מצטרפת לחשבון גדול, חשבון הוא בחי' עולם הפיורד, אך ע"י מעשה המצות ממשיכים בחי' כרוב גודלו, בחי' סוכ"ע. והנה, בעבודת ה' צריך להיות ב' בחי' בחשבון, חשבו הא' הוא שבכל לילה צריך לעשות חשבון מכל מעשיו ולעשות תשובה עליהם, והב' הוא לחשוב ולהתבונן בגדולת אוא"ס. 

ועיר סיחון קאי על התפילה, והתפילה נק' צלותא שפירושו המשכה,ף כי ע"י התפילה ממשיכים יהי רצון, שמלכות דא"ס יומשך בבחי' כתר דאצי'. והנה ישנו גם עיר סיחון בלעומת זה והוא הדיבור באותיות דקליפה כמו לה"ר.  


פרשת בלק


מי מנה עפר יעקב 

ב"רובע" ישנם ב' פירושים, לשון חלק רביעית ולשון ארבעה. ויובן בהקדים שבאדם ישנם ג' בחינות מחשבה דיבור ומעשה, ובחי' רביעית שלמעלה מהם. ויש להקדים ענין ירידת הנשמה למטה, בהקדים ענין בראתיו יצרתיו עשיתיו, שזהו ג' בחי' מחדו"מ כפי שהם למעלה. הנה דיבור הו"ע עלמין דאתגלין שמגלה מה שהי' בהעלם במחשבה, והתחלקות הנבראים בא מבחי' דיבור ריבוי אותיות וכו'. מחשבה הו"ע עלמין סתימין. והנה, ישראל עלו במחשבה שלמעלה מהתחלקות הדיבור ולכן כל הנשמות כלולים בנשמת אדם הראשון. 

ב. ואחר הדברים והאמת האלה יש להבין מדוע ירדה הנשמה מבחי' מחשבה, שבה היתה כלולה ומיוחדת באוא"ס, לבחי' הדיבור בבחי' פירוד. אך הענין, דהנה כתיב יחד לבבי, שישנם ב' בחי': חיצוניות הלב - שבה יש לעומת זה מצד הקליפה לאהוב דברים זרים, ופנימיות הלב - רצון שלמעלה מטעם ודעת לגמרי ובאה מלמעלה, שאין בחי' זו בלעומת זה, ולכן בהתעוררות בחי' זו בקל יוכל לנצח את הרע. והנה רצון זה נרמז ב"אף עשיתיו", "אף" מרבה בחי' רביעית, ועיקר גילוי זה הוא בעשייה גשמית ע"י קיום התורה ומצוות. ובזה יובן העילוי לנשמה בירידתה לגוף, שלפני ירידתה היתה בבחי' מחשבה, אך המחשבה הוא רק לבוש, ולאחר הירידה ע"י בחי' רעותא דליבא, הנה כד אתכפיא סט"א בסור מרע ועשה טוב אזי שורה בו רצון העליון שהוא אוא"ס בעצמו ובכבודו.      

ג. והנה, סביב הים החול יבש ומפורד לחלקים, מפני שהים שואב את הלחלוחית מהקרקע, ועד"ז הוא למעלה שההתנשאות דבחי' מלכות גורם שהנבראים דבי"ע יהיו בבחי' פירוד, והם בחי' מספר בזה שכל אחד מפורד מחבירו, אך אין הם בבחי' מספר ממש שהרי כתיב "היש מספר לגדודיו". 

והנה כתיב "והי' מספר בני ישראל", שבני ישראל הם העושים בחי' מספר ע"י שממשיכים בחי' מלכות ע"י מצוות מעשיות, אך זהו רק גדר מספר ולא מספר ממש (וכמבואר בגמ' שכאשר עושים רצונו של מקום אזי "לא ימד ולא יספר"), שעי"ז ממשיכים רבע, חלק הד' "אף עשיתיו", וגם רובע לשון ארבעה, כי בזה נכלל כל ד' בחינות מחשבה דיבור ומעשה ורצון.  

ד. והנה, כל זה הוא בחי' יחודא תתאה, אך תלמוד תורה כנגד כולם, שהוא בחי' יחודא עילאה, בחי' "עפר יעקב" שאינו בבחי' מספר כלל. אך להגיע לבחי' זו הוא ע"י "יעקב" בחי' הרחמים לעורר רחמים רבים על נפשו, ומדתו של יעקב הוא מבריח מן הקצה אל הקצה להקים מעפר דל ולהעלות בבחי' יחודא עילאה. אך צריך להיות תורה עם גמ"ח ולכן נאמר "ומספר את רובע ישראל" בחי' רביעית, בחי' "עשיתיו" במעשה המצות.   


ביאור על פסוק מי מנה (סח, ג)

ענין מי מנה הוא שהוא בגדר מספר אלא שלא יספר מרוב. והענין, דבחי' מלכות דאצי' הוא בחי' הים שעשה שלמה שהוא למעלה מבחי' י"ב בקר, שמלכות דאצי' הוא בהתנשאות מעולמות בי"ע ועי"ז נעשה נבראים בעלי גבול בבי"ע, ומפני שהם בעלי גבול לכן הם בגדר מספר. וזהו ענין כחול הים, שמפני הקירוב להים הנה הים שואב את הלחלוחית מהעפר, ונשאר בחי' חול חלקים נפרדים. אך באצי' מאיר אור הקו, בחי' מים ולכן אין שם בחי' חול אלא עפר שהוא גוש אחד, והוא למעלה מבחי' מספר.    

ב. והנה, כל המשכות אוא"ס בין בבחי' אין מספר (בחי' יחו"ת) ובין בבחי' עפר שלמעלה מגדר מספר (יחו"ע) נמשך ע"י ירידת הנשמה בגוף. דהנה, ירידת הנשמה בגוף הוא כדי לברר את הניצוצות שנפלו בשבירה לשם ב"ן, והבירור הוא ע"י שם מ"ה שהוא כבר מבורר, תחילה מברר שם מ"ה את הב"ן שבכתר, ואח"כ מברר את שאר הספירות.

ובעבודת ה' למטה הנה הנשמות נמשכו משם ב"ן ולכן יש בהם תערובת טו"ר, מבחי' עץ הדעת טוב ורע, שאף שהדעת יכול לבחור בטוב ולעורר אהבת ה', מ"מ יש בו גם לעו"ז שיכול לבחור גם ברע, "ולאום מלאום יאמץ", ולכן אין הבחירה בטוב בתמידות. והבירור הוא רק ע"י שם מ"ה, שהוא הרצון פשוט שלמעלה מדעת, שהוא מבחי' כתר עליון, שהוא למעלה מבחי' הבחירה שבדעת.     

ג. וזהו העלי' שע"י ירידת הנשמה בגוף, שלפני הירידה היו ישראל בבחי' חו"ב, וע"י הירידה ממשיכים בחי' כתר שבו שורה אוא"ס. וזהו "ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו", שע"י בירור ה"אף" באים לבחי' הרביעית, אצי' שבאצי', בחי' כתר. וזהו "מי מנה עפר יעקב ומספר את רובע ישראל", ב"ומספר" ישנם ב' פירושים: (א') שישנו מספר לרובע ישראל (ואז אינו קשור ל"מי מנה"), (ב') או שהוא למעלה מבחי' מספר, שזהו בחי' המשכת כתר לבחי' מלכות ע"י המצות. ומי מנה הוא בחי' התורה שבז"א שלמעלה מגדר מספר, שהוא בחי' יחיד. ומה שהתורה היא רק בחי' יעקב הנה באמת שורש יעקב הוא למעלה יותר מז"א, דיעקב הוא י' עקב, המשכת היו"ד דחכמה. והנה, ברובע ישראל ישנם ב' פירושים: (א') בחי' חלק רביעית והוא בחי' מצות מעשיות, (ב') ולשון ארבעה, ושניהם אמת, דבמלכות דאצי', בחי' רביעית, נמשך בחי' הכתר (ובמילא גם הבחי' שלמטה מכתר) ע"י מעשה המצוות, וא"כ במלכות ישנו כל הד' בחינות.             


לא הביט און ביעקב (ע, ג)

א. בחי' בן ובחי' עבד. ביאור הלשון עבודה - שמשמע שאנו מתקנים דבר עבור הרב, שזה אינו שייך למעלה - שנתאוה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים, ותחתונים פירושו שישנו העלם והסתר, ונתאווה שיהי' דירה וגילוי בידיעתנו, ע"י עבודתינו ברמ"ח פקודין שהם רמ"ח איברים דמלכא, שהם כלים להשראת אוא"ס.  

ב. והנה, התפילה היא מדרבנן, אך מ"מ החמירו בכוונת המצוות יותר מהקיום מצוות דאורייתא. והענין, תפילה ענינה המשכת אוא"ס ("ברוך אתה ה'"), ו"רופא חולים" ו"מברך השנים" הם הכלים שבהם שורה אוא"ס, וא"כ הח"י ברכות הם כנגד ח"י חוליות שבשדרה, אך החוט השדרה עצמה היא עצם ענין התפילה שהיא המשכת אלוקות, ולכן אינה נמנית במנין המצוות, כי המצוות הם האברים שהם הכלים.

ג. והנה, הח"י חוליות הם כלים פנימיים, ומהם נמשך לשאר הכלים שהם שאר המצוות. ולכן מצוות צריכות כוונה, מפני שהכוונה הוא האור וחיות של המצווה. והתפילה היא כללות ענין הכוונה.

ד. כל סדר התפילה היא הכנה לשמו"ע, שע"י שמתבונן בהתבוננות המלאכים שעומדים באהוי"ר, וישראל שהם בחי' ראש הוא בחי' שינה - שזהו בחי' כובד ראש - אזי מתמרר מאוד ויוכל לבקש באמת "ברוך אתה הוי'". ומכ"ז נתבאר שכללות ענין העבודה הוא המשכת אלוקות למטה ע"י עבודת המצוות והתפילה. והנה, כל זה הוא בחי' יעקב, המשכת בחי' יו"ד למטה בעקב. וזהו לא הביט און ביעקב, שאין כח במחשבות זרות - און - להביט ולהפריע לבחי' יעקב.  

ה. ולא ראה עמל בישראל, שבחי' יעקב קאי על העבודה דששת ימי החול, שזהו יגיעה גדולה. אך לא ראה עמל הישראל, כי ישראל (אותיות שיר אל) הוא בחי' שבת, שתפילת שבת הוא התענוג מגדולת ה', שע"י ההתבוננות בתפילה.

ו. והטעם שבשבת אין צריך לבחי' עמל הוא מפני שבששת ימי החול מאיר שם אלוקים, שענינו העלם והסתר, ולכן צריך להתגבר על ההעלם, משא"כ בשבת נאמר ויכל אלוקים, ומאיר שם הוי', וזהו ה' אלוקיו עמו.

ז. ותרועת מלך בו, דהנה, ב"תרועת" ישנם ב' פירושים, לשון חיבה וריעות, ולשון שבירה, ושניהם אמת, שבשבת כולה בחי' המלכות לאצי', שאז מתגלה בה בחי' עונג העליון, שזהו חיבה וריעות, ועי"ז כל דינין מתעברין מינה, שהדינים משתברים - תרועת לשון רעות - שזהו מיתוקן.       


ביאור ע"פ לא הביט און בעקב (עב, ג)
יעקב הוא בחי' המשכת היו"ד דחכמה לעקב, בי"ע, לברר בירורים. שאז הוא בחי' "ויאבק איש עמו", שישנה העבודה והמלחמה לברר. אך ישנה לעו"ז, חכמה דקליפה, בחי' און, וע"י העבודה דיעקב אזי "לא הביט און ביעקב". וכל זה הוא העבודה דימות החול, אך בשבת הוא בחי' ישראל, "ולא ראה עמל בישראל", דבשבת הוא עלית העולמות, דישראל הוא בחי' "כי שרית עם אלוקים", שהוא למעלה מבחי' ההעלם דשם אלוקים.
והנה, העבודה דיעקב בימות החול הוא בחי' עבד, ובשבת הוא בחי' בן, וישנה מעלה בכל אחד ולכן צריך להיות שניהם. אך באמת גם בשבת ישנו מעלת ימי החול ביתר שאת. דהנה, משה הוא בחי' חכמה, ונקרא משה עבדי, והוא בחי' יראה עילאה, וזהו בן שהוא גם כן עבד. ובבחי' זו דיראה עילאה, בן שהוא גם כן עבד, היראה כלולה ג"כ עם השמחה, וזהו ישמח משה במתנת חלקו כי עבד נאמן קראת לו. 


מה טובו (עג, א)

התירוץ האמיתי על השאלה למה ירדה הנשמה למטה הוא כדי שתבוא לבחי' תשובה. והנה ישנם שלושה מיני תשובה. תשובה הא' הוא תשובה תתאה שיהיה סור מרע בתכלית. ותשובה זו היא בתפילה שיהי' "ברוך אתה ה' אלוקינו" שיומשך בחי' אלוקים בפנימיות, "הלא על כי אין אלוקי בקרבי", דהנה, "מלא כל הארץ כבודו", אך ישנו העלם וגילוי, וכדי שיהי' גילוי בעולם הוא ע"י שם אלוקים המצמצם.    

ב. דהנה, ע"י העוונות נעשה עונותיכם מבדילים, שע"י העונות האדם מוריד וממשיך ההשפעה מה' תתאה לקליפות, וכשעושה תשובה ומסלק את רצונו מהבלי העולם גורם שתשוב ה' תתאה למקורה. והתשובה הב' הוא בחי' ועשה טוב, שעי"ז ממשיך בחי' סוכ"ע.   

ג. והתשובה הג' הוא בחי' "שובו אלי", שאף שהוא סור מרע ועושה טוב מ"מ צריך תשובה על הריחוק, דאפילו בבחי' אהבה יכול להיות יש מי שאוהב, והתשובה היא שירצה לשוב למקורו ולידבק בעצמותו ית' שלמעלה מבחי' ממלא וסובב. וזהו "ברוך אתה הוי' אלוקינו", שאתה, בחי' עצמותו ית', יומשך להיות הוי' אלוקינו. 

ד. וג' בחינות תשובה אלו נקראים בכר, שהם יחידות עשיריות ומאות, שכנגד עולמות בי"ע, בחי' נר"נ, וג' בחי' תשובה אלו הם בנר"נ. וזהו ענין לקיחת הבכורה מעשו, שזהו ענין עקירת הרצון, וזהו "בא אחיך במרמה", שלא יהיה האחוה והדביקות בעניני עוה"ז בהתקשרות אמיתית כי אם במרמה, כאילו כפאו כו', שמכוון רק לברר בירורים. 

ה. וזהו "מה טובו אהליך יעקב", הב' תשובות דסור מרע ועשה טוב הם בבחי' יעקב, וזהו "ויעקבני זה פעמיים", וזהו אהל בחי' מקיף, דהמשכת המקיף הוא ע"י מצוות, "אהליך יעקב" הם ב' בחי' תשובה דסור מרע ועשה טוב, וזהו "ויעקבני זה פעמיים", וזהו "אהליך" בחי' מקיף, דמצות ממשיכים בחי' מקיף, "משכנותיך ישראל" קאי על התשובה הג', שהיא ע"י התורה, שההמשכה דתורה היא המשכה פנימית, "משכנותיך".      

ו. ונחזור לענינינו לג' בחינות תשובה, דלכאורה נזכר בספרים רק ב' בחי' תשובה תתאה ותשובה עילאה. ויובן ע"פ המבואר בענין בעל תשובה שהוא המשפיע מז"א למלכות, וא"כ מובן שבתשובה תתאה ישנם ב' בחינות: (א) חיבור מלכות לז"א (ב) והמשכת בחי' סובב, המשכת ז"א למלכות. והתשובה הג' היא תשובה עילאה שהיא בבינה. ובאמת גם בתשובה עילאה ישנם ב' בחינות, דכשעולה לבחי' חכמה אזי הוא בחי' בעל תשובה שמשפיע לבינה, וג' בחינות תשובה נרמזים באותיות בכר, והתשובה הד' מרומז בכללות התיבה בכר, שהוא בחי' חכמה ראשית הגילוי. וזהו "קדש לי כל בכור", אתעדל"ת לעורר אתעדל"ע, "פטר רחם באדם ובבהמה", זרע אדם וזרע בהמה.    


פרשת פינחס


צו את בנ"י ואמרת להם את קרבני לחמי לאישי (עה, א)

צו את בנ"י ואמרת להם את קרבני לחמי לאישי כו' ואמרת להם זה האשה: "ואמרת" הראשון קאי על המחשבה ודיבור של הקרבן, ו"ואמרת" השני קאי על מעשה הקרבן.

דוקא בעוה"ז יכולים לעשות תשובה, מפני שבעוה"ב כל דבר הוא בפנ"ע מפני שהוא בחי' ממכ"ע, וא"כ אין הטוב והרע יכולים להתערב, משא"כ בעוה"ז שבו ישנו בחי' הסובב, אזי יכול להיות טוב גם במקום הרע, ולכן יכול האדם לעשות תשובה. 

ב. וזהו ענין תשובה - ההשבה למקורו בבחי' סוכ"ע, שעי"ז אתהפכא חשוכא לנהורא. אך תחילה צריך להיות בחי' אתכפיא (שעניני עוה"ז יהיו בקרירות, וכח התשוקה הנשאר בלב יתהפך לעבודת ה'). 

ג. השראת אוא"ס הסובב הוא ע"י הקרבנות, שע"י יסוד האש הוא מעורר את ההמשכה מבחי' סובב, וזהו לאישי, ההמשכה מאש י' כדי להעלות אש ה'. וזהו ריח ניחוחי מלשון נחות דרגא, שנעשה רצוני, שנעשה רצון להמשיך למטה. וכנגד ב' בחי' אלו דהעלאה והמשכה, תיקנו שחרית ומנחה.

ד. "את קרבני", ההתכללות דאש שלמטה באש שלמעלה הוא ע"י "את" - אותיות התורה מאלף עד תיו, שהם "קרבני" - הם מקרבים את האדם לאלוקת. "תשמרו" הוא בחי' תורה שבעל פה, שמור זו משנה, שעי"ז נשמר בחי' אש שלמעלה בלב האדם. "במעדו", שע"י המועדים נמשך בחי' שבת בכל יום. והמשכה זו היא בכל המצוות, ורק שבקרבנות באה ההמשכה בגילוי, בלב האדם, אך ההמשכה בעולם - שהיא מבחי' נעלית יותר - יכולה להיות רק בזמן שבית המקדש קיים.       


ביאור ע"פ את קרבני לחמי (עו, ג)

הנה כתיב ויניחהו בג"ע לעבדה ולשמרה שהאדם הוא העושה את הג"ע. והנה אמרו חז"ל ביו"ד נברא עוה"ב כי כדי להיות השגה באוא"ס הוא ע"י צמצום עצום. ולכן עוה"ב הוא בחי' דין וצמצום. 

ב. והנה, כל ההשתלשלות הוא מבחי' מקיף ופנימי, דתחילה נמשך האור בבחי' מקיף ואזי מעט מן האור מקיף נמשך בפנימיות, ואור פנימי זה נעשה מקיף לבחי' שלמטה ממנו. והנה, שם מה הוא בחי' רצון שהוא בחי' מקיף, ושם ב"ן הוא בחי' פנימי. והנה, שם ב"ן הוא בחי' תושבע"פ, ושם מ"ה הוא בחי' תורה שבכתב להמשיך אוא"ס לעשות ג"ע שהמקיף יבוא בבחי' פנימי. והבירור נעשה ע"י שם מ"ה, דבתחילה נברר עולם האצי' שמה שאינו בטל בתכלית נדחה לעולם הבריאה, ואח"כ נדחה לעולם היצירה וכו'. ולכן בג"ע אי אפשר לשנות טעמו כי כבר הי' הבירור, ודוקא בעוה"ז שהוא מקום הבירור יכול לשנות את עצמו ולהפוך מרע לטוב ע"י שם מ"ה רצון העליון, וזהו בחי' תושב"כ שלמעלה מהשגה.     

ג. והנה אין לך טיפה היורדת מלמעלה שאין טיפיים עולים כנגדה כו', שבתחילה צריך להיות העלאה בבחי' אש ואח"כ נמשך מלמעלה בחי' ביטול, ואחרי האש קול דממה דקה, בחי' ביטול שנמשך מלמעלה. וזהו "לחמי לאשי", שע"י בחי' אש נמשך "לחמי" שהמאכל משיב את הנפש להתפשט בגוף

וזה נעשה ע"י "את", אותיות שמא' עד ת', שעי"ז נעשים בחי' קרובים אצלי להיות אוא"ס שורה בהם. "ריח" הוא העלאה מלמטה ועי"ז "ניחוח" לשון המשכה למטה, "תשמרו" שמור זו משנה, ונעשה ע"י "צו את בנ"י", שבחי' הביטול דמשה יומשך למטה להיות בצוותא וחיבור עם בנ"י.  


צו את בני ישראל (עז, ג)

תפילות כנגד תמידין תקנום, דהנה נודע שתכלית ירידת הנשמה הוא ירידה צורך עליה, להיות מיש לאין שיהיה היש ג"כ בטל ונכלל באור א"ס. וע"ז נאמר "לויתן זה יצרת לשחק בו" שמזה נעשה שחוק וחדוה למעלה. והנה למטה ביטול היש לאין הוא ביטול גשמיות לרוחניות אך באמת למעלה גם בחי' הרוחניות הוא בחי' יש, וע"ז אמרו "כל בעלי השיר יוצאין בשיר", שע"י השירה והזמרה הם יוצאים מנרתקן. והנה עיקר הביטול יש לאין הוא במעשה הקרבנות, שנפש הבהמית הוא מפני שור שמשמאל ונכללת בשרשה בבחי' פני שור שבמרכבה ע"י ארי' דאכיל קרבנין. ועד"ז תפלה. וכמאמר "ואשי ישראל ותפלתם", שענין התפילה הוא להעלות ולקשר נפשם של ישראל באלקים חיים. וזהו "לחמי לאשי", פי' "לאשי" לאש שלי ששורפים ובוערים אלי. 

ב. ולהבין מדוע התמיד בא מן הכבשים דוקא, הנה לכבשים ישנו קול רחמים, והוא מסתובב של יעקב. וגם יש לו צמר בעורו שממנו רוב המלבושים. והענין דהעור אינו עולה למזבח אלא ניתן לכהן, דלמעלה ענין העור הוא הרקיע שממנו צירופי אותיות שהם בבחי' שערות. והנה, איתא בספרי הניתוח שהעצמות באים מן המוח והבשר מתהווה מן הדם שמשכנו בלב, ולמעלה הנה בחי' הבשר הוא בחי' אהבה ויראה שמשכנם בלב, שבאים מבחי' הארה של השגת המוח, וזהו העורקים המחברים את העצמות והבשר. 

ג. ומעתה יובן גם בתפילה שכנגד הקרבנות, שמהתבוננות בגדולת ה' בבחי' דעת נמשך הארה דרך הגידים לבחי' בשר ועי"ז נעשה אהבה. וענין זה מבואר בק"ש, "שמע ישראל", לשון הבנה איך שהוי' אלוקינו הוי' אחד, אין עוד מלבדו, ואי לזאת "ואהבת" בתשוקה וצימאון, ולא יהי' לא חפץ ורצון אחר, וההתעוררות אהבה זו הוא בחי' דם הקרבן. ואח"כ "והיו הדברים האלה כו'" בחי' הקטר חלבים ואברים, דהחלב ושמנונית נעשה כשממלא חפצו ורצונו לאחר שירעב, ואחרי התעוררות האהבה ישים אל ליבו ש"הדברים האלה", קיום המצוות, הוא מבחי' "אנכי", מבחי' אוא"ס הסובב, ולזאת ישמח אנוש אף גילת ורנן בעשותו אחת ממצות ה' המלובשות בגשמיות שהוא א"ס הסובב ובדאי כדאי הדבר הזה לרוות צמאונו ותשוקתו שב"ואהבת".     

ד. אך עוד אחת היא הדרך המביאה להיות גילוי נפש האלקית המשכלת בגדולת ה' שיבוא לידי אהבת ה' בכלל לבבך, הוא בחי' רחמנות, לעורר רחמים רבים על ניצוץ אלוקות שבנפשו שירד מאיגרא רמה כו'. וזהו ענין קרבן תמיד שבא מן הכבשים שיש בהם בחי' רחמנות וקולן קול רחמים. והנה, בחי' כבש ורחמנות הוא בחי' יעקב שהי' רועה צאן לבן, גם מרע"ה הי' רועה צאן יתרו, דאיתא בזהר משה מלגיו יעקב מלבר, והוא מפני שהתעוררות רחמים הוא ע"י הדעת וההשגה בגדולת ה', והמשכת הדעת לנש"י הוא ע"י משה, ועי"ז נמשך בחי' רחמים בחי' יעקב. וזהו שנאמר "זה האשה אשר תקריבו", לשון רבים, כי הקרבת הכבש, בחי' רחמים, הוא מצוה לכל ישראל, משא"כ לעשות את הכבש, בהתעוררות והתהוות בחי' רחמנות כתיב "תעשה" לשון יחיד, וקא על מרע"ה, שהוא העושה וממשיך בחי' הדעת לנש"י.  

ועוד יש לומר בענין שהתמיד בא מהכבשים דוקא, הנה יש עבודת בעלי תשובה הוא בחילא יתיר, בחי' פר, ועבודת הצדיקים הוא בחי' כבש, שיש בעורו צמר שמהם נעשים לבושים הרומזים על המצוות, ולכן קרבן התמיד הוא בחי' כבש מפני שהתשובה היא רק לפי שעה אבל בתמידות צריך להיות בבחי' צדיק. והנה, בחי' התמיד הוא להמשיך רחמים רבים מבחי' עתיקא שלמעלה משם הוי', ולכן הי' בא מן הכבשים שכבש הוא לשון סתר, כמו בהדי כבשי דרחמנא למה לך, להמשיך מבחי' סתים לבחי' גליא. 


קודש ישראל לה' (עט, א) 

קודש ישראל להוי' ראשית תבואתה כל אוכליו יאשמו, משמע דישראל הם תבואת ה'. הנה נאמר תדשא הארץ דשא, וכמו שהארץ הגשמית מצמחת תמיד כך גם בארץ העליונה ישנו כח המחדש מיש לאין, ועי"ז מתהוים מלאכים בכל יום שיאמרו שירה ויתבטלו במקורם. ולכן אומרים בכל ערב שבת הבו לה' בני אלים, בני אלוקים הם המלאכים שנתהוו בששת ימי בראשית, אך בני אלים הם המלאכים שמתהוים בכל יום מבחי' ה' אחרונה, כי בני אלים הם מלאכים דעשי', שעל ידם נמשך השפעה לעוה"ז וכשהאדם אוכל ומתפלל בכח האכילה ההיא מנקודת לבבו הוא מעלה גם את המלאך השופע בו. והנה, המלאכים הם בבחי' אלם שהדיבור הוא בם בהעלם, והעלי' שלהם הוא דוקא ע"י נש"י שהם מפנימיות חכמה עילאה, וזהו הבו לה' בני אלים היינו הזמינו עצמכם להיכלל במקור שם הוי' ב"ה, שבששת ימי החול הוא בחי' ששת ימים תעבוד, והעבודה היא התהוות מאין ליש, ובשבת הוא חזרת העולם למקורו בעצמות א"ס. ולכן אומרים למלאכים שהם משם אלוקים הבו להוי', הזמינו עצמכם לעלות לשם הוי'. 

ב. ולבאר הטיב ענין עלי' זו ע"י תורה ותפילה, צריך להקדים הא דאסור לאכול קודם התפילה, דבלילה מסתלק אור הנשמה, ובבוקר הנשמה היא רק באפו דאין לה גילוי בגוף מחמת חומר ישות הגוף, וע"י התפילה מבטל רצונו לרצון העליון, ועי"ז מאיר אור נשמתו בלבו. וע"י הקדמת ההתבוננות בברכות השחר, שכל עניניו הם מה', עי"ז יכול לבוא לזה בק"ש באמרו תחילה ברוך אתה ה', שיהי' הוי' נמשך בבחי' אתה לנוכח. דלא כפרעה שאמר לא ידעתי את הוי', שחשב שעזב ה' את הארץ, לא כן בנ"י שאנו חלק הוי' עמו, שהוי' הוא כוחנו וחיותנו ללא שום ממוצע. וזהו קרוב הוי' לכל קוראיו, שאנו קוראין אותו שלא יהי' בבחי' רם אלא שיתגלה בבחי' אלוקינו כמו שהוא באמת.      

ג. אבל כתיב לכל אשר יקראוהו באמת, דשמים וארץ הם רק זיו והארה, אך התורה, אף שנתלבשה בדברים גשמיים, היא גילוי פנימיות רצונו, כמ"ש ואנכי תרגלתי לאפרים קחם על זרועותי, דתרגלתי לשון רגל קאי על התומ"צ שירדו למטה בעשי', אך מ"מ קחם על זרועותי שהם מגביהים את האדם למעלה מהראש, דהם פועלים שיהי' הגילוי דאנכי בנשמות ישראל, וזהו עלי' גדולה לנש"י, שהם משם הוי' ועתה עולים לבחי' אנכי. אך אורייתא ללא דחילו ורחימו לא פרחת לעילא, וישנם אהוי"ר הבאים מלמטה ע"י עבודת האדם, וישנה אהוי"ר הבאים מלמעלה, בחי' קחם על זרועותי, וע"י שהאדם משפיל עצמו בבחי' עשיה במעשה המצות עי"ז נשפל בחי' אהוי"ר שלמעלה ובאה בגילוי בנפש האדם.   

ד. ונחזור לענינינו דלכל אשר יקראוהו באמת, ואין אמת אלא תורה, ומי שאינו יכול ללמוד הנה הקריאה היא ע"י הצדקה שעי"ז עולה כל עשיותיו. אך כנעשה ההיפך ח"ו, כל אוכליו יאשמו, שאוכל בחי' ישראל שלו, שדוחה את הארת נשמתו המאירה בו בכל יום, או מחמת תאוה או מחמת גסות אזי נבלע בחי' ישראל שבו בז' מדות רעות, ואזי כל אוכליו יאשמו שצריך להביא אשם היינו להקריב את בחי' השמנונית הוא החלב וגם הדם שהוא החמימות ע"ג המזבח. עוד בענין יאשמו, הנה במועל בקדשים נאמר וחמישיתו יוסף עליו, דבבחינת ישראל ישנם ד' בחינות מחדו"מ ורצון, והם כנגד ד' אותיות של שם הוי', אך כשמעל בקדשים צריך לבחי' תשובה, ממעמקים קראתיך, שעי"ז נמשך רצון שלמעלה מהשתלשלות שאינו נמשך בחכמה, והוא המתגלה בבעלי תשובה.       


פרשת מטות


וידבר משה אל ראשי המטות

להבין למה צריך להתפיס בדבר הנדור. מדוע יראת חטא באה לאחר ענוה וקדושה? והנה, פירוש קדושה הוא שהקב"ה קדוש ומובדל, אני ראשון ואני אחרון ומבלעדי אין אלוקים, שגם בזמן שהעולם קיים - בין הזמנים הראשון האחרון שאז הוא ושמו בלבד - אין אלוקים, בחי' הסתר. וזהו ומבלעדיך אין לנו מלך, שהכל הוא רק בבחי' מלכות. 

ב. והנה, הקב"ה האיר לנו הארה רבה ועצומה מקדושה זו ע"י התורה, שענינה "לחו לחמו בלחמי". ובהקדים שלכאורה התורה היא מזון לנפש אך מהו הפירוש שהתורה היא "לחמי" של הקב"ה? אך הענין שהלחם מחי' את האדם מפני ששורש הניצוץ של הלחם הוא גבוה יותר שהניצוץ של האדם, דכל הגבוה ביותר יורד למטה ביותר, ולכן דוקא ה"דבר ה'" שבלחם מחי' את האדם. 

ג. ועד"ז הוא בבחי' אדם העליון בחי' ממכ"ע, שע"י אתעדל"ת במעשה המצוות, בבחי' עשי' נעשה אתערותא לעילא להמשיך מאור הסובב באור הממלא, ולכן נקראים התורה והמצוות בבחי' לחם.

והנה לפי שהתורה והמצות הם בבחי' רצון העליון לכן הם בבחי' לחם לעורר בנשמה בחי' רעותא דליבא, שמבקשי ה' יבינו כל, שלפעמים מתעוררים באהבה רבה שלמעלה מבחי' אהבת עולם (אהבה שבאה ע"י ההתבוננות), שהאהבה רבה הוא למעלה מכדי אשר תוכל הנפש שאת, ואינה באה ע"י התבוננות. ובאה מבחי' מוצא פי הוי' שבתומ"צ. וזהו אשר קדשנו במצוותיו, שע"י המצוות נמשך בנו מקדושה זו.

ד. והנה קדושה זו מביאה לידי ענוה ושפלות, שהאדם מרגיש שאינו מקבל חיות ממוצא פי הוי' אלא ע"י דברים גשמיים שהם מעשה המצוות. וע"י ענוה באה לידי יראת חטא שירא מהפגם שהחטא עושה למעלה, אך אי אפשר להגיע לידי יראת חטא ללא מדריגות הפרישות להפריד עצמו מהרע שבקליפת נוגה. וזהו וידבר הוי' אל ראשי המטות, דמטה הוא המטה כלפי חסד, להטות את מדות הנה"ב לאהבת ה', והמטים את המדות הם הראשים, בחי' רעותא דליבא שבא מבחי' משה, וזהו וידבר משה.

ה. "לאמר זה הדבר", שאר הנביאים נתנבאן ב"כה" שהוא בחי' ממכ"ע, משא"כ משה נתנבא בזה, שהוא גילוי בחי' עצמותו ית', וע"י בחי' רעותא דליבא יכול כל אחד להגיע לבחי' "זה" היינו שהדברי תורה שמדבר יהי' שדיבר משה יהי' ממש כפי שמשה דיבר אותם. 

וזהו הקדמה לענין הנדרים,  דכשרואה את שורש הדבר גשמי, ויודע איך שהוא מוריד את התענוג גשמי ע"י שמתענג בגשמיות, ולכן נודר מזה.


ביאור (פב, ג)

בעשרה מאמרות נברא העולם, והם מבחי' ע"ס דתיקון, ד"יהי אור" הוא חכמה דתיקון. אך לפי"ז צריך להבין איך נעשה מי"ס דאצי', בחי' שם מ"ה, מציאות יש בבי"ע. אך הענין שהוא ע"י האותיות דשבירת הכלים, דכלי הוא בביטול למה שבתוכו, אך כשהכלי נשבר נעשה החרס מציאות בפ"ע. והי"ס דאצי', שם מ"ה, נתלבש במלכות, בחי' שם ב"ן, ובאותיות דשם ב"ן נפל משבירת הכלים דשם ס"ג. ולכן בבי"ע ישנו מב' הבחי' דמ"ה וב"ן.     

ב. והנה, באדם ישנו מבחי' התהו ומחי' התיקון, נפש הבהמית ונפש האלוקית, וזהו "אחור וקדם צרתני", שמצד נה"ב הוא אחור למעשה בראשית שהרי הוא מציאות יש כ"כ עד שביכלתו לעבור עבירה. אך דרך פרט גם מצד נה"א הוא בחי' אחור וקדם, שהרי תהו קדם לתיקון ומצד זה הנה"א הוא בחי' אחור, אך הנה"א מבררת את הניצוצין שנפלו מתהו לשם ב"ן, שגם בשם ב"ן יהי' הביטול דמ"ה, ומצד זה הנה"א היא קדם. וגם בנה"ב ישנו בחי' אחור וקדם, דבעולם התיקון מדבר הוא למעלה מבחי' דצ"ח אך בעולם התיקון הוא להיפך שהדומם הוא למעלה יותר.   

ג. ועפי"ז יובן ענין "לכו לחמו בלחמי", דהנה, "על כל מוצא פי הוי' יחיה האדם", דבמוצא ישנם ב' פירושים מה שכבר יצא, והוא הדיבור די' ספירות, ומוצא לשון מקור והוא שם ס"ג, עולם התהו שהוא המקור דשם ב"ן. וזהו "יחיה האדם" שקאי על האדם דלעילא. וזהו שהתורה נקרא לחם כי ענינה לברר את הניצוצים שנפלו מתהו. ועי"ז נעשה תוספות אור דתהו באצי', ועי"ז בוקעים הוא את הכלים דאצי' ונמשך תוספות אור בג"ע, וגם באדם למטה נמשך בחי' ואהבת בכל מאודך. וזהו "וידבר הוי' אל ראשי המטות", מטות הם י"ב השבטים, י"ב גבולי אלכסון שבבי"ע, וראשי המטות הם מקור המטות שהוא הרצון שלמעלה מטו"ד, רצון העליון שלפני האצי'.      

ד. איש כי ידור נדר, עד שידור בדבר הנדור, וצריך להקדישו בפה כמו קרבן. דהנה עם היות ששורש הקרבן גבוה יותר מהאדם, אך מפני שנפל בשבירה אינו יכול לעלות אלא ע"י שהאדם ממשיך בו אור מקיף על ידי דיבורו. דהנה, מבואר בע"ח שמהקו נמשך עיגולים, ולכן יכול האדם שהוא בחי' פנימי להמשיך בחי' המקיף. וזהו ענין הנדרים, שמפניה שמרגיש שאינו יכול להעלות את המאכל לשרשו מחמת שהוא מקושר בגשמיות, לכן על על פנים ממשיך עליו אור מקיף ע"י שמתפיסו בנדר. 


ואישה כי תדור (פג, ג) 

ואישה - כנס"י -  כי תדור נדר, ענין ההיתר שצריך להעלותו, אך בתחילת העבודה – בחי' בת שהאהבה לה' הוא בקרירות, כי עדדין ישנו רצונות זרים - יש חשש שהגשמי יוריד את האדם, ולכן צריך להדיר. (וענין שהבעל מיפר את הנדר הוא בחי' שבת, ולכן מפירים נדרים בשבת).

אך ואם היו תהי' לאיש שיש לה בחי' האהבה דאיש ואשה אזי יכולים להתיר את הנדר. שזה בא ע"י קבילת דכר, שמקבלת את הטיפה, בחי' חכמה, בחי' התורה.   


ושמע אביה את נדרה (פד, ד)

להבין ענין דקדוקי סופרים,, שכמעט כל התלמוד מלא בחומרות וסיגים. הנה על פסוק "כי טובים דודיך מיין" אמרו חז"ל "ערבים עלי דברי סופרים יותר מיינה של תורה". דענין הדקדוקים שלך דברי סופרים מורים על האהבה, ע"ד שמחמת אהבתו לבנו האב מדקדק עמו ביותר, להוסיף לו שמירה יתירה. והנה, בזמן הבית שאז לא משכנו חבלי עבותות אהבתינו לאש זרה, ולכן הי' די לנו בדאורייתא, אך עתה לאחר שנכוינו באש זרה לא נוכל לעבוד את ה' באהבה בלתי שנתעורר באהבה ע"י דקדוקי סופרים. וזהו שכתוב "ושמע אביה גו' כי הניא אביה", שהאב מיפר הנדר, שע"י בחי' אהבה רבה מתבטלים כל האיסורים וקישורים שהיתה קשורה בהם.  


עיני כל אליך ישברו (פה, ב)

הנה איתא בזהר נודע "בשערים גו' כל חד לפום מה דשמשער בליביה", היינו שהנ' שערי בינה הם בלב, מפני שלשון שערים מורה לא על בינה עצמה על על השער והפתח שבו מגיע ההשפעה מבינה ללב. וזהו בחי' "כל" נ' שערי בינה. אך לפעמים נק' ישראל בשם כלה, דבחי' כלה הוא כשהשפעה הוא הוא בלב אך לא נקךט תוך עומק נקודת לבבו, ו"כלה", בחי' נישואין, הוא כשהשפעה נקלט בפנימיות, ועל זה מורה בחי' ה' שהוא קליטת עומק נקודת הלב, כמו שהנוקבא מקבלת ע"י נישואין.    

ב. אמנם בחי' הקליטה בפנימיות יכול להיות רק אחרי המשכת המקיף שעל ידי החופה. וזהו עיני כל אליך ישברו, שזהו בחי' ארוסה קודם הקליטה בפנימיות, ואח"כ לאחר החופה נעשה בחי' "ואתה נותם להם את אכלם בעיתו", שההשפעה מלמעלה נקרא "אכלם", וההמשכה היא "בעיתו" כשישנו עת רצון מלמעלה. וזהו "ואתה", אות ו' מורה על המשכה, וההמשכה היא מבחי' חכמה, ו"את" שבתיבת "ואתה" קאי על האותיות מאל"ף עד תי"ו. ו"פותח את ידיך" קאי על בחי' ידים העליונים שעושים את האדם לכלי קיבול, לקבל את ההמשכה מלמעלה, בחי' מקדש אדנ"י כוננו ידיך".    


החלצו מאתכם (פה, ד)

א. חורבן בית ראשון הי' בסיבת החטאים, ולכן התיקון הי' ע"י גלות ע' שנה כנגד ז' מדות רעות - שהם כמגד ז' האומות שהיו בארץ כנען. אך חורבן בית שני הי' מפני שנאת חינם, שזהו קליפת מדין שאינו רע גמור, אך הוא השורש דשאר החטאים ולכן התיקון לזה לוקח יותר מי"ז מאות שנה, כי אין זה רע גמור ולכן מטעה א"ע שאינו זקוק לתיקון, או משום שבירור פסולת הדק לוקח יותר זמן. 

ולהבין חומר ענין שנאת חינם ואיך הוא מנגד לשם הוי'. הנה הבריאה היא יש מאין כי הבריאה הי' ע"י הצמצום באוא"ס, והארה שנעשה ע"י הצמצום היא אין לגבי העצמות. וזהו היו"ד דשם הוי'. ואח"כ ישנו ה"א שהו"ע הגילוי. וחיבור שני ענינים הפכיים אלו הוא ע"י אור שלמעלה משניהם והוא קוצו של י' (והמשכת בחי' זו הוא ע"י לימוד התורה לשמה, שפועל שהקב"ה ילמוד תורה, שא"ז נמשך בבחי' החכמה), וזהו"ע עשיית שלום בפמליא של מעלה.

ב. וענין עשיית שלום בפמליא של מטה באותיות ו"ה, שהשמאל יוכלל בימין, שהגבורות יוכללו בחסדים. 

ג. וגם בנפש האדם ישנו בחי' שלום בפמליא של מעלה, והוא חיבור מוח ולב, שהמוח הוא בבחי' ביטול, והלב הוא בחי' אהבה כרשפי אש, בחי' יש, אך צריך להיות שניהם (ובפרט צריך לאש כדי להפך את נה"ב), וחיבורם הוא ע"י קוצו של יו"ד - בחי' רצון. 

ד. ובחי' שלום בפמליא של מטה בנפש האדם הוא התכללות הנה"ב בנה"א. ולכן נאמר החלצו לשון רבים שזה שייך לכל אחד מישראל, שכל אחד צריך ללחום עם מדין ולפעול התכללות זאת, והכח לזה הוא ממשה, בחי' ביטול.        


ביאור ענין החלצו מאתכם (פז, א)

א. מדין הוא בחי' עולם התהו ששם לא היו המדות פנים בפנים. שכל מדה היתה בעצמה, היינו שלא הי' חסד שבגבורה גו'. ועד"מ בנפש האדם, שאם כועס כועס לגמרי, ואם אוהב אזי אוהב לגמרי, אך ע"י התיקון - המשכת השכל - אזי כובש את כעסו, ומבין שגם כשישנו דין מ"מ צריך להיות גם חסד ורחמים. דענין התיקון הוא ב' דברים: א' בחי' התכללות המדות, וב' בהאורות, שע"י ריבוי הכלים יכולים הכלים לקבל את האור. והנה, מדין הוא משורש התוהו שקודם התיקון (ולכן לא ניתנה תורה עד שבא יתרו, כי ענין התורה הוא לברר את בחי' התוהו).    

ב. והנה, שורש התיקון הוא ע"י המשכת שם הוי', י' הוא בחי' חכמה ונמשך בבינה, נקודה בהיכלא ע"י דעת המחבר חו"ב, דשורש הדעת הוא למעלה מחכמה בקרומא דאוירא. והוא עני עסק התורה שעי"ז נעשה שלום בפמליא של נעלה, חיבור בחי' י"ה, ועי"ז נמשך שלום בפמליא של מטה, התכללות המדות זה בזה. וע"ד שהעונש של דור המבול לא הי' ענין של תיקון עבורם, משא"כ בחי' את אשר יאהב ה' יוכיח ה"ז גבורה הכלולה בחסד, וככל שנמשך יותר אור מבחי/ החכמה כך נעשה התכללות המדות יותר, התכללות גבורה בחסד, ולכן אמר רשב"י יכולני לפטור את כל העולם מן הדין מפני שהמשיך מוחין בריבוי.    

ג. וענין התכללות דתיקון בנפש האדם הוא חיבור חו"ב מוח ולב, שהם הפכים בטבעם, כמו שרואין שברשפי אש הלב מתמעט המוח, ובעומק ההתבוננות נחלש הלב, והלב צריך להיות נכנע למוח ולהתנהג ע"פ הנהגת המוח. וענין התכללות המדות הוא בירור בחי' עץ הדעת טו"ר שמתחיל בחזה דז"א מקום שמסתיים יסוד אימא. וזהו נקום כו' שצריך להיטת ע"י משה, בחי' וירא ראשית לו, שהוא יסוד אבא אל שזכה גם לבינה. וזהו נקמת הוי' במדין, דבעולם התהו לא היו שמות. וענין החלתו ולכל מטות ישראל הוא משום שההתכללות הוא דוקא ע"י משה ויהושע שבימיהם היו המלחמות בכללות ישראל יחד, משא"כ אח"כ יהודה יעלה כו' שלא היו בבחי' התכללות.  


פרשת מסעי 


אלה מסעי בנ"י אשר יצאו מארץ מצרים

כלל גדול בעבודת ה' הוא שכל מי שבא לעבוד את ה' צריך להיות נקי כפים גו', שלא תהי' התנשאותו בעבודת ה' לשקר. והעצה לזה הוא ע"י משה ואהרן. דהנה כתיב "אם אין יראה אין חכמה ואם אין חכמה אין יראה" וא"כ מהיכן יתחיל. אך הענין שתחילה ישנה יראה להתרחק מהרע גמור, וזהו הרדמה ליראה, אך ישנו עוד רע, שהוא בהיתר, והו"ע קדש עצמך במותר לך, ולזה צריך את בחי' משה, ואהרן, שמשה הוא שושבינא דמלכא, הממשיך אלוקותו ית', ע"י התורה ומצוות שהם אברים דמלכא, ומשה הוא בחי' דעת, הוא ההתבוננת שאינו רוה להיות נפרד מה' אחד. ואהרן הוא בחי' שושבינא דמטרוניתא, שהוא התעוררות התשוקה מלמטה למעלה ע"י התפילה. 

וזהו שלפעמים כתיב "הוא משה ואהרן" ולפעמים כתיב "הוא אהרן ומשה", שלפעמים צריך להקדים התורה והמצוה כדי שיתפלל מאהבה, ולפעמים ההתחלה היא מהתעוררות האהבה בתפילה ואח"כ יכול ללמוד ולעשות.    


אלה מסעי (פח, ג)

להבין מסעי לשון רבים, אף שהיציאה ממצרים הוא רק במסע אחד מרעמסס לסוכות, וגם להבין ענין ביד משה ואהרן, אף שכמה מסעות היו לאחר מיתת אהרן. והענין דהמדבר הוא מדבר העמים, שכל הקליפות מקבלים חיותם מן המדבר, דבכנס"י כתיב כרחל לפני גוזזיה, דמלכותו בכל משלה, אך הקליפות מקבלים חיותם מבחי' שערות, שבשערות בחי' הדיבור דדבר ה' הוא בהעלם, ומזה ישנו יניקה לקליפות, וע"ז הו"ע מסע בנ"י במדבר, דבנ"י הם בצלם ודמות שלמעלה, בצלמינו כדמותינו הוא בחי' יחו"ע ויחו"ת, ולכן על ידם נעשה וינוסו משנאיך שלא יהי' יניקה לקליפות. וזהו המ"ב מסעות לצאת מבחי' המיצר כדי שהדיבור יבוא בגילוי, וזהו מ"ב מסעות שכל מדה כלולה מששה. וזהו ביד משה ואהרן, בחי' יחו"ע ויחו"ת, בחי' סובב וממלא, וזהו ג"ע ענין ו' תיבות שבשמע ישראל, שעל ידם בא לבחי' ואהבת בשני יצריך להפוך את כל המדות לאהבת ה'.

ב. והנה גם הנשמה היא בחי' כרחל לפני גוזזיה, כי ע"י התלבשותה בגוף הנה היא חושבת בצרכי הגוף כל היום וזהו בחי' גוזזיה. אך ע"י ההתבוננות בתפילה הנשמה מעוורת בחי' אהבה ירראה ורחמים, ובהמשך היום יש לה בחי' הניצוח, והוא ההסכם שנשאר מהתפילה. וזהו שהראה הקב"ה ליעקב שבסוף הדורות יהי' בחי' כף הירך, בחי' היסוד והתקשרות ע"י בחי' הניצוח. וע"י העבודה הנדרשת מהפך את כל ז' המדות הכלולים משש, וזהו בחי' מ"ב מסעות. 

ג. והנה בספירת העומר סופרים מ"ט יום, כי אז הוא המשכת למטה, ולכן ממשיכים גם בבחי' המלכות כדי שיהי' בגילוי, משא"כ בענין המסעות שענינים ההעלאה למעלה לבחי' אין. והנה המסעות הי' כי בחי' אהרן אותיות נראה כי הוא המעורר את המדות בנש"י. והנה בקריאת שמע, שענינה העלאה הכנסיות ישנם ג"כ מ"ב תיבות. וההעלאה הוא עד ירדן יריחו, בחי' ריח, שבחי' ריח אינו מהות הדבר, אלא הארה מועטת מעצמיות הדבר, וראיתי על רצון העליון שלמעלה מבחי' השגה, והוא בחי' ריח ניחוח, וניחוח הוא בחי' המשכה, נחות דרגא, שמבחי' ריח נמשך הוי' חדשה לגמרי, לבחי' זו יתגלה לעת"ל. 

     

לבאר ענין המסעות (פט, ב)

עתידה א"י שתתפשט בכל הארצות, דעכשיו חו"ל מקבל מבחי' מלכות דעשי', ולכן גזרו טומאה על אוירה, כי ישנם העלמות והסתירם לומר כחי ועוצם ידי גו'. משא"כ א"י מקבלת מבחי' מלכות דיצירה, ורק שהיא באה בדרך מעבר בעשי', ולעת"ל גם כל הארצות יקבלו מבחי' היצירה ששם ההעלם אינו גדול כ"כ. והנה, המדבא הוא מקום יניקת החיצונים, דבחי' המלכות הוא בחי' כרחל לפני גוזזיה נאלמה, שהדיבור יכול לבוא בהעלם, ובחי' המלכות אינה מונעת מהחיצונים לקבל השפעה, וע"י המסעות במדבר נעשה עלי' לבחי' המלכות ועי"ז נעשה עלי' לכללות הספירות שכולם מלבישים זה לזה, וזהו ויהי בנסוע הארון גו' קומה ה' גו', שנעשה עלי' לכללות הספירות. והנה, המסעות הוא ע"י משה ואהרן, שעל ידם נעשה יחוד או"א, משה בחי' חכמה, שושבינא דמלכא, ואהרן שושבינא דמטרינותא שפעול ההעלאה ע"י ה"ג דבינה, והו"ע רצוא ושוב. 

ב. והנה, הטעם שישנם רק מ"ב מסעות אף שבספירת העומר ישנם מ"ט יום, יובן בהקדים הידוע שבנין המלכות הוא מבחי' הגילוי שבכל ספירה, שבחסד ישנו מלכות שענינה גילוי החסד, ומזה נעשה חסד שבמלכות ועד"ז בשאר הספי'. והנה, בספירת העומר שענינה גילוי אזי ישנם מ"ט יום כולל גם בחי' המלכות, אך במסעות המדבר, שענין המסע הוא שלט יהי' יניקת החיצונים מבחי' יש, הנה זהו ע"י ההעלאה בבחי' בינה, ולכן המודת אינם בגילוי, ולכן המספר הוא מ"ב ו' פעמים ז'. ובזה יובן מה שאמר ריב"ז "איני יודע באיזה דרך מולכים אותי", שלא ידע באם מידותיו הם כדבעי, והוא מפני גודל התקשרותו בהשגה והתבוננות ושם אין המדות נרגשים כלל. 

ג. והנה, בענין ו' המדות בפרטיות, הנה נצח והוד נקראים ב' בדי ערבה, והוא מפני שאין הם עיקרי המדות אלא ההחלטה בפועל לניצוח והודאה, ענף החסד וענף הגבורה, ואין בהם השגת השכל, ולכן אין בהם טעם רק בדי ערבה, אך מ"מ שרשם הוא בכתר שלמעלה מחו"ג ואו"א מפני שנעוץ תחילתן בסופן, ועד"ז שרק מי שהוא חכם גדול ביותר יכול להסביר ולהשפיע את השכל למטה יותר. והנה, המסעות הם עד ירדן יריחו, בחי' ריח שהוא בחי' מקיף, בחי' הכתר, ולכן ריח קשור עם הלבושים, בריחא דלבושייכו, שגם לבוש הוא בחי' מקיף. ויריחו קאי על הצדיק, שאין לו אלא לב אחד, שיריחו הוא עיר התמרים לשון רבים דישנון צדיק עליון, דעת המחבר או"א, וצדיק תחתון, יסוד המחבר זו"נ. וזהו שביריחו הי' ז' חומות כנגד ז' אותות, כי יריחו הוא בחי' יסוד הכולל את כל המדות. וירדן יריחו לשון המשכה הו"ע המשכת בינה למלכות. ונק' יצי"מ עד ירדן יריחו כי כל מה שנמשך בכלי הוא בחי' מיצר וגבול לגבי בחי' אור מקיף.    


אלה מסעי (צא, א)

אלה מסעי בנ"י, להבין שינוי הלשון דבתחילה נאמר מוצאיהם למסעיהם ואח"כ מסעיהם למוצאיהם. והענין, ענין המסעות הוא להכניע את הקליפות, מדבר הוא מקום הקליפות שאין בהם השפעה אלא אומרים הב הב. וע"י שעברו בנ"י מ"ב מסעות במדבר הכניעו את הקליפות ועי"ז יש ביכולת כל אחד להכניע את גופו ונפשו הבהמית. 

ב. אך עדיין צריך להבין מדוע ברא הקב"ה את הקליפות ואח"כ יוצרכו להכניעם, לא יהי' לא הא ולא הא. והענין דענין הברכה הוא המשכת וגילוי האותיות מאלף ועד תיו, בחי' ממכ"ע, ולמעלה מזה הנה ע"י המצוות ממשיכים את בחי' רצון, והכח הזה במצות הוא מפני שמעשה המצוות הם למטה יותר, סוף מעשה, ועיקר התצענוג הוא ע"י החידוש שהו"ע שמהפכים את היש לאין, שלא יהי' בבחי' הב הב. וזהו ע"י כל המצות ובפרט מצות הצדקה, שאמרו חז"ל בכל מאודך בכל ממונך. גם פי' בכל מאודך הוא אהבה בלי גבול שנעשה ע"י הירידה למטה, וכמשל מרוצת המים כשבוקעים ההסתר והעיכוב שמנע את מרוצתם ואז המים הם בהתגברות עצומה.    

ג. וזהו ענין ברכת המצות, דתחילה הוא ההמשכה בנפש האדם, הוי' אלוקינו אלוקה שלנו, ע"י שנמשך בב' חללי הלב, דבבינונים הו"ע המרירות על זה שכל מגמתינו הוא על ענינים גשמיים בפרנסה ולעזוב לבניו אחריו, וחלל הימיני הו"ע השמחה ע"י קיום מצוות ה', ובצדיקים שאין בהם רע, חלל השמאלי הו"ע היראה. ואח"כ נמשך גם בחצוניות העולם - מלך העולם. ולכן נברא הקליפה כדי שיהי' העלי' הגדולה ע"י אתכפיא ואהפכא. וזהו אלה מסעי, ויכתוב משה, שמשה הוא שושבינא דמלכא, שהוא הממשיך אוא"ס לנשמות, וזהו מוצאיהם למסעיהם, מוצאיהם הוא שורש ומקור הנשמה, ומשם נמשך להם הכח על העלי' - למסעיהם, הנסיעה וההעלאה שממטה. ואח"כ ואלה מסעיהם למוצאיהם שזהו העלי' למוצאיהם ממטה למעלה.       


ביאור (צב, ב)

הנה גבי המסעות כתיב "ויהי בנסוע הארון גו' ויפוצו איביך גו'". אך צריך להבין מה הי' ענין המסעות לפני שקיבלו את התורה ועשו הארון. ויש לומר שהמסעות הראשונות היו בקירוב להישוב, ומקומות אלו הם בחי' קליפת נוגה, ולכן נתבררו גם ללא הארון. והנה, מ"ב מסעות הם כנגד ז' מדות וכל מדה כלולה מו' מדות. והענין דהמסעות הוא ענין ההעלאה, ולכן אין מונים את בחי' המלכות שבכל ספירה, דמלכות ענינה המשכה וגילוי. וזהו שבקריאת שמע הנה מ"ואהבת" עד "ובשעריך" ישנם מ"ב תיבות, והוא מפני שהאהבה שבקריאת שמע הוא "בכל מאדך", בלי גבול, העלאה, ולכן הוא במספר מ"ב, ז' מדות כפי שכל אחד כלול מו'.   

ב. והנה, ענין מוצאיהם למסעיהם יובן מענין ברכת המצות, דהנה המצוה היא העלאת בחי' קליפת נוגה, אך כדי שיוכל להיות העלאה צריך להיות תחילה המשכה מלמעלה והוא בחי' ברכת המצות שהוא בחי' מקיף, וזהו שהברכה צריכה להיות "עובר לעשייתם", "עובר" הוא בחי' מקיף (ואח"כ ע"י ההעלאה נמשך אור עליון יותר ובא בפנימיות).

ג. ומעתה יובן ענין המסעות שיש בהם העלאה והמשכה, נסיעה וחניה, וקודם העלאה צריך להיות המשכה מלמעלה וזהו ענין "ויכתוב משה" שהוא המשכה מבחי' "מוצאיהם" שורש הנשמה. ופי' "ויכתוב משה" יובן בהקדים "חותמו של הקב"ה אמת", דהנה ישנו ב' בחי' בחכמה, חכמה דאצי' שמתפשט ע"י ל"ב נתיבות חכמה, וחכמה סתימאה שלמעלה מגילוי, וח"ס נמשך בי"ג תיקוני דיקנא, אך ההמשכה משם הוא ע"י צמצום דשערות, אך בחי' מזל השביעי הוא בחי' בחי' משה, שהוא בחי' אמת, שהוא הלחי הפנוי משערות, גילוי ח"ס ללא צמצום דשערות.  

ד. וענין ההארה שבתיקון השביעי הוא ע"ד שאמרו "צהבו פניו" ע"י החכמה, דגילוי זה הוא למעלה מהגילוי דשערות. וזהו חותמו של הקב"ה אמת, דענין אמת הוא כשישנו גילוי האמת שיודע שכן הוא, וזהו ענין החותם שהוא ענין העשי', ע"ד הארת פנים שהוא בחי' עשייה לגבי עצם החכמה.  

ה. והנה כתיב "תתן אמת ליעקב", יעקב קאי על ז"א, שהו"כ המשכת י"ג מדות מא"א לז"א. וז"א נמשך למלכות, ובמלכות הוא עיקר בחי' חותם. וזהו "ויכתוב משה את מוצאיהם למסעיהם", שמשה המשיך משורש הנשמה, "מוצאיהם", שהנשמות הם בחי' מחשבה אך שרשם הוא בעצמות, כדי שיהי' אח"כ "למסעיהם", שיעלו לבחי' "בכל מאדך" מלמטה למעלה.  


וירד הגבול (צד, א)

בחי' ירדן הוא כמאחז"ל שנוטל מזה ונותם לזה, שהוא בחי' העלאת הניצוצות שנפלו מתהו, שמהפך את החמימות של חם וכנען ומהפכו לקדושה, ובבחי' זו ישנם שינויים מחמת שינוי הדברים התחתונים דאכילה ושתיה כו'. אך ארץ ישראל הוא למעלה מבחי' זו, שהיא בחי' אהבת רבה, שאין בה שינויים. אך גם להאהבה שנלקחה מבחי' עולם מוכרח להיות אתערותא דלעילא. וזהו "וירד הגבול הירדנה ומחה על כתף ים כנרת קדמה", "כנרת" הוא מתוק ככנור, בחי' חסדים יצאו מחכמה, "מקדם לעין" למעלה מבחי' "עיני ה' אלוקיך בה", ים כנרת הוא בחי' נקודים, שמשם הוא המשכה לירדן שיכול ליטול מזה וליתן לזה.        


ביאור (צד, א)

לבאר הדברים בענין "וירד הגבול", הנה גבולי ארץ ישראל הו"ע י"ב גבולי אלכסון. שהאור מתלבש ונגבל בכלי, ואזי הוא מצויר כפי הכלי, חסד וגבורה כו', וגם עי"ז האור בא בבחי' גבול ולכן יכול להתכלל עם שאר המדות. והנה, שורש י"ב גבולי אלכסון הוא למעלה מעלה, ומשתלשלין ויורדים לבחי' מלכות וגם בבי"ע, וזהו "וירד הגבול ומחה על כתף ים כינרת", בחי' מלכות להיות בבחי' אהבה בתענוגים מתוק ככינור.

והנה, י"ב גבולי אלכסון נמשכים גם במלכות דבי"ע, ובבריאה הו"ע י"ב בקר והים - מלכות דאצי' - עליהם מלמעלה. ונודע שגם נה"ב שרשה מי"ב בקר, ורק שנה"ב בוא החלק שלא נברר. וזהו ענין ברכות ק"ש לברר את נה"ב להיות נעתק מתענוגי עוה"ז ושיומשך אחר שרשו. וזהו "וירד הגבול הירדנה", ירדן הבא בחי' קליפת נוגה שנוטל מזה ונותן לזה. אך צריך נתינת כח כדי שיעלה את הבירורים מקליפת נוגה לקדושה, וזהו וירד הגבול, י"ב גבולי אלכסון - ליתן כח לירדן. ועפי"ז יובן שבצאת ישראל ממצרים הי' קריעת ים סוף ובקיעת הירדן, דקרי"ס הוא שעלמא דאתכסיא בא בגילוי, וגילוי זה הוא לנה"א, אך אחר הגילוי לנה"א צריך להיות הגילוי גם לנה"ב, וזהו בחי' בקיעת הירדן.      

ואופן אחר בפירוש "וירד הגבול", הנה ישנם ל"ב נתיבות חכמה והוא התורה שנתלבשה בדברים גשמיים במידה וגבול, אל יש בהם מעצמות אוא"ס, וזהו "וירד הגבול" שבחי' חכמה ירד ונתלבש בדברים גשמיים. וזהו "מקדם לעין" ש"עין" הוא שורש עולם העקודים, בחי' חכמה, אך שורש התורה הוא מבחי' כתר, בחי' עקודים, "לקדם לעין" למעלה מבחי' עין שבתורה ישנה בחי' אני ממש.     

ועוד יש לומר בפירוש "מקדם לעין" שעין הוא בחי' חיצוניות החכמה אך פנימיות החכמה הוא בחי' לא שזפתו עין. ופי' "וירד הגבול" הוא שהמשכת התורה פעולת בחי' אהבה רבה, מתוק ככינור. ואח"כ "וירד הגבול הירדנה", שהתורה נותנת כח לבירור קליפת נוגה. אך באמת שני הביאורים ב"וירד הגבול" עולים בקנה אחד, כי ע"י המשכת התורה נמשך גם המדות עליונות שורש י"ב גבולי אלכסון. 


ביאור ענין מוצאיהם למסעיהם (צה, א)

א"ק נקרא אדם דבריאה דכללות, ואצי' דכללות הוא בחי' אוא"ס. והנה א"ק ואבי"ע הוא בחי' שם הוי', דא"ק הוא בחי' קוצו של יו"ד, והוא הרצון שיהי' עשר ספירות, הרצון דלמעלה מהוה י"ס ורק שאינם בבחי' מציאות ולכן אינם יכולים להשפיע. וזהו שמבואר בע"ח שרגלי א"ק מסתיימים בתחתית העשי' כי בחי' הרצון כולל גם התהות בחי' עשיה.  
ועתה יובן ענין המ"ב מסעות שהם בחי' העלאה והמשכה. וענין נסיעה וחניה הו"ע מטי ולא מטי, כי אי אפשר להיות המשכה מא"ק שיתלבש בכלים מיד, אלא הוא בחי' מטי ואח"כ לא מטי כי אין כלי מספיקו. אך עיקר הנביעה הי' בחי' העלאה, ולכן משא המשכן הי' ע"י הלוים, בחי' גבורה והעלאה. אף מ"מ לפני כן צריך להיות המשכה מלמעלה, וזהו בחי' הכהנים שהם שמו את הלוים איש על עבודתו. והנה, מ"ב מסעות הוא בחי' ז' מדות כל מדה כלול מו', מפני שהיו מעלים את המדות לשרשם בבחי' ז' תחתונות דא"ק. ואין מונים את בחי' המלכות שבכל ספירה כי ענין המסעות הוא העלאה היפך בחי' מלכות והמשכה. ועוד שבמקורם הם בחי' תכלית הביטול ולא שייך בהם ענין ההשפעה.    

וענין "ויכתוב משה" הוא דהנה ענין הכתיבה הוא המשכת החכמה במעשה גשמי, חיבור רוחני וגשמי, וזהו בחי' חכמה, שהוא בחי' השגת האמת אך החכמה לגבי אוא"ס הוא בחי' מעשה. ובחי' החכמה, שבא מתיקון ז' שהם חכמת אדם תאיר פניו, נמשך ע"י משה, שושבינא דמלכא, ליעקב, בחי' "תתן אמת ליעקב", ועי"ז יש לישראל הכח להכניע הקליפות במדבר העמים, כי בחכמה אתברירו, ולכן נסעו עם הארון, ועתה אנו מבררים ע"י לימוד התורה.     

ועתה יובן ענין "מוצאיהם למסעיהם", דעל ידי התורה המשיך משה מבחי' מוצא, שהוא מלשון מקור, בחי' א"ק, ועי"ז נמשך הביטול גם למטה ועי"ז יכולים לשלוט גם על הגוף. וכל זה הוא כדי שיהי' "מסעיהם על פי ה'", העלאה למעלה מבחי' פי ה'. וזהו "ואלה מסעיהם למוצאיהם". 


ענין נחלת יעקב (צו, ב)

נחלת יעקב נקרא נחלה בלי מצרים, והוא מפני שתפארת עולה עד הכתר למעלה מבחי' מצרים וגבולים. והוא בחי' שלמעלה מהזמן, והוא בחי' תשובה שי טוב בחיי הזמן, ואז ע"י שמשים עצמו כשיריים הוא ממשיך מבחי' המקיפים, שע'י שמבטל את היש לאין הוא ממשיך את בחי' האין. 


אחת שאלתי (צו, ב)

איתא במדרש תהילים "אחת שאלתי גו' אתה אומר אחת שאלתי ואח"כ אתה שואל כמה שאלות גו' ממך למדתי גו' מה ה' שואל מעימך כי אם ליראה גו' ואח"כ ללכת בכל דרכיו גו'". ופי' המגיד שבאמת זהו "אחת שאלתי" והפרטים הנוספים מסתעפים מזה. אך לכאורה אם זה שאלה אחת אז מדוע הוצרך לענות "ממך למדתי". ויובן בהקדם שיו"ד הוא יראה, ה אהבה, ו' תורה, ה' מצות. וישנה אהבה רבה שלמעלה מיראה אך אינה באה על ידי עבות האדם אלא ניתן במתנה למי שיגיע לבחי' יראה. וזהו מה הוי' שואל מעימך כי אם ליראה, דע"י היראה מקבל גם את האהבה. אבל הבינונים צריכים קודם לבוא לבחי' אהבה שלמטה מן היראה, ע"י עבודת הקרקע, בחי' חרישה, להתגבר על תשוקתו לעניני עוה"ז ולהצמיח בחי' אהבה מסותרת. .


פרשת דברים


ציון במשפט תיפדה ושביה בצדקה

"והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום", ואחז"ל "בכל יום יהיו בעיניך כחדשים". ויובן בהקדים שאנו אומרים "כל זמן שהנשמה בקרבי מודה אני", דענין ההודאה הוא כמו "מודים חכמים לר"מ", היינו שלדעת הנבראים למטה יש ולמעלה אין, אך אנו מודים שהאמת הוא כפי שהוא בידיעתו ית' שלמעלה יש ולמטה אין. אך הודאה הוא בחי' מקיף וכדי שתבוא בפנימיות, בחי' ברוך לשון המשכה, בשמונה עשרה, הוא ע"י הקדמת "והיו הדברים האלה" - לימוד התורה וקיום המצוות, אך בין הודאה להמשכה צריך להיות ואהבת. 

ב. וכדי שיבוא האדם לבחי' ואהבת הוא ע"י ההתבוננות ב"שמע ישראל גו' בשכמל"ו", היינו שכל העולמות הם מבחי' מלכות, ובחי' מלכות הוא רק זיו והארה שהוא כאין. ולכן בג"ע ובעולמות העליונים העלי' הוא רק בהדרגה כי זהו מבחי' ממכ"ע, ודוקא בעוה"ז שבו ישנו הארת הסובב הנה ע"י תומ"צ יכולים להגיע לבחי' העצמות, ולכן העליות הם שלא בהדרגא, שגם רשע המקדש את האשה "ע"מ שאני צדיק גמור" מקודשת. והנה, ע"י ההתבוננות בזה יבוא לבחי' "בכל יום יהיו בעינך כחדשים ממש", כיון שדוקא בעוה"ז יכול להמשיך מבחי' עצמותו ומהותו. וזהו "ואהבת" להיות הוי' אלוקיך בגילוי, "בכל לבבך" בב' חללי הלב, בחלל השמאלי המרירות על ריחוקו מה', ובחלל הימני השמחה של מצוה.     

ג. אך כל זה הוא כפי שצריך להיות, אך כשהמרירות שלו הוא מחסרון עניני עוה"ז והשמחה הוא משלימות בהם אזי בחי' ציון - פנימיות הלב והאהבה הטבעית שבה - הוא בגלות, ו"תיפדה" ע"י "במשפט", הלכות התורה. "ושביה" הם ב' חללי הלב שהם כשבויים ממש, משא"כ בחי' ציון שאין כנגדה בלעו"ז, יפדו "בצדקה" ורחמנות על העני, ומדה כנגד מידה רחם עלינו. 


ברבות עקב ד"א ושמר לך

ברבות איתא אברהם נתן לבניו ב' אריסין כו' לעשות צדקה ומשפט, אף הקב"ה זקף לה שתי אריסין חסד ורחמים כו' עמדו ישראל וכשרו את עצמן דכתיב ציון במשפט תיפדה ושביה בצדקה. הנה כתיב "שבחי ירושלים את ה' הללי אלוקיך ציון", ואף שציון הוא הפנימיות דירושלים מ"מ כתיב שם אלוקים גבי ציון מפני שכדי להמשיך מבחי' הפנימית הוא ע"י גבורות וצמצומים, וכדי להמשיך בחי' זו הוא ע"י המשפט שהאדם עושה בנפשו שלא לימשך אחר המותרות, וגם ע"י עסק התורה שנקרא משפט. ושביה בצדקה היינו כללות המצוות שנקראו צדקה. 

והנה, ענין זקף לה שני אריסין הוא בחי' רחמים, בחי' יגמה"ר שנמשך ע"י בחי' משפט הנ"ל, וחסד שלמעלה מרחמים, בחי' "ושער רישיה כעמר נקא" שאין בו בחי' דין כלל, והוא למעלה מ"לבושיה כתלג חיור" שיש בו דין שהרי יוה"כ הוא יום הדין. וב' בחינות אלו נמשכים ע"י משפט וצדקה.      

  

פרשת ואתחנן


ואתחנן אל ה' גו' אתה החילות גו' 

בענין "אתה החילות" צריך להבין איך שייך לקרוא לכל הניסים שהיו עד אז התחלה בלבד? הנה תכלית בריאת בעולם הוא להיות אתהפכא חשוכא לנהורא, ע"י האדם שהוא בבחי' נר, וריבוי בנ"י הם ריבוי נרות שהם "זרע ברך ה'", "ברך" לשון המשכה שהם הממשיכים שם הוי' בגילוי בעולם. ולהיות בבחי' נר וההמשכה בגילוי הוא ע"י שההתבוננות בממכ"ע וסוכ"ע הוא לא רק במחשבה - בהעלם - אלא בא בגילוי והתפעלות בלב בתשוקת הנפש לצאת מנרתיקה. 

ב. וביאור הענין יובן ממאמר "ובטובו מחדש", דלכאורה כל הימים שוים ומה מחדש. אך הענין שישנו סדר השתלשלות, שמה שהיה בהעלם במדריגא העליונה בא בגילוי, ועד"מ באדם ישנו סדר השתלשלות דשכל מדות מחשבה ודיבור, אך המאציל עצמו הוא למעלה מכל ערך ושייכות לנבראים, וזהו "ובטובו מחדש", שכדי שיתהווה ממנו הוא חידוש ממש, יש מאין. וזהו "ברוך אתה הוי'", שיהי' התפעלות הלב מזה שהוא למעלה מסדר ההשתלשלות ומ"מ מהוה את כל העולמות ע"י שם הוי', צמצום התפשטות כו'. וזהו "ואהבת" שהוא לשון אבה - שהוא רצון שבמחשבה, ואות ה' הוא הבל הלב, שרצון בא בהתפעלות בלב. וזהו "את הוי' אלוקיך" ששם הוי' יבוא בגילוי באדם, ו"את" הוא כמו עת אלא שמקור הזמן נקרא "את" שטפל לגבי המאציל. והאהבה נמשך מפנימיות הלב לחיצוניות הלב, "בכל לבבך", תחילה ע"י אתכפייא, ואח"כ ע"י אתהפכא, שיסוד האש, החום הטבעי דנה"ב, יתאוה לדבקה בו ית'.  

ג. אך "ותלמוד תורה כנגד כולם", כי התורה הוא בחי' המשכה באתעדל"ע, (וזהו שהתורה ניתנה במדבר, מקום "אשר לא ישב אדם שם" היינו שאין שייך שם אתעדל"ת), וזהו "אתה החילות גו'" שמשה רצה להמשיך בחי' אתעדל"ע - "אתה החילות". 

ד. והנה, המשכה זו אינה נמשכת בגילוי אלא בבחי' ראי'. והנה משה אמר "אתה החילות", היינו שכבר הותחל ענין אתעדל"ע, אך בקשתו לא נענתה כי צריך להיות אתעדל"ת המעורר אתעדל"ע וזהו בחי' יהושע וכל ישראל שנכנסו לארץ וקיימו מצוות באתעדל"ת, ורק לעתיד יהי' בחי' "ראי' כי עין בעין יראו". 


ביאור (ג, ב)

ענין ברכת המצות יובן בהקדים שהחכמה אינה באה בבחי' עילה ועלול אלא מאין תימצא, שלא בבחי' ההשתלשלות ע"י הפרסא, י' דשם הוי', וזהו "זרע ברך הוי'" שממשיכים בחי' שם הוי' מלמעלה מהשתלשלות. והמשכה בו הוא כדי שיה' אתעדל"ת המעוררת אתעדל"ע. וזהו ענין ברכת המצות שהוא עובר לעשייתן. וזהו שהברכות ניתקנו ע"י החכמים "עיני העדה", בחי' "עיניך יונים", שע"י שא"א מביט בזו"נ או זו"נ מביטים בא"א נמשך להם הארה גדולה ועי"ז ניתן בהם כח הזיווג. וזהו "אעברה נא ואראה", שמשה הוא בחי' ראי' דחכמה, וכל זמן המדבר היתה המלכות בבחי' אחור באחור, ומשה רצה להמשיך בה מבחי' ראי', בחי' אתעדל"ע שלמעלה מאתעדל"ת.   

ב. וזהו "ואתחנן אל ה'", מתנת חינם, והוא בחי' שאין אתעדל"ת מגעת שם, ובחי' זו רצה משה להמשיך לבנ"י. ובזה יובן מה שברוב משנה תורה נאמר "הוי' אלוקיך", שקאי על המוחין דזו"נ שמשם מקבלים באי הארץ, אך משה הוא למעלה מבחי' מלכות שהוא בחי' כבד פה, שלא יכול להשפיל את עצמו בבחי' דיבור, מקבל מבחי' בינה שמקבל מאו"א ששם ישנו גילוי אוא"ס, אך ענין קריאת שמע הוא יחוד או"א ולכן שם נאמר "הוי' אלוקינו". ומשה רצה להמשיך בחי' זו בכנס"י, "ארץ חפץ". אך לא פעל זאת שלא המשיך בחי' זו בבחי' אור פנימי, ורק ראה מרחוק, שהוא החי' מקיף, בחי' ברכות המצות, אך המשכת אור פנימי הוא דוקא ע"י אתעדל"ת.   


וידעת היום (ד, א)

מהו ההוספה "וידעת היום" אחר שנאמר "אתה הראת". וידוי לפני שמע נאמר "וזאת המצווה גו' לעשות בארץ", והוא ק"ש הוא חושבת הגוף. והענין שישנן דעת ואמונה. שזה שיודעים הקב"ה מבחי' את העולם אינו נק' אמונה כי מבשרי אחזה שבזה ישנו ראי' והשגה, ובזה צריך להיות דעת היינו להעמיק בזה ולא להסיח דעתו. 

ב. אך בבחי' סוכ"ע שלמעלה מהשגה שייך אמונה.

ג. והנה כתיב שכן ארץ ורעה אמונה, שצריך להגדיל את בחי' האמונה ולהמשיכה עד שיהי' השגה וגילוי גם בבחי' סוכ"ע, וזהו שלעתיד כתיב ומלאה הארץ דעה, הארץ הוא בחי' התחתונה שהיא אמונה לבד, ובה ממשיכים דעת וגילוי. וההמשכה זו הוא ע"י התורה והמצוה, שבה ישנם ג' קוין, וזהו לעשות בארץ גו', ארץ זבת חלב ודבש, חלב הוא שמגדיל את המדות ביתר מכפי שתוכל נפשו שאת, והוא ע"י גילוי סוכ"ע, ודבש הוא בחי' מתיקות ותענוג מבחי' סוכ"ע. 

ד. אך בבחי' ארץ זבת חלב ודבש לא הגיעו לבחי' ומלאה הארץ שיהי' לעתיד, כי עדיין שייך בה שינויים, שלאחר מ"ת חזרה זוהמתן וכו' וכן בכל אחד ישנם שינויים שכזה קם זה נופל כו'. 

וזהו וידעת היום, שבתחילה נאמר אתה הראת, הראת כבר, שזהו בחי' ממכ"ע, אך וידעת היום על בחי' סוכ"ע, וזהו וידעת היום, שדוקא בעוה"ז יכולים להמשיך בחי' הסובב (משא"כ בג"ע ששם אי אפשר להשתנות). 


ביאור (ה, א)

הנה כתיב זה לעומת זה, י"ס דקליפה נגד י' ספירות דקדושה. דאהבה דלעו"ז יכולה לפעמים להתגבר על אהבה דקדושה, שזהו הפירוש ב"כל הבארות אשר חפרו עבדי אביו סתמום פלישתים", אך כשמצרפים גם בחי' יראה, אזי אין האהבה דלעומ"ז יכולה להסתיר, כי היא אינה הלעומת זה דבחי' יראה. ועד"ז בענין יראה דלעו"ז, כעס וכיוצ"ב, שאינה יכולה לנגד על היראה דקדושה כשהיא בצירוף עם האהבה. והנה, בחי' יעקב הוא הכולל חסד וגבורה ולכן יכול לבדו לגלול את בחי' האבן המכסה על הלב (דבשאר המדות צריך להיות "ונאספו שמה כל העדרים", צירוף כמה מדות). ובעבודה הוא בחי' הרחמים, לעורר רחמים רבים על נפשו. וזהו שתפארת נקרא אמת, כי קיום המדות הוא ע"י התפארת. 

ב. והנה בחי' אמת שמאירה בתפארת הוא בחי' הדעת, הדעת הוא קיום המדות, דהמדות הם לפי הדעת. והנה דעת הוא ההתקשרות במהות הדבר, בחי' יחו"ע, משא"כ המלכות הוא בחי' אמונה, בחי' יחו"ת.   

ג. והנה, מלכות נקראת עטרה, כי היא בחי' כתר דאור חוזר, עד"מ שדוקא באויר הקרוב לארץ ישנו חום יותר משאר חלקי האויר מפני שמהכאת האור בארץ נעשה אור חוזר. ועד"ז הנה בחי' המקיף דכתר מאיר בבחי' מלכות. וכן הוא בעבודה שבחי' הדעת הוא הידיעה בממלא כל עלמין, אך בבחי' סןבב לא שייך ידיעה והשגה אלא אמונה, ואמונה הוא בחי' מלכות. 

ד. והנה, עתה מקבלת המלכות מז"א אך לעת"ל תתעלה המלכות ותגדל עד בחי' הכתר, שיהי' כתר אחד לשניהם. דהנה, עתה ישנם עליות וירידות כמו הגילוי בעת מ"ת ואח"כ הירידה דחטא העגל, והשינויים בזמן בית ראשון ובית שני, בענין ע"ז ושנאת חינם. והשינויים הם מצד ממכ"ע, אך לעת"ל יהי' "ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ" מפני שיהי' אז גילוי אור הסובב. וזהו "וידעת היום והשבות גו'" להמשיך בהאמונה בחי' דעת באר הסובב, וזהו ב' בחי' דעת שבפסוק "אתה הראת לדעת" ו"וידעת היום גו'". וזהו וידעת היום, שבגן עדן הגילוי הוא רק בחי' ממכ"ע, ודוקא בעוה"ז נמשך בחי' סובב ע"י תורה ומצות.    


תוס' ביאור (ו, א)

להבין בתוס' ביאור בענין הדעת והרגשה איך יהי' דעת בבחי' סוכ"ע. והענין דישנו בחי' ידיעת המציאות והשגת המהות. וכתיב "מבשרי אחזה אלוקה", שאף שמצד חומר הגוף אין האדם יכול להשיג מהות רוחניות, ואפי' מהות נפשו, מ"מ מרגיש ויודע את נפשו בבחי' השגת המציאות, שיודע שהארה מהמוח נמצא ברגל ולכן אינו לוקח שיהוי זמן לנענע את רגלו, וכן יודע שישנו מהות שכל אצלו אף אם אינו מחשב בו בעת זו. וידיעת המציאות שייך בבחי' סובב.     

ב. ויובן זה בביאור יותר מענין לימוד התורה, שלימוד התורה בעוה"ז הוא בחי' גוף התורה, ובג"ע לומדים את נשמת ופנימיות הלכות אלו, שהרי בג"ע אין מהות פרה וחמור כו'. אך מ"מ כשלומדים את גוף התורה, מקבלים אנו קצת ידיעה גם בנשמת התורה, שהרי זהו נשמות הלכות אלו. וכן מבחי' ממכ"ע ישנו ידיעה באור הסובב שהרי אור הממלא הוא הארה מאור הסובב. והנה, המשכת אור הסובב שעי"ז ישנה ידיעה גם באור הסובב הוא ע"י הדעת.     

ג. וביאור ענין הדעת יובן מכמו שהוא באדם שהמדות הם לפי ערך הדעת, שדוקא כשמרגיש את עצמו אזי יש בו התפעלות המדות (אך כשמסיח דעתו מעצמו אין אין נרגש בו אהבה ויראה, וזהו שפוסק הרמב"ם שבשעת המלחמה לא יפחד, וזה שייך ע"י שיסיח דעתו מעצמו). ועד"ז למעלה ענין הדעת הוא שלא יסיח דעתו מההרגש על אלוקות. משא"כ ענין האמונה הוא בחי' מקיף ולכן גנבא אפום מחתרתא רחמנא קריא. והנה, באדם למטה יכול להיות בו דעת באור הממלא אך ע"י קיום התורה ומצות שייך דעת והכרה גם מבחי' הסובב, שהרי המצות הם מבחי' רצון הסובב.   

ד. אך לכאורה צריך להבין מהו ענין "ומלאה הארץ דעה את ה'", הרי לעת"ל יתגלה בחי' ראי', "וראו כל בשר יחדיו", וראיה, השגת המהות, היא למעלה מדעת שהוא הרגשת וידיעת המציאות. והעני, שישנם ג' בחינות בחי' חכמה שבאה בגילוי, בחי' הכתר, מקור החכמה, שבה ישנה השגת המציאות, ובחי' רישא דלא אתידע שבה שייך רק אמונה. ולעת"ל תתעלה בחי' המלכות, ולא תקבל מז"א אלא מכתר (וזהו וישם מדברה כעדן, שעדן דעכשיו יתגלה למטה, ובחי' עדן דלעת"ל יתעלה לכתר), ולכן מה שעכשיו הוא בחי' סובב יתגלה לעת"ל בבחי' השגת המהות, וזהו ענין מחול לצדיקים, מחול הוא בחי' מקיף, וכל אחד מראה באצבעו בחי' גילוי. זהו בחי' ראי' דלעתיד, אך אז יתגלה בחי' רישא דלא אתידע בבחי' סובב, ושם יהי' בחי' דעת, השגת המציאות.      

ה. וזהו דברו על לב ירושלים וקראו אליה, וקראו אליה הוא בחי' המשכת בחי' סובב בגילוי, ו"דברו על לב" הוא המשכת בחי' נעלית יותר בבחי' מקיף. וגילוי זה נעשה ע"י העובדה זבירור והעלאת הניצוצים בזמן הגלות, וזהו "כי מלאה צבאה", ועיקר הבירור הוא ע"י התורה ותפילה.' 


וידעת היום (ז, ד)

"וידעת היום", כמו שהיום והלילה הם שניהם יום אחד, ועד"ז בנפש שהב' לבבות הם כאחד, שגם הנה"ב יכול לבוא לאהבת ה', כך הוי' הוא אלוקים. וביאור הענין יובן (דהנה יראה היא בחי' טפל לאהבה, וזהו "ואהבת את", שהוא כולל גם יראה הטפל לאהבה) דהנה אהבה היא מחמת הריחוק, נפשי אויתך בלילה, בהיותו במדבר יהודה צמאה גו', משא"כ יראה היא מחמת הקירוב כאשר מתבונן שאוא"ס הסובב נצב עליו. 

ב. אך כדי להיות התכללות יראה ואהבה הוא ע"י בחי' שלמעלה מהשתלשלות, שזהו והנורא בתוס' ו'. וזהו ענין עקידת יצחק, שע"י המשכת בחי' ממעל לעצים, שלמעלה מעץ החיים ועץ הדעת נעשה עקידת יצחק, שבחי' גבורה דיצחק נכלל בימין, וענין ההתכללות הוא כענין וכל קרב וכליות יזמרו לשמך.  

ג. והנה, גילוי השמחה הוא ע"י קיום התומ"צ, אשר קדשנו במצוותיו, שהמצות ממשיכים בחי' אנכי, המשכת הסובב.    

ד. אך המשכה זו באתעדל"ת תליא מילתא, שע"י שהאדם כופה את עצמו היפך טבעו, הנה גם למעלה נמשך בחי' שלמעלה מהשתלשלות לתוך ההשתלשלות בפנימיות בנפש האדם, ע"י שפועל בחי' חקיקה בנפשו, ועי"ז בא אור האהבה בפנימיות, והוא ע"י התורה, מחוקק זה משה. וזהו וידעת היום והשבות אל לבבך, שע"י אתעדל"ת שהאדם מחבר ב' חלקי נפשו שגם נה"ב תשוב לאהבת ה' ואתהפכא לנהורא עי"ז יתגלה שהוי הוא אלוקים, וחיבורם יחד ע"י בחי' והנורא שלמעלה מהשתלשלות.


וזאת המצוה (ט, א)

צריך להבין מהו ענין "וזאת המצוה גו' לעשות בארץ גו' שמע ישראל גו'" והלא "שמע" והציווים שלאחריה, "ואהבת וגו'" הם חובת הגוף, ונוהגים גם בחו"ל, וא"כ מדוע נאמר "לעשות בארץ". והענין, ארץ קאי על גן עדן, ובני ישראל עושים את הארץ היינו שממשיכים תוס' אור בג"ע, ע"י המצות, שעל ידם נעשה יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה, המשכת אור הסובב בממלא.  

ב. והנה, כללות ענין המשכת סובב בממלא מבואר בקרעאצ שמע, שהוי' אלוקינו, בחי' סובב, נמשך באחד, ז' רקעים וארץ וד' רוחות השמים. והמשכה זו היא ע"י המצות מעשיות, דלגבי אור הסובב מעלה ומטה שוין.  

ג. אך המשכת שורש המצות, סחי' רמון העליון, למטה במצות גשמיים הוא ע"י התורה. וזהו "וזאת המצוה גו' לעשות בארץ" ד"לעשות בארת" פירושו להמשיך בחי' סובב בארץ, בממלא כל עלמין הנקרא ארץ, בחי' ג"ע, ועיקר המשכה זו הוא ע"י מצות ק"ש, ועד"ז בשאר מצות.  

לשמור את כל חוקי גו', דלהיות שמעשה המצות הם מדברים גשמים שנתבררו לכן צריכים שמירה שלא יהי' מהם יניקה לחיצונים, ע"ד שבע"ת צריך לתשובת הגדר, וצריך שיאמר אי אפשי כו'. 

ד. והשמירה היא ע"י שמור זו משנה, בחי' תושבע"פ שמבררת כל דבר פסול וכשר כו'. דתורה שבעל פה היא בחי' בית שהיא שומר על הלבוש דמצות. אך השמירה הוא דוקא כשלומד ביראה וברעותא דליבא, שיחפוץ באמת בגילוי אור הסובב, שדוקא אז ממשיך ע"י הלימוד. וזהו סדר הפסוקים "וזאת המצוה גו' לעשות בארץ" המשכת אור הסובב בממלא, ואח"כ "למען תירא גו' לשמור", ונאמר עוד "ושמרת ועשית" שיש ב' בחינות בשמירה, מזון תושב"כ ובית תושבע"פ.
    

למען תירא את ה' (י, ב)

להבין ענין המצות שנקראים מצות המלך שהם מבחי' מלכות אך הם בחי' מקיפים. יש להקדים ענין עילה ועלול ויש מאין. דהנה, ג"כ הוא מבחי' בינה כפי שהיא באה בבחי' מלכות (ג"ע העליון במלכות דבריאה, וג"ע התחתון במלכות דיצירה). דהנה, הנבראים דבי"ע אינם יכולים לקבל את בחי' בינה כפי שהיא באצי' בבחי' עילה ועלול, רק ע"י המלכות שבה משתנה ההשפעה למהות חדש. וכח זה במלכות להעלים את ההשפעה ולברוא מהות חדש הוא מבחי' כתר. וזהו ענין המצות שהם במלכות אך שרשם הוא בכתר. והנה קודם עשיית המצות אומרים לשם יחוד קודשה בריך הוא ושכינתה, שהמשכת הכתר הוא ע"י היחוד, דהיחוד הוא שדוקא ע"י המשכת אור נעלה יותר לצורך ההשפעה, וע"ד שדוקא חכם גדול יותר יכול לומר ג' אלפים משל, להוריד את ההמשכה למטה יותר.   

ב. ועתה יובן פירוש "ועתה ישראל מה ה' אלוקיך שואל מעימך כי אם ליראה", ואחז"ל "אל תחיקרא מה אלא מאה", דענין המצות הוא להמשיך בחי' כתר במלכות ע"י מאה ברכות. ומרגליה בפומיה דהרב המגיד פסוק זה ופירש הוי' אלוקיך, היינו המשכת בחי' הכתר בהארת המלכות שבכל אחד. והנה, המצות הם לבושים והתורה הוא בחי' מזון. התורה הוא בחי' חכמב שבכתר, ושורש המצות הם כתר שבכתר. אך "החכמה תחי' בעליה", שלמטה התורה מחיה את המצות, אך בשורשם המצות הם "בעליה", דהמצות הם בחי' מקיף. אך במקיפים גופא ישנו מקיף הקרוב, לבוש, והוא בחי' המצות, ומקיף הרחוק, בית, והוא בחי' הבל הדיבור שמדבר המשנה. דע"י לימוד המשנה שמברר כשר ופסול הוא מוריד את בחי' הרע המדביה עצמה, ולכן התורה הוא בחי' בית השומר על הלבוש. וזהו "וזאת המצוה גו' לעשות בארץ" המשכת הכץרע"י מעשה המצות, "לשמור גו'", בחי' התורה, שמור זו משנה.      


שמע ישראל (יא, ב)

ואהבת הוא לשון ציווי, שכאשר יתבונן בה' אחד יבוא לאהבה, אך לכאורה כל אחד ואחד אומר ב' פעמים ק"ש בכל יום ולא באים לאהבה. אך הנה כתיב ראה נתתי לפניך היום גו' ובחרת בחיים גו' כי הוא חייך, ולכאורה כל אחד אוהב את חייו, ואדרבה גם היצה"ר אוהב את חייו. אך הענין, דהנה כתיב ויהי מבדיל בין מים למים, היינו שישנם מים עליונים שהוא תענוג עליון, וישנם תענוגי עוה"ז שהוא מים תחתונים, שנמשכים ע"י הפרסא, וזהו ובחרת בחיים שיבחור במים העליונים, בחי' עץ החיים, ולא במים שהם בחי' עץ הדעת טו"ר. וכדי שיבחור בחיים ובטוב הוא ע"י ההתבוננות בשמע, שם ע' רבתי, והענין דהעולמות נתהוו ע"י המדות שבאו בדיבור, אך ישראל עלו במחשבה, שהם מבחי' הוי' יחיד, שלמעלה מהוי' אחד - שהוא מבחי' ההשתלשלות הנותן מקום למציאות העולמות, וכשמתבונן בזה שהוי', בחי' יחיד, הוא אלוקינו, שבחי' היחידה קשורה להוי' יחיד, אזי יבוא לבחור בחיים. והנה, קודם חורבן בית ראשון היו יכולים לבוא לבחי' זו ע"י התבוננות, אך עתה א"א לבוא זה ללא ברוך שם כו' מלכותו, בחי' קבלת עול מלכות שמים וביטול היש, דאי אפשר להשתנות מיש אחד ליש אחר ללא ביטול מהותו הקודמת, כמשל הצמיחה שנעשה דוקא ע"י ריקבון הגרעין.       


ענין ק"ש אחד ואהבת (יא, ד)

ביאור פרשה ראשונה בכללותה, הנה איתא בת"ז אנת הוא חד ולא בחושבן, והענין שישנם י' ספירות שראשיתן בחכמה, וזהו בחי' אצי', וזה נק' סדר ההשתלשלות, וישנו רצון שלמעלה משכל והוא למעלה מהשתלשלות.  

ב. והנה, ההשתלשלות הוא באצי', אך המאציל עצמו אין ערוך איליו ית', שהרי "אני הוי' לא שניתי", שהוא בבחי' בסוכ"ע וכל ההשתלשלות הוא רק הארה שאינו תופס מקום, וכשישים האדם דבר זה אלך ליבו יבוא לבחי' ואהבת בחי' יחידה זה יהי' נוגע איליו עד מיצוי הנפש בבחי' יחידה שבנפש. וזהו "הללו כרוב גודלו", שכל ההשתלשלות הוא רק מבחי' הארה שהוא מבחי' הגבורה להעלים ולצמצם את האור.

ג. והנה, התנאים והאמוראים לא האריכו בתפילה כ"כ כי אהבת ה' אחד הי' תקוע בליבם, משא"כ אנו רחוקים מרוחניות ולכן צריכים אנו להאריך בפסוד"ז ובברכת ק"ש כדי שיותפס בליבנו ענין הרוחניות, ואיך שהגשמיות הוא ירידה גדולה לגבי הרוחניות, ועי"ז נעשה "הוי' אלוקיך" שאנו בטלים לגבי שם הוי' כמו ביטול הרגל לגבי הראש. והתכלית הוא להמשיך אלוקות ע"י תומ"צ אך צריך להיות קודם אהבה דרוח אייתי רוח. וזהו "והיו הדברים האלה", דקאי על תושב"כ, ושננתם לבניך קאי על תושבע"פ, וקשרתם - להמשיך את אחדות ה' בקלף גשמי - הוא כללות כל המצות.       


ואהבת (יב, ד) 

בפרשה ראשונה דק"ש יש מ"ב תיבות, כנגד שם מ"ב, בחי' גבורה, כי זהו בחי' אחליפו דוכתייהו, אור הגבורה בכלי החסד, ופרשה שניה היא בחי' שם ע"ב, אור החסד בכלי הגבורה. והענין, הנה בריאה יש מאין הוא לא רק יש גשמי, אלא גם התהות עולמות רוחניים הוא בחי' יש מאין, וגם בינה מבחכמה הוא יש מאין. האתעדל"ת שיומשך להתהות יש מאין הוא ענין קריאת שמע, העלאה לבחי' שם ע', ע' הוא מקור הז' מדות, המדות כפי שהם כלולים במוחין. ושם הוא רפ"ח ב"ן, בירור רפ"ח ניצוצין ע"י שם ב"ן. 

ב. והנה, ע"י בחי' העלאת מ"ן הנ"ל ממשיכים בחי' הוי', חכמה, להיות אלוקינו, ועי"ז נעשה הוי' אחד, אחד הוא ההתכללות דכל הספירות, ואז נמשך בברול שם, המשכה לבי"ע. ועי"ז נעשה אהבת ה' בכל מאודך לצאת מהגבלת כלי וגבול, וזהו בחי' העלאה, שם מ"ב, שאף שהכלי דפרשה ראשונה הוא כלי החסד אהבה, מ"מ המכוון הוא בחי' העלאה וגבורה.  

ג. ופרשה שניה הוא בחי' שוב, והוא כלי הגבורה, "השמרו לכם גו' וחרה אף ה' וגו'", אך המכוון, האור, הוא בחי' חסד, המשכה למטה בכלים, שם ע"ב. 


פרשת עקב


ויאכילך את המן 

המן הוא בחי' טל, וכמ"ש ותעל שכבת הטל, שהוא בחי' רחמים. והענין שישנו זרע אדם וזרע בהמה, ובהקדים, פני אריה הוא אל הימין, שמבחי' גילוי האהבה שלמעלה נעשה יראה - אריה אותיות יראה - למטה מפני תוקף האור, ופני שור מהשמאל, שע"י צמצום והעלם החיות מלמעלה נעשה בחי' אהבה למטה, שע"י ההתבוננות ירצה לעלות לשרשו. ובחי' ועל דמות הכסא דמות כמראה אדם הוא בחי' התורה, שיש בה רמ"ח פקודין כנגד רמ"ח אברים.  

ב. והנה כתיב בהמות הייתי עימך, בהמות לשון רבים, והוא בחי' בהמה רבה שלמעלה מבחי' אדם, והוא בחי' אור הסובב שלמעלה מהשגה, ומבחי' זו ישנה רחמנות על הירידה של כל ההשתלשלות, דכולא קמיה כלא חשיב, ועד"ז האדם יכול לעורר את הרחמנות על זה שירד למטה והוא קשור בהבלי העולם, ובזה תחי' נפשו כתחה"מ, שהוא בחי' טל הנוטף מעתיק. 

ג. והנה, המשכת בחי' רחמים הוא מבחי' י"ג מידות, כי אינה יכולה להתלבש תוך העולמות ללא צמצום דרך י"ג מדות כדי שיוכלו העולמות לקבל גילוי זה, וי"ג הוא כנגד י"ב שבטים ושבט לוי הכולל כולם. וגילוי זה הוא למעלה מבחי' האבות שבהם נאמר ושמי הוי' לא נודעתי להם, שלא הי' להם התחברות בשם הוי' בחי' רחמים רבים הנ"ל, ובבחי' המן שהוא בחי' רחמים רבים נאמר אשר לא ידעון אבותיך, שהוא למעלה ממדרגת האבות, ורק שנתגשם ובא בגשמיות עד שדכו במדוכה, ומזה יכול האדם להבין בנוגע לתורה, שהוא בחי' מוצא פי הוי' ורק שנתגשם באותיות גשמיות על הספר בדיו.       


ואכלת ושבעת וברכת (יד, א)

צריך להבין למה מזכיר מזון בברכת הארץ? והנה, משה תיקן את ברכת הזן על המן, ויהושע תיקן את ברכת הארץ על לחם מן הארץ, אך א"כ קשה מדוע אנו מברכים את הברכה על המן. אך הענין דהנה כתיב "כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם", היינו ששורש הלחם הוא מעולם התהו שלמעלה מעולם התיקון, אך לאדם דאצי' יש גם אכילה מבחי' טל, שהוא למעלה מתוהו ותיקון, וזה נמשך ע"י משה ששרשו למעלה מאצי', שלכן הי' כבד פה, כי הגילוי הוא בחי' יש לגבי בחי' זו.    

ב. ויהושע תיקן ברכת הארץ שהוא בחי' מלכות, שמבררת את הבירורים שנפלו בשבירת הכלים, וזהו ארץ דמפקי מזון, ולכן אין זה החתימה בארץ ומזון נק' חתימה בשתיים כי ענינים אחד - שמלכות מבררת בירורים משבירת הכלים. אך הכח להעבודה דבחי' מלכות, ביטול היש ויחו"ת, הוא דוקא ע"י הקדמת ברכת הזן, הביטול דיחו"ע. וזהו "על שהנחלת לאבותינו ארץ חמדה", דעיקר הכוונה והתענוג למעלה הוא מבחי' ביטול היש.     
ג. וזהו שצריך להזכיר בה ברית ותורה, דהמשכה זו מיחו"ע ליחו"ת הוא דוקא ע"י התורה, דהנה משה אמר "כי כבד פה וכבד לשון", "כבד פה" נגד תורה שבעל פה "וכבד לשון" נגד תורה שבכתב, שלא יכל להמשיך לז"א ומלכות, ועל זה השיבו ה' "ואנכי אהיה עם פיך", נמצא התורה מחברת עצמיות ח"ע בח"ת. וענין הזכרת הברית הוא בחי' יוסף, בחי' יסוד, "כי כל בשמים ובארץ" "דאחיד בשמיא וארעא", שהוא המקשר מבחי' שמים יחו"ע, לארץ יחו"ת. 

ד. עוד יש לומר בענין הקדמת ברית לתורה, הנה ענין הברית הוא ע"ד שהאב מקשר את רצונו להשפיע לבנו באהבה וחשק, שבחי' זו נמשך ממקום עליון יותר, והוא מבחי' משכיל, וזהו בחי' היסוד שכמו שחכמה עילאה מקבלת מא"א כך חכמה תתאה, בחי' מלכות, מקבלת מיסוד שהוא המקשר ח"ע בח"ת, יחו"ע ויחו"ת. עוד יש לומר בענין הקדמת ברית לתורה, שתורה נכרתו עליה ג' בריתות שענינה המשכת התורה בג' עולמות בי"ע, משא"כ מילה נכרתו עליה י"ג בריתות, כי היא מבחי' הכתר, ובעבודה הוא בחי' ההתקשרות דבכל מאדך.   

ה. "הטובה" זו בנין ירושלים. דהנה כשהמלכות יורדת לבי"ע לברר בבחי' העלאת מ"ן היא בחי' עץ הדעת טוב ורע, משא"כ ז"א הוא בחי' עץ החיים, ואז המלכות היא בחי' ארץ, אך כשחוזרת ועולה לאצי' היא בבחי' "גמלתהו טוב ולא רע", למעלה מעה"ד טו"ר, והיא בחי' ירושלים, וזהו "הטובה", שכבר עלתה מבחי' טו"ר בבי"ע, שבבי"ע היא בחי' טו"ר, וזהו "כעיר שחוברה לה יחדיו" שע"י ההעלאת מ"ן דמלכות מחברים בחי' סוכ"ע בממכ"ע.    

ו. ומעתה יש לבאר ענין הברכה בכלל, דלכאורה הוא ית' מקור הברכות ואינו צריך לזולתו כלל, אך הענין דברכה הוא בחי' המשכה מבחי' סוכ"ע לבחי' ממכ"ע. ועוד ענין בזה שברכה הוא מלשון בריכה שהוא המשכה מהעלם אל הגילוי, ולפי"ז שייך לשון ברכה על אוא"ס הסובב בעצמו, שאור הסובב יבוא בגילוי.


ולהבין שורש טעם קישור וחיבור ברית ותורה לברהמ"ז (טז, ג)

א. צריך להבין מנ"ל שברכת המזון דאורייתא בזמן הזה והלא כתיב "על הארץ" וא"כ לכאורה זהו רק בזמן שישראל שרויים על אדמתם. ועוד הרי הקב"ה הבטיח את הארץ בשכר מצות מילה ואנו מקיימים מצות מילה. אך הענין דברוחניות יש לנו את ארץ ישראל, דהנה כנען הוא מלשון הכנעה, שענינה ביטול, ומלשון סוחר, ותגר הקונה הוא ע"י משיכה וקנין כסף, משיכה הוא ע"י שהאדם מעלה את עצמו ע"י ההתבוננות בזה ש"נשמה שנתת בי טהורה היא", "ואתה עתיד ליטלה ממני", וא"כ גם עכשיו יחזירנה אליו עי"ז שמעלה נפשו למקור חוצבה, ועי"ז נעשה קנין כסף שנמשך לו אהבה רבה מלמעלה (כסף מלשון נכסף נכספתה), והמשכת אהבה רבה הוא ע"י מילה ופריעה שענינה התגלות, והעברת הערלה שהיא בחי' יניקת החיצונים. ובחי' זו, ארץ כנען ברוחניות, בחי' הכנעה וביטול ועי"ז נעשה קנין, ניתן לאחוזת עולם לאברהם. 

ב. ולהבין הטעם שצריך להזכיר ברית ותורה בברכה שניה, הנה ברכה ראשונה היא בחי' לחם מן השמים, ששרשו ממקור ח"ע, וברדת הטל, ובחי' זו נמשך ע"י משה "כי כבד פה וכבד לשון", שמשה הוא למעלה מבחי' תורה ח"ע, ונמשך בגילוי למטה רק ע"י "ואנכי אהיה עם פיך". וזהו שברכה ראשונה נאמרה לשון נסתר, הזן, אך לא נאמר מי הזן, כי בחי' זו היא למעלה מגילוי בהשתלשלות, ונמשך בבחי' ברכה ע"י משה. וברכה שניה היא בחי' הודאה, בחי' ביטול היש דמלכות, ובה דוקא צריך לזכיר ברית ותורה, שהוא בחי' ז"א ומדות דאצי' שהם בחי' ביטול, "לך הוי' הגדולה" שטפלים ובטלים לך, ועי"ז נמשך הביטול גם במלכות ח"ת, בחי' לחם מן הארץ.       

ג. והנה, "הוי' הוא האלוקים" ששם אלוקים בחי' מלכות ונוקבא ומקבל נעשה משפיע לגבי בי"ע שלמטה ממנו. וזהו "ועל בריתך" שזהו הברית דדוכרא שז"א משפיע במלכות, "שחתמת בבשרנו" שהמלכות משפיעה בבי"ע, "ועל תורתך" הוא המשכת התורה ע"י ז"א דאצי' לבחי' מלכות, בחי' מקבל, "שלמדתנו" הוא שהמלכות, בחי' נוקבא, חוזר ומשפיע בבי"ע, וכל זה הוא בוי' ימי החול אך בשבת ישנה עליית העולמות, חיבור לחם מן השמים ולחם מן הארץ, ולכן ישנם ב' לחמים, ומברכים עליהם כשאחריהם זה לזה ופניהם לחוץ, בחי' לחם הפנים שאין בה בחי' אחוריים.   


ארץ הרים ובקעות למטר השמים תשתה מים (יז, ג)

צריך להבין מדוע נאמר למטר ולא ממטר? הנה כתיב בצלם אלוקים עשה את האדם, שהאדם הוא בצלם שלמעלה, שכמו בצלם שהוא כחותם המתהפך, שחותם בולט כשמדפיסים בה נעשה שוקע, וכן להיפך חותם שוקע עושה בליטה, כך כשישנו גילוי חסד מלמעלה נעשה למטה בחי' ואנכי עפר ואפר בחי' חסד דאברהם, ומבחי' שמאל והסתלקות שלמעלה נעשה למטה בחי' אהבה כרשפי אש לעלות למעלה. וזהו ארץ הרים ובקעות, הרים הוא בחי' העלאה כרשפי אש, והרים לשון רבים הוא מפני שיש כמה בחי' בהר, אהבה בשמחה ואהבה במרירות, ובקעות הוא חותם שוקע בחי' ביטול, ובקעות לשון רבים הוא יראה תתאה ויראה עילאה. וזהו למטר השמים תשתה מים, למטר הוא כמו השותה לחבירו שיחזור וישתה לו, שע"י העלאה מלמטה נעשה המשכה מלמטה. [והנה, המקובלים הראשונים כינו את ג' מדות הראשונות גג"ת, גדולה גבורה ותפארת, כי לגדלותו אין חקר, ולכן נמשך ממנו רק בחי' ורב חסד, אך בע"ח נק' חסד כי קאי על חסד דאצי' זעיר אנפין (משא"כ חסד דישמעאל שהוא לתת מהמותרות שלו הוא רק נפילה משבירת הכלים מבחי' ורב חסד), והאדם צריך במדות דעולם התיקון, חסד דמ"ה, ולגמול חסד גם באם מגיע לו ריעותא מהגמ"ח, דסיבת הגמ"ח הוא מחמת שמשים עצמו כשיריים].    


פרשת ראה 


ראה אנכי נותן לפניכם 

לפניכם היינו לבחי' פנימיות, שבמ"ת נאמר פנים בפנים דיבר הוי' עימכם שבחי' הוי' נעשה הפנימיות של כל אחד מישראל. והענין, שבכל אחד, גם ברשעים, ישנם הרהורי תשובה, והוא מבחי' חכמה שלמעלה מן הטעם וההשגה, בחי' איתן, והוא בחי' יו"ד של שם הוי'. ובחי' ה' עילאה הוא בחי' בינה בהשגה באורך ורוחב, שצריך להיות חכמה ובינה, נקודה בהיכלא, דהחכמה תחי' בעליה, היינו שבעליה בחי' בינה ישנה מעלה על חכמה, שלכן נקראת בעליה, ומ"מ החכמה מחיה את הבינה, שאם אין נקודה אזי אין ההיכל משמש כלום.     

ב. ובחי' ו' של שם הוי' הוא בחי' נחל איתן, המשכה מחכמה בינה לששה מידות, ואח"כ לה"א אחרונה, שיש בה"א ג' קוין בחי' מחדו"מ. וזהו ששם הוי' ניתן לכל אחד במ"ת, וגם לתינוק שבמעי אימו, נר דלוק על ראשו הוא בחי' חכמה ומלמדים אותו כל התורה הוא בחי' ה"א אחרונה. 

ג. אך בזמן הגלות אין השם שלם, שישנו פירוד בין אותיות י"ה ואותיות ו"ה, היינו שאין ההתבוננות שבמוח פועלת על הלב מפני ששקוע בגלות בתאוות. וע"ז נאמר ומלתם את ערלת לבבכם ע"י התשובה, אך לעתיד יהי' ומל ה' אלוקך את לבבך, שאז יתגלה האהבה עצמית שמצד פנימיות הלב, שאז הוא בביטול לגמרי ואינו מרגיש את האהבה, ובחי' זו היא למעלה מבחי' האבות, ולכן לעת"ל נאמר ומל גו' את ללבך (ולא את ערלת לבבך), שכל בחי' חיצוניות הלב ימול ועי"ז יתגלה פנימיות הלב.   

ד. וזהו יהא שמיה רבה, שיגדל שם י"ה, היינו ההתבוננות בגדולת ה', עד שיתברך שיומשך בבחי' ברכה למקום המדות להפכם לקדושה, ואח"כ יומשך יותר לעלם, לשון העלם, לעלם ולעלמי עלמיא הם ג' בחי' דמחדו"מ, שדגם במעשה יאיר שם י"ה שיהיו כולם לה' לבדו ויהיו בטלים אליו. דהנה מראש מקדם נסוכה, מראש הוא ראשית ההשתלשלות, ומקדם הוא לפני ראש ההשתלשלות ובחי' זו נמשכת במעשה המצוות. וזהו ראה אנכי, אנכי בחי' העצמות, נותן לכם ברכה, שבשביל שבבחי' פנימיות שלכם ישנו שם הוי' לכן תוכלו להמשיך עליכם ברכה ממקורא דכולא ע"י אשר תשמעו - קיום המצוות. 


אחרי ה' אלוקיכם תלכו (יט, ב)

הכתוב מונה ששה דרכים בעבודת ה', ולעיל מינה כתיב כי מנסה. דענין הנסיון הוא להמשיך דעת באדם, דהניצוץ שבנסיון הוא מאד נעלה, וכשהאדם עומד בנסיון הוא קורע את המסך המעלים על הניצוץ, ואזי מתגלה הניצוץ בו. אך גילוי הדעת האדם הוא ע"י ההתבוננות בזה שכל העולמות הוא רק הארה דהארה, שזהו כי עמך מקור חיים, עמך ולא ואתה, באורך נראה אור - הארה דהארה, וזהו אחרי הוי' אלוקיכם, שבחי' זיו והארה הוא בחי' אחוריים, וע"י ההתבוננות בזה נעשה תלכו בחי' אהבה. 

ב. ואותו תיראו הוא בחי' השוב שאחרי הרצוא. דהנה ישנה יראה חיצונית מהתפשטות גדלות מלכותו ית', ויראה זו קודמת לאהבה, והוא בחי' היראה דהמלאכים המבוארת בברכת יוצר אור, ואח"כ ישנה יראה פנימית בחי' הביטול דנשמות בשמונה עשרה, שהוא בבחי' ביטול במציאות לאור". 

ג. ואת מצותיו תשמרו, דע"י קיום המצות - שהוא ענין המשכת רצון ה' על האדם - האדם ממשיך על עצמו כמים הפנים בחי' נר הוי' שרצון הנפש שלו יהי' באלוקות. אך המצות צריכים שמירה, שהרי כעבירה מכבה את האור והרצון בנפש שנעשה ע"י המצוה (אך אינה מכבה את המצוה עצמה), והשמירה - ובקולו תשמעו - היא ע"י התורה שלמעלה מבחי' כלי, בחי' המשכת ח"ע, שהתורה היא מבחי' יגמה"ר נושע עון, וזהו ובקולו תשמעו, קול הוא בחי' המשכה למטה, שכל הקורא בתורה הקב"ה קורא ושונה כנגדו. ואותו תעבודו הוא בחי' עבד, שצריך להיות לא רק בחי' בן (תלכו כנ"ל) אלא דם בחי' עבד, שיש בה מעלה מצד ההכנעה והביטול וגם שעי"ז הנה ובו תדבקון לשון רבים שהדביקות הוא גם במחדו"מ, ודוקא ע"י בחי' עבד נמשך הדביקות גם במעשה, וזהו ובו תדבקון בתוספת נו"ן שיש לה רגל שנמשכת למטה לבחי' עשיה, ואז לא יהי' יניקה לסט"א כלל, וכמ"ש ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ.      

 

ביאור (כ, ג)

פירוש "אחרי הוי' אלוקיכם תלכו" הוא שכל ההשתלשלות נמשך רק מבחי' מלכות והוא בחי' אחוריים. וביאור הענין צריך להקדים פירוש ג' פעמים קדוש. דהנה כתיב "כי הוא צוה ונבראו" שלא שייך לומר עליו ברא לנוכח אלא שהבריאה היא בדרך ממילא. ואף שנאמר גם ברא לנוכח , שהוא כענין פכח הפועל בנפעל, הנה זהו רק לגבי ההארה שמתלבש בנהרא, וגם הארב זו היא בבחי' יש מאין, שהריח ההתהוות הוא מהארץ הקו המלובש בהארה זו, ולגבי הארת הקו הנברא הוא בחי' אין וזהו בחי' קדוש, שפירושו מובדל, כי אף שיש כח הפועל בנפעל הנה כח זה הוא רק הארה בעלמא לגבי אוא"ס.  

ב. והנה, ידוע שיש אור הממלא ואור הסובב, ואור הסובב הוא רק סובב ומקיף ועליו אי אפשר לומר באר לנוכח, שאפילו זיו והארה ממנו לא נמשך להתלבש בפנימיות בנבראים, וזהו בחי' קדוש הב'.  

ג. והנה, בבחי' סובב ישנם ב' בחינות, עתיק ואריך, ששורש הנאצלים הוא בחי' קדשו הב' שיש לה שייכות עם העולמות בבחי' מקיף, משא"כ בחי' התחתונה שבמאציל הוא מובדל לגמרי, והוא בחי' מקיף הרחוק, מקיף דבית, וזהו בחי קדוש הא'. וזהו "אחרי הוי' אלוקיכם תלכו", שכאשר יתבונן שכל העולמות הם בחי' אין (בדעת עליון) לגבי אוא"ס אזי יהי' בבחי' רצוא באהבה ותשוקה נפלאה. וענין "כי מנסה גו' לדעת" הוא שידוע שהניצוץ שבנסיון הוא מבחי' גבוהה מאוד, מעולם התהו, ורק שבא בקליפה וכששוברין את הקליפה ע"י שעומד בניסיון מתגלה הניצוץ ונותן כח לבוא לידי דעת.    

ד. והנה, "תלכו" הוא בחי' רצוא, ואח"כ "ואותו תיראו" בחי' שוב. דהנה, שם הוי' הוא דחילו רחימו רחימו דחילו, ובפסוק זה מתחיל מהאהבה וא"כ היראה שלאחריה הוא בחי' יראה עילאה, יראו את הוי', בחי' אצילות.  

ה. "ואת מצוותיו תשמורו" הנה המשירה הוא ע"י המקיף. דהנה ענין המצוה הוא נר המשכת האור בפנימיות הכלים, וענין השמירה בנפש האדם יובן בהקדים, שע"י המצוה הוא בחי' המשכת אור האהבה מלמעלה, ע"ד "כפה עליהם הר כגיגית", אך עבירה מכבה מצוה, שהעבירה יכולה לבטל גילוי אור זה (אך לא את המצוה עצמה) אך אין עבירה מכבה תורה, כי התורה היא מבחי' רעוא דכל רעוין שמשם נמשך נשא עון. והשמירה היא ע"י התורה, שאף ש"אורייתא מחכמא נפקית" מ"מ שרשה הוא מבחי' המקיף. 

ו. עוד יש לומר בענין "ואותו תעבודו", שענין העבודה הוא שונה פרקו יותר מרגילותו, שהרגילות הוא ענין הטבע, אך כשעובד יותר מטבעו, אזי הוא עובד אלוקים, היינו שלא יהי' הסתר ונרתק דשם אלוקים. והנה, יש לומר שד' הדברים שנמנו בפסוק "תלכו", "תיראו", "תשמרו", "תשמעו", אהבה ויראה מצות ותורה, הם כנגד ד' אותיות דשם הוי', ואותו תעבודו הוא כנגד קותו של יו"ד. 


כי תשמע בקול ה' אלוקיך (כב, ד)

התורה היא מפתחות הפנימיות והיראה היא מפתחות החיצוניות. וביאור הענין, המצוות הם אברים דמלכא שהם ממשיכים חיי עולם הבא שהוא התענוג בזיו והארה של המצווה. אך בעוה"ז אין נרגש התענוג שבמצוה, והעצה לזה הוא ההתבוננות איך שהוא ממכ"ע והאופנים ברעש גדול כו', ומשה תיפול עליו אימה ופחד, והוא בחי' חיצוניות מפני שהיא לקוחה מבחי' העולמות שהם בבחי' זיו והארה, אך העיקר הוא מפתחות הפנימיות, גילוי אור א"ס שאינו בגדר עלמין, ואותה אנו מבקשים ואהבת את הוי' אלוקיך, וההמשכה והגילוי הוא על ידי התורה.

ב. וזהו כי תשמע בקול, ולא לקול, בקול הוא בחי' פנימיות הקול בחי' אוא"ס שבה. אך קודם צריך להיות מפתחות החיצוניות, חצר בית המלך החיצונה, בחי' פסוקי דזמרה, ואח"כ באים לבחי' פנימיות בחי' ק"ש וברכותיה, והמשכת בחי' פנימיות על כל היום הוא על ידי התורה שהיא למעלה מהזמן. 

ג. אך יסוד התורה הוא מ"ע ומל"ת, ואין אור התורה מתגלה בנפש ללא הכלים דמצות, שהם אברים הממשיכים את האור אך הם גם כמו נר שהם כלים לאש ואור התורה. וזהו השכל יודע אותי, שקאי על אורז שבתורה וזה נעשה ע"י המשך הפסוק כי אני ה' עושה חסד ומשפט בארץ, והטעם שהמצוות הם כלים, מסיים בפסוק, כי באלה חפצתי נאום ה'. ובזה יובן שכדי לקבל את הגילוי שלעתיד צריך ליסורים, כדי שהזיו והארה עבור בפנימיות, אך בעוה"ז שהוא גילוי אנכי ממש, הנה גם חושך לא יחשיך, וקרוב ה' לכל קוראיו. 

ד. והנה, תכלית המכוון בהמשכת האור תורה ובעשיית הכלי לאור ע"י המצוות הוא שיהי' בבחי' ביטול, וזהו כי תעשה הישר בעיני ה' אלוקיך. והענין דהנה ישנה ד"ע וד"ת, וזהו עין ה' אל יראיו, שהוא בבחי' עין אחת, שלפעמים מאיר בחי' ד"ע ולפעמים ד"ת, אך בצדיקים - שענינם חיבור והתקשרות - נאמר עיני ה' אל צדיקים, חיבור ד"ע וד"ת, וזהו כי תעשה הישר, בחי' ישר יחזו פנימו, שע"י גע תשמע בקול, המשכת בחי' פנימיות אוא"ס שלמעלה מהשתלשלות ושם מעלה ומטה שוין, נעשה ישר, שב' בחי' עינים יהיו ישר בהשואה אחת למהוי אחד באחד.    


ביאור (כג, ד)

התורה היא מפתחות הפנימיות כי בתורה הוא גילוי אור אין סוף, והיראה היא מפתחות החיצוניות כי היראה באה מבחי' חיצוניות, הזיו והארה המחיה עולמות. 

ב. וזהו "כי תשמע בקול", "בקול" קאי על פנימיות הקול, היינו אוא"ס שבתורה. אך צריך להיות תחילה מפתחות החיצוניות והוא בחי' חצר המלך החיצונה והפנימית, בחי' פסוקי דזמרה וברכות ק"ש, ורק אח"כ יכול לבוא למלך היושב על כיסא מלכותו בבית המלכות, בחי' הביטול דשמונה עשרה.  

ג. אך הנה יסוד התורה הוא בחי' מצות עשה ולא תעשה, שהמצות הם הכלים לאור א"ס הנמשך ע"י התורה. 

ד. אך הנה תכלית המכוון בהמשכת אוא"ס על נפשו הוא שיבוא לבחי' הביטול, וזהו "כי תעשה הישר". דהנה כתיב עין ה' אל יראיו", עין אחת, שקאי על יחודא עילאה או יחודא תתאה, אך נאמר ג"כ עיני ה' אל צדיקים, ב' עינים, היינו חיבור יחודא עילאה ויחודא תתאה, שגם מלמטה למעלה יהי' בחי' יחודא עילאה.  

ה. ובספר פנים יפות פירש ש"לעשות הישר" הוא כמו אדם הראשון לפני החטא, וזה עולה בקנה אחד עם מה שנתבאר. והנה ברבות ריש פרשת לך לך איתא ש"עין ה' אל יריאיו" קאי על אברהם אבינו, ולפי"ז אי אפשר לומר שפסוק זה הוא למטה במדריגה מ"עיני ה' אל צדיקים", אך הענין שברבות קאי על יראה כילרה שלמעלה מחכמה, ששרשה במוחין סתימין שלמעלה מאצי' (וכמבואר בגמרא שישנה בחינה שבה התורה היא שהתורה לגבי יראה היא תרעא לדרתא, וגם שם המדובר הוא ביראה עילאה).     

   

ושמתי כדכד (כד, ד)

פליגי בה תרי מלאכי ברקיעא גבריאל ומיכאל חד אמר שהם וחד אמר ישפה אמר הרב"ה להוי כדין וכדין. ויובן בהקדים שענין התשובה אינה רק על עבירות אלא להשיב את הנפש למקורה, שירידה צורך עלי', שנשמות ישראל עלו במחשבה, בחי' ה"א עילאה, וע"י הירידה מתעלים לבחי' י' חכמה עילאה בחי' משכיל שממנו תצא חכמה. 

ב. דהנה אוא"ס רם ומתנשא למעלה מעלה מבחי' המחשבה, וכמו באדם שמחשבה אחת היא כלא לגבי כללות נפשו. ולהיות כן הנה תכלית האדם הוא להיות נכספה וגם כלתה נפשו להכליל בעצמותו, וזהו מכפירים יחידתי, שבחי' היחידה היא שיש לו רק רצון אחד ועמך לא חפצתי, ולכן מבקש שהיחידה תינצל מבחי' מכפירים שהוא הרצון דלעומ"ז שלמעלה משכל. וזהו בחי' בכל מאדך, ולכן פירשו חז"ל בכל ממונך, שהוא בחי' וצדקה תרומם גוי, שע"י הצדקה מהפך את בחי' נה"ב, שהמדות שלה הם בתוקף גדול, וע"ד שלבהמה ישנה יותר כח מאדם, לאהבת ה'. 

ג. וזהו ענין התגלות י"ג מדות הרחמים באלול, דהנה בעשי"ת ישנה התגלות י"ג מדות הרחמים שבאה אחר אתעדל"ת, אך כדי שיהי' אתעדל"ת צריך להיות התעוררות מלמעלה על זה וזהו התגלות י"ג מדות הרחמים באלול. שע"י הרחמים מתעלה הנפש לבחי' בכל מאודך, ולכן מקדימים בקשת רחמים לק"ש, ברחמיך הרבים רחם עלינו. והמבוקש דק"ש הוא ברוך אתה ה', שיהי' התגלות אלוקותו למטה אך המלך אין רואים אותו כשהוא ערום ולכן ישנה לבוש הפנימי, שבו לבוש המלך כשהוא בהיכלו פנימה, שהוא שהתורה, ולבוש החיצון, שהוא לובש אותן כשיוצא החוצה ומתגלה בבי"ע, שהוא הצדקה. 

ד. וזהו חד אמר שהם וחד אמר ישפה, שהם האבנים שעל החושן, וטעם סגולת אבנים יקרות, שדמיהם מרובים מכסף וזהב, הוא שדבר שהוא בחי' דומם מאיר כמו בחי' אש, שזהו חידוש עצום, והוא בחי' אתכפיא שנה"ב מתהפך לאהבת ה'. והנה שהם וישפה הם האבנים דשבט יוסף ובנימין, יוסף הוא צדיק עליון, שהוא בחי' המשכה מלמעלה, שאז הגילוי הוא עליון יותר אך העולמות אינך משתנים ממדרגם כל כך, ובנימין הוא צדיק תחתון בחי' העלאה מלמטה, שאז מזדככים העולמות, ואמר הקב"ה להוי כדין וכדין שיהיו ב' המעלות. 

ה. ושעריך לאבני אקדח, שעריך הם נ' שערי בינה, שאתה בגלות ישנו טמטום הלב אך לעתיד יהי' אבני אקדח, שע"י בחי' בינה הנה גם לב האבן יהי' אקדח בבחי' רשפי אש (כי אש קדחה). וכל גבולך לאבני חפץ, קאי על ל"ב נתיבות חכמה, דשער הוא שער גדול שבגילוי, משא"כ נתיב הוא מצער והולך למרחוק לשדות ומדבריות, ונתיב קאי על בחי' החכמה, שמהחכמה נעשה חפץ שהוא בחי' פנימית הרצון שבהעלם שאינה נגלית אבל היא מתוך קרבו ועמוקה מאוד עד אשר יכול נפשו להסתלק מחמתה לגמרי. וסיום הכתוב הוא וכל בניך גו' ורב שלום גו', שהם ג' בחי' שלום עליכם שבקידוש לבנה, שלום שבחי' יוסף מלמעלה למטה, ושלום דבנימין מלמטה למעלה, ושלום שנעשה ע"י חיבור שניהם. 


ושמתי כדכד (כו, ג)

להבין איך נאמר "נמנו וגמרו נח לו לא לאדם שלא נברא" והלא כתיב "וירא אלוקים את כל אשר עשה והנה טוב מאד". ויובן בהקדים ענין ירידת הנשמנה למטה שהיא לצורך עלי'. וענין העליה יובן בהקדים שהמלאכים הם מחיצוניות הכלים והנשמות הם מפנימיות הכלים. וענין הכלים הוא ע"ד הגוף שהוא כלי לנשמה. ועד"ז הספירות הם כלים לגבי אוא"ס. שלגבי אוא"ס נאמר "כי הוא צוה ונבראו", שלא שייך לומר לשון "ברא" שמורה על כח הפועל בנפעל. אך לגבי אור הממלא, שמתלבש בבי"ע נאמר "בראשית ברא אלוקים". 

ב. ומעתה יובן העילוי שישנם בנשמות אחרי ירדיתם, דלפני הירידה הנשמה היא בבחי' טהורה היא, בחי' בהירות, כמו וכעצם המשים לטוהר, אך מ"מ היא איזה דבר ששייך לומר עליו טהורה. וע"י הירידה ומעשי המצות, שהמצות ממשיכים אוא"ס בכלים, שהרי כל הגבוה ביותר יורד למטה ביותר, מתגלה בנשמה אוא"ס. 

ג. ובזה יובן ענין האבנים טובות שהם מבחי' הכוכבים שאינם נראים שלמעלה מהכוכבים הנראים ומתגלים בדומם דוקא. והנה ישנןם ריבוי אבנים אך בכללות הוא י"ב כנגד י"ב שבטים י"ב גבולי אלכסון, שהו"ע התכללות המדות. אך בככלות ישנן ב' מיני אבנים המאיר באור ישר ובאור חוזר, והוא בחי' שהם וישפה, יוסף ובנימין, בנימין הו"ע העלאת התחתון (שלכן בלידת בנימין נאמר "ותקש בלידתה" כי ענין של בנימין הוא העלאה מלמטה ולא המשכה והתגלות למטה), ויוסף הו"ע המשכה מלמעלה, "ויוסף הוא המשביר". וזהו שמיכאל בחי' חסד אמר שהם, האבן של שבט יוסף, וגבריאל, בחי' גבורה, אומר ישפה, האבן של בנימין, בחי' העלאה, כיי כל אחד אמר כפי בחינתו.    

ד. ואמר הקב"ה להוי כדין וכדין. דהנה ענין עליות העולמות הוא שהתחתון מזדכך עד שעולה למדרגת העליון, וזהו ענין העלאת המטה, אך ענין המשכה למטה הוא שהעליון יורד למדרגת התחתון. ובכל אחד מהם יש מעלה, שע"י ההעלאה התחתון מתאחד עם האור. אך מעלת ההמשכה למטה הוא שההמשכה למטה ביותר נמשך ממקום עליון ביותר. והנה הכח שיש באתעדל"ת לעורר אתעדל"ע, הוא ע"י שמתחילה נמשך אתעדל"ע מאיליו מלמעלה.      

ה. ואעפ"כ נמנו וגמרו נוח לו לאדם שלא נברא, דהנה, "כל העולם לא נברא אלא לשמשיני ואני נבראתי לשמש את קוני", שמטרת בריאת הבע"ח הוא לתועלת האדם ורק שאין הקב"ה מקפח שכר כל בריה ולכן גם הבע"ח מקבל שכר על זה. ועל דרך זה הוא בנוגע לאדם, שמטרת בריאת האדם אינו עבור עצמו אלא כדי לשמש את קונו. וזהו "נח לו לאדם דלא נברא", ולא נאמר טוב לו שלא נברא, כי באמת ישנה טובה לאדם שנברא, אך אין הכוונה לטובתו, ולכן נח לו שישאר בבחי' טהורה ולא יכנס למלחמה העצומה עם הרע. ולכן "עכשיו שנברא יפשפש במעשיו".    


וכל בניך (כט, א)

צריך להבין מדוע צריך ללימוד ד"אל תקרי", והלא גם "בניך" יכול ללמדנו שתלמידי חכמים, "בניך", "מרבים שלום בעולם". ויובן בהקדים מארז"ל על מה חרבה הארת על עזבם את תורתי, שלא ברכו בתורה תחילה, היינו שלא המשיכו אוא"ס בתורה ע"י הקדמת התפילה. ויובן בהקדים "לימודי הוי'", שמקבלים משם הוי'. שאות י' ואות ה' דשם הוי' הוא בחי' חכמה ובינה, שהו"ע ההתבוננות בגדולת ה', בחי' רצוא ושוב, שהבינה פועל רצוא, אך החכמה, בחי' ביטול, פועל שוב.   

ב. וענין אות ו' הוא המשכת התורה בששה מדות שמה נעשה כשר פסול כו', דאות יו"ד שבראש אות ו' קאי על בחי' חכמה. ואות ה' הוא ענין עבודת עבד, קבלת עול מלכות שמים, "נאום הגבר הוקם על", ע"י קיום המצות. וזהו "אל תקרא בניך" בחי' המרומז בבינה, בן י"ה, אך בעיקר בניך, לימוד התורה, מקבל מבחי' בינה, ודוקא ע"י "בוניך", עבודת עבד, "עול תורה" לימוד התורה בקבלת עול, ממשיכים בחי' יראה שלם, חכמה עילאה ויראה עילאה.   

ג. וזהו "ורב שלום בניך", שבירור בחי' "רב", בחי' עשו, "יכרסמנה חזיר מיער", חזיר שאינו מעלה גרה היינו שאינו מחזיק את הניצוצים, הוא ע"י "בוניך" לימוד התורה בקבלת עול לאחר בחי' "בניך" שהוא רצוא ושוב שבתפילה. שהתורה הוא ענין הבירורים שאוסר מה שנראה כשר ומתיר מה שנראה אסור. 

ד. הצדקה תיכונני, הקיום הבנין דירושלים, שנעשה ע"י בניך ובוניך הוא ע"י הצדקה, שהצדקה הוא המשכה לשפל דלית ליה מגורמי כלום, והוא ענין המשכת אוא"ס למבקרים דבי"ע (וזהו "וקרא אליך אל ה' והי' בך חטא",  שע"י ההמשכה שע"י הצדקה מתכפרים החטאים, אך במעלים עינו מן הצדקה נשארים החטאים). וזהו ש"והיה" הוא לשון שמחה, שוהי' הוא בחי' ו"ה וי"ה, ולעת"ל יתגלה מעלת ה' תתאה ולכן ו"ה קודמים בתיבת והיה. 


ביאור הדברים (לא, א) 

ביאור הדברים בענין אל תקרי בניך אלא בוניך. הנה מצד העצמות אין תופס מקום שלא להמשיך השפעה ללעו"ז, כי לפניו כחשכה כאורה, ורק מצד הגבורות שבמלכות ההשפעה לקליפות הוא רק בצימצום, לשורש הגבורות שבמלכות הוא מגבורה עילאה דעתיק המאיר בחכמה. והמשכה זו במלכות הוא ע"י לימוד התורה בקבלת עול, בשורש מראה תתאה, מלכות, הוא ביראה עילאה, חכמה. וזהו אל תקרא בניך, בחי' אהבה שבז"א ששרשו בבינה, אלא בוניך, בחי' תורה בקבלת עול ששרשו בחכמה, שעי"ז נעשה בונה ירושלים ה', חיבור ירושלים של מעלה, מלכות דא"ס, וירושלים של מטה, מלכות דאצי'.

ב. והנה ע"י בוניך נעשה ורב שלום, שהנגינה דתיבת ורב הוא טיפחא, היינו שאין הפירוש הרבה שלום, אלא ורב הוא ענין בפני עצמן, שמרב, בחי' עשו, נעשה שלום. שהקליפות יונקים מבחי' מקיף, ולעת"ל יחזור לקדושה. והבירור הוא על ידי בוניך, בחי' חכמה, שהשבירה הי' בז'"ת דבינה, אך ימותו ולא בחכמה. והבירור דבוניך הוא לאחרי הקדמת בחי' רצוא ושוב, בחי' בניך. 

ג. וכך זה הוא בחי' אור פנימי, אך השמירה דהאור פנימי הוא ע"י בצדקה תכונני" שהוא בחי' מקיף. וג' בחינות אלו בניך בוניך וצדקה הוא בחי' כתר חכמה בינה.    


אני לדודי (לב, א)

אלול ר"ת אני לדודי ודודי לי, שבר"ה ויוה"כ נמשך על האדם יראה מלמעלה, אך מתחילה צריך לעורר את האוי"ר מלמטה למעלה באלול. והנה, באלול הוא התגלות י"ג מדות הרחמים, וזה שימי אלול אינם יו"ט הוא כמשל ממלך בשדה שאז יוצאים כולם להקביל פניו והוא מקבל את כולם בסבר פנים יפות, שאז נמשך בחי' יגמה"ר, שראשיתן הוא א-ל, כל אחד מישראל, וזהו ישראל, שבחי' א-ל הוא השר ומושל באדם, והי"ד מורה על התמדת הפעולה, שיהי' לבו נמשך למעלה תמיד ולא יהי' לו רצון אחר כלל. 

ב. והנה, מדבר הוא מקום אשר לא ישב אדם שם, שהם מחדו"מ אשר לא לה' המה, והעצה לזה הוא ובקשתם משם, שיפשפש במעשיו ויתעורר בחי' רחמנות על נפשו, ועי"ז ישוב אל ה' ויתעורר במדת האהבה כמ"ש ליעקב, בחי' הרחמים אשר פדה את אברהם, בחי' האהבה. ובאם אינו מתעורר מהתבוננות זו אזי ישים אל ליבו שזה שאינו מרגיש את הכאב הוא מפני שמכרת משרשו ועי"ז אדרבא יעורר רחמים יותר גדולים. ואם גם בזה לא יתעוור מדת הרחמנות אזי העצה היא כמ"ש בזהר מה שושנה אתהפך מגון סומק לגון חיבר ע"י אשא כו', ואש שלמעלה אין כל אדם זוכה לזה, אך אש שלמטה הוא סיגופים ותעניות למעט חלבו ודמו. 

ג. אך עוד אחת צריך לשית עצות בנפשו, והוא מ"ש מצאתי את שאהבה נפשי אחזתיו ולא ארפנו, היינו שצריך לעשות כלים לאור האהבה שלא יסתלק האור, והוא ע"י התורה שזהו עד שהבאתיו אל בית אימי, זו תורה שבכתב, ואל חדר הורתי, זו תורה שבע"פ. וגם ע"י מצות הצדקה, וזהו כי באור פניך נתת לנו גו' תורת חיים ואהבת חסד.    
    

אני לדודי (לג, א)

להבין מהו ענין י"ג מדות הרחמים שבחודש אלול, יובן בהקדים השאלה האם תלמוד גדול או מעשה גדול. והענין דישנו בחי' ממכ"ע, שזהו בחי' התורה, שהתורה היא בחי' מזון פנימי, וישנו בחי' סוכ"ע, והוא בחי' המצות שהם בחי' מקיף, בחי' מעשה. ונמנו וגמרו שתלמוד גדול שמביא לידי מעשה, היינו שזה שמעשה יכול לעורר המשכת סוכ"ע הוא ע"י התורה שהיא הממוצע המחברם 

ב. והנה כתיב "היום לעשותם", שדוקא בעוה"ז, מפני שיש בה הארת אור הסובב, שלגבי אור הסובב "כחשכה כאורה", יכול להתהפך ולעשות תשובה.   

ג. אך אם פגם ע"י חטא אז צריך להיות והחזירנו בתשובה שלימה לפניך, המשכת מבחיק פנימיות שלמעלה מסובב וממלא, ומשם מתמלא הפגמים, וזהו הרועה בשושנים, שיש בה ב' פירושים, י"ג מכילין דרחמי כנגד י"ג עלין, בחי' סוכ"ע, וענין ששונים בהלכות, בחי' ממכ"ע, והוא מפני שהתשובה צריך ממלא הפגם דאור הסובב וגם האור דממלא.   


ביאור (לג, ד)

ביאור ענין תלמוד גדול או מעשה גדול. הנה, מעשה המצות הם בירורי טוב ורע, והוא בחי' שם ס"ג שנפל בשבירה בשם ב"ן, והבירור הוא ע"י שם מ"ה בחי' ביטול. ולכן לאחר הבירור והתיקון מעשה גדול, כי שרשן משם ס"ג, אך מ"מ ישנה מעלה בתלמוד, שם מ"ה, כי הוא המברר. וע"ד הקבלה, הנה מעשה המצות הוא בחי' מקיף, ותלמוד הוא בחי' פנימי, וישנו מעלה במקיף שהוא בחי' עליונה יותר, אך מה שמשך הוא רק חיצוניות בחי' המקיף, משא"כ באור פנימי, שבו נמשך הפנימיות. והנה, יש מקיף החוזר ומקיף הישר, המצות הם בחי' מקיף החוזר שהאור נמשך בתוך הכלי, אך הכלי אינו יכול להכילו, ולכן הוא יותא ונעשה גם בחי' מקיף, וזהו מקיף הקרוב. אך שמחה של מצוה הוא בחי' מקיף הרחוק    

ב. אך מי שחטא ופגם צריך להמשיך כדי למלא החיסרון, וההמשכה היא מבחי' ממעמקים קראתיך הוי', הוי' הוא כללות האצי' וצריך להמשיך אורות חדשים. וההמשכה היא מראשית הקו, שמשם נמשכים בחי' המקיפים, וזהו "עלי תשוקתו", "עלי" הוא בחי' מקיף. וזהו "הרועה בשושנים", שבכל השנה הוא בחי' "ונתתי עשב בשדך לבהמתך", שהוא לברר את נה"ב ע"י שמקבלים מבחי' האוי"ר דמלאכים שהם שרש נה"ב. משא"כ מר"ח אלול מתחיל המ' יום שבו מתמלאים הפגמים, ע"י "הרועה בשושנים" ששונים בתורה, שע"י התורה נמשך מקיף היושר הכללי שמקיף בהשוואה אחת, והוא ענין השמחה דשמחת תורה, שהשמחה של כל השנה נכלל ביום אחד. וזהו גדול תלמוד שמביא לידי מעשה, שמהפנימי, המשכת קו וחוט, נמשך בחי' מקיף. 


פרשת כי תצא


כי תצא למלחמה (הא') 

שעת צלותא שעת קרבא. ולהבין למה תיקנו להתפלל בכל יום. הנה בזמן הבית הי' מקריבים קורבנות מבחי' החי, שהוא כנגד בחי' האש, והי' נכלל באש שלמעלה, ולאחר החורבן תיקנו חז"ל שכל אחד יקיריב את נפשו הבהמית לשרשה בבחי' מרכבה העליונה להפך את החמימות דעניני עולם הזה לאהבת ה' כרשפי אש. והנה כתיב "ימים יוצרו", שניתנו לכל אחד ימים קצובים כדי שיוכל להעלות כל כך כוחות הנפש הבהמית. 

ב. והנה, כדי שתרד אש מלמעלה, הנה מצוה להביא מן ההדיוט, ובעבודה הו"ע ההתבוננות איך שמקור חוצבה של נפש הבהמית הוא מחיות המרכבה שיש בהם רשפי אש אהבה להיכלל למעלה, ועל ידי זה יתעורר שכח המתאוה של נה"ב יהי' נעתק מתענוגי עולם הזה לאהבת ה'. ועל זה תקנו ברכות ק"ש. 

ג. והנה, מחמת גודל ועוצם השגת המלאכים יש בהם רצוא ושוב, רצוא באהבה אך השוב בא מהיראה כשהם נרתעים לאחוריהם כמו "וירא העם וינועו", ועד"ז בעבודת האדם הנה ישנם פסוקים בתפילה המדברים בענין האהבה, וישנם פסוקים בענין היראה, ופסוקים בענין הרחמנות הכולל שניהם. וזהו "אם רץ לבך שוב לאחד", בחי' שוב. ועי"ז יבוא האדם לבחי' ביטול גדול בקריאת שמע, שמע ישראל, ד' רבתי, שהוא המחשבה אחת הכוללת את כל העולמות, שמפני שהמחשבה היא מקור לגילוי לכן היא נקראת דיבור - ד' רבתי. וזהו כי תצא למלחמה על אויבך, "כי תצא למלחמה" לנצח את נפש הבהמית וכח המתאוה ולהפכה לאהבת ה', תהי' בבחי' על אויבך בבחי' שרשם למעלה, והרי שרשם בחיות המרכבה, וכשנתעלה ונכלל בשרשו מתהפך מרע לטוב.  

ד. אך אי אפשר להפך מידתו הטבעית ולשנותה לגמרי בלתי עזר מלמעלה, והעזר הוא ע"י תורה ומצות, וזהו ונתנו הוי' אלוקיך בידך, הוי' הוא בחי' התורה, ואלוקיך הוא בחי' המצות, שהם בבחי' שהתורה היא בבחי' רצוא מחמת ההתבוננות בתחילתן ושרשן, והמצוות הם בבחי' שוב.    


כי תצא למלחמה על אויבך (לה, ג).

א. בזוהר: שעת צלותא שעת קרבא. ישנו חיצונית הלב שלמטה מטעם ודעת, שמתעורר ע"י ההתבוננות בגדולת ה'. שע"י "רוממות א-ל בגרונם" נעשה "וחרב פיפיות בידם" להכרית את הסטרא אחרא.

 ב. וישנו פנימיות הלב, שזהו אהבה לה' שלמעלה מטעם ודעת. והיא מסותרת, ומאן דקטיל לחויא – שמגלה את חיצוניות הלב – יהבינן ליה ברתיה דמלכא – גילוי פנימיות הלב מלמעלה. ואז נעשה כי תצא למלחמה על אויבך, כי אין לאויב שליטה בדרגא זו, ושבית שביו, שהרע מתהפך לטוב.

ג. "יפת תואר" הוא הנשמה שלמעלה, ו"אשת יפת תואר" הוא הנשמה שלמטה שמקבלת מהנשמה שלמעלה. וצריך לגלות את ה"אשת יפת תואר", כנ"ל, "בקשו פני", ע"י ההמשכה ד"את פניך ה' אבקש". הגילוי אלוקות שע"י תורה ומצות. ואז יהי' "ולקחת לך לאישה" - היחוד עם הקב"ה. אך כדי שתהי' המשכת פנימיותו ית' על ידי תורה ומצות הרי זה על ידי "וחשקת בה", שכל ישעו וחפצו הוא  להעלות את בחי' פנימיות נקודת הלב. 

ד. "והבאתה אל תוך ביתך", שאור ה' נמשך למטה, שזהו שלימות התשובה.

ה. "וגלחה את ראשה ועשתה את צפרניה", הם מותרי מוחין ומותרי מדות, שהבעל תשובה צריך לסגף את עצמו ממותרות שלא יורידנו ויחזור לסורו. 

ו. "והסירה את שמלת שבי'", שצריך להסיר את המקיף דלעו"ז (ענין "מטמאין אותו הרבה מלמעלה"). ועל ידי זה באים ל"ובכתה את אביה", תשובה עילאה.   


ביאור כי תצא (לו, ג)
כתיב ויברא אלקים את האדם בצלמו. ומבואר בע"ח ענין צלם, צ' קאי על אור פנימי (י' פעמים ט' ספירות), ל קאי על המקיף, חב'"ד, ומ', כחב"ד, קאי על המקיף דמקיף. ל' הוא בחי' יפת תואר, וצ' הוא אשת יפת תואר. ועיקר העבודה הוא להעלות את הצ' - הנשמה שמתלבשת בגוף, ולקשרה לאות ל' בחי' המקיף. ב. וסדר העלאה מתחיל מ"ושבית שביו", העלאת בחי' לבושי מחדו"מ, ע"י עקירת הרצון ווידוי, כנגד נפש החטא וגוף החטא. וההעלאה הוא לבחי' מקיף שמסמא את עיני החיצונים, וזהו "על אויבך" למעלה מבחי' אויבך. וכל זה הוא בחי' לבושי הנפש, אך להעלות את הנפש עצמה הוא על ידי המשכת הל' על ידי תורה ומצות. וזהו "ולקחת לך לאשה", שהצ' דצלם נקרא אשה לגבי התורה.
ג. "וגלחה את ראשה", הנה מוצרי מוחין של הקדושה הוא בחי' קדושה עליונה, י"ג מדות הרחמים, אל בע"ת צריך להרחיק את עצמו מענייני מותרות, ולהסתפק בהכרחי. "ועשתה את צפרניה" הוא בחי' מוצרי מדות, הענין אברהם שיצא ממנו ישמעאל. וענין "וגלחה את ראשה" הוא גם להסיר את ריבוי ההתחכמויות בעסק הפרנסה. "והסירה את שמלת שביה" הוא הסרת המקיף דקליפה (שיש הקליפה בחי' מקיף אך לא מקיף למקיף), והוא ענין אדם מטמא עצמו כו' מטמאין אותו הרבה מלמעלה" והוא בחי' מקיף דקליפה. "וישבה בביתך" שיתיישב היטיב בנפש, בל ימוט לעולם. "ובכתה את אביה" הוא בחי' תשובה עילאה ע"ד "זלגו עיניו דמעות" דרבי עקיבא. "ואחר כן תבוא אליה ובעלתה" הו"ע מסירות נפש, ובחי' נעילה שהוא גמר העליות.


כי תהיינה לאיש (לז, ד)

"כי תהיינה לאיש שתי נשים האחת אהובה והאחת שנואה והיה הבן הבכור לשניאה". הנה ישנם ב' נפשות, נפש האלוקית שמצידה לא היה אפשרות לחטוא כלל מאחר שהיא מיוחדת תמיד במאצילה, אך נפש הבהמית מלביש אותה, וזהו ענין ישראל "כי שרית" - ללחום בנפש החיונית לבררה ולהפרידה מהרע. והנה "שעת צלותא שעת קרבא", ודוקא על ידי בירור נפש הבהמית נעשה אהבה בכל מאודך, וזהו תכלית ירידת הנשמה למטה כדי להגיע לאהבה רבה זו שבא ע"י גילוי שורש נפש הבהמית שהוא בעולם התוהו. וזהו "והיה הבן הבכור לשניאה", שדוקא מנפש הבהמית שהיא שנואה, "והיה בן הבכור" "לפני מלך מלך". והנה כתיב "לשניאה" ביו"ד היינו שדבר אחר הוא שנאוי, שזהו ענין הר סיני שירדה שנאה לעכומ"ז, שהו"ע המיאוס ברע ע"י התגלות הרצון והאהבה שלמעלה מטעם ודעת.


ולא אבה הוי' אלוקיך (לח, ג)

לכאורה מהו הפלא שה' לא שמע לאיש בליעל כבלעם? ומהו ויהפך גו' מאחר שלא שמע כלל? והענין שבלעם רצה לעורר קטרוג על ישראל מהמקומות שעתידים לחטוא, וא"כ זהו הפלא שאף שמצד החשבון ישנו מקום לקטרוג מ"מ לא שמע ה' אליו, והסיבה לזה הוא מצד הוי' אלוקיך, שבכל אחד מישראל ישנו שם הוי'. שהקוצו של יו"ד הוא שהאדם אינו רוצה להיות נפרד מהקב"ה אלא נמשך תמיד למעלה כמו צורת קוצו של היו"ד (והחטא הוא מצד הרוח שטות שחושב שבעבירה זו עודנו ביהדותו), וע"י אהבה זו שלמעלה מטו"ד מעורר למעלה "ולא אבה" - אהבה שלמעלה מטו"ד לבנ"י. 

ב. וביאור ענין יו"ד של שם הוי' בנפש, הנה יו"ד הוא בחי' צמצום, שכדי להיות בחי' חכמה מאוא"ס הוא ע"י צמצום עצום, והנה, בהתחלת הבריאה היה התהוות סדר ההשתלשלות כי חפץ חסד הוא, אך אח"כ הנה באתעדל"ת תליא מילתא, והוא שהאדם מצמצם את עצמו בבחי' ביטול רצונו ולכבוש את כל רצונותיו אשר לא לה' המה, הנה עי"ז באתעדל"ת אתעדל"ע     

ג. וענין הה' של שם הוי' הוא התפשטות ממכ"ע וסוכ"ע מצמצום הנקודה, והוא בחי' בינה, ובנפש הוא להרחיב דעתו בגדולת ה', איך שהארה אחת מצומצמת הוא ממכ"ע וסכ"ע, ועי"ז יומשך האהוי"ר בלב, ע"י שמתבונן בירידת והשתלשלות אוא"ס ב"ה בהארה מצומצמת שעי"ז יתעורר באהבה לפנימיות אוא"ס, ועל זה סובב והולך כל התפילה. וענין ו"ה הנה ו' הוא ההמשכה שע"י התורה, וה' אחרונה הוא מעשה המצות.    

ד. אך כח זה הוא שם הוי' שבנפש שיש לה התלבשות בנה"ב, אך ישנו שם הוי' שנמשך מלמעלה והוא בחי' כי אהבך ה' אלוקיך, וזה נמשך ע"י בחי' בע"ת שעבודתם היא בבחי' בכל מאודך. שהרי הל"ת, שענינה עקירת הרצון מהרע, הוא משם י"ה שלמעלה ממצות עשה שהם בו"ה. וזהו ויהפך ה' לך את הקללה לברכה, שמבחי' אהבה זו, שבאה ע"י עקירת הרצון מן ההיפך, נמשך מחילת וסליחת העוונת.      


ביאור ולא אבה (לט, א)

קוצו של יו"ד רומז לבחי' הכתר שהוא האהבה מסותרת שבלב כל ישראל שלמעלה מבחי' חכמה ודעת. ויו"ד הוא בחי' חכמב שבא בצמצום כי ללא הצמצום היו כל העותות לא ממש, לא רק "כלא". ואות ה' הוא בחי' התפשטות אורך ורוחב, ממלא וסובב. אות ו' הוא ההמשכה שע"י התורה, ואת ה' אחרונה הו"ע קיום המצות. 

ב. אך כל זה הוא שם הוי' שבנאצלים, אבל "כי אהבך ה' אלוקיך" הוא שה' נותן בך אהבה, והוא מע"ס שבמאציל עצמו. ומשפ נעשה "ויהפול ה' גו 'את הקלה לברכה" הפיכת הזדונות לזכיות, ע"י בחי' "בכל מאדך", תשובה מעומקא דליבא, שעי"ז ממשיך י' עומקים בכח עשי"ת, ואזי בנעילה דיום הכיפורים נעשה "לפני הוי' תטהרו", ע"י עליית המלכות בכתר, עילוי שאין למעלה הימנו.        


כי ההרים ימושו (מ, א)     

ההרים הם האבות, כמו שהרים בגשמיות הוא שהקרקע עולה למעלה, כך האבות הם מגביהים את בני ישראל שהם בחי' הארת הדום רגלי. והנה, אמרו חז"ל מנימה לא נאמר נו"ן באשרי מפני שיש בה מפלתן של שונאי ישראל שנאמר "נפלה לא תוסיף קום גו'", ואעפ"כ חזר דוד וסמהכה ברוח הקודש שנאמר סומך ה' לכל הנופלים. והענין דהנה בזמן הגלות נאמר "ותפול לפני רגליו" שכנסת ישראל היק בחי' מפילה, והענין בעבודה, דהנה בזמן הבית הוא בחי' "פנים בפנים", שהרצון פנימי של ישראל הי' באלוקות, ועניני הגוף היו בבחי' חיצוניות היינו בקרירות, אך בזמן הגלות הוא להיפך, "כי פנו אלי עורף", שאפילו כשפונים לפנימיות של ה' הרי זה פנימיה ע"י העורף, בחיצוניות. ובזה יש ב' בחינות "נופלים" ו"כורעים", כריעה הוא שהראש הוא בהשפלה אך הרגלים בחי' המעשה הוא כדבעי, וענין הנפילה הוא שגם המעשה אינה בשלימות.

ב. והעצה היעוצה שישה' פנימיות הרצון באלוקות הוא כמאמר "אשר קדשנו במצותיו", דהוא ית' הוא קרוש ומובדל גם מבחי' החכמה, "המשפילי לראות בשמים ובארץ", שכדי להמשיך את הקב"ה למטה הוא ע"י שמים וארץ, תושב"כ ותושבע"פ, ובכללות הוא ג' הקווין דתורה עבודה וגמ"ח, בחי' ג' האבות. וזהו "פותח את ידיך", יוד"ך שהוא שורש ההמשכה של ג' הווין, ג' הקוין, ועי"ז "משביע לכל חי רצון", ועי"ז "רצון יריאיו יעשה" שנעשה גם למטה רצון פנימי אצל יריאיו. וזהו "מצות צריכות כוונה", כוונה היינו לכוון שיהי' למטה כמו למעלה, שכמו שבמצות הוא פנימיות רצונו ית', כל באדם יהי' פנימיות רצונו בה'.   

ג. אך הנה אמרו חז"ל "אם ישראל עושים תשובה נגאלין ואם לאו אין נגאלין", דפירוש "ואם לאו" הוא אע"פ שלא יהיו עוברי עבירה. מפני שדוקא בזמן הבית היו ג' הבחינות דימין שמאל אמצע, יחד אגודים יחד, משא"כ בזמן הגלות, ולכן בזמן הגלות. צריך להיות "השיבנו הוי' אליך גו' חדש ימינו כקדם", שאז יהי' פנים בפנים, פנימיות גילוי הרצון. ועל זה נאמר "כי ההרים ימושו" דלעיל מינה כתיב "ברחמים גדולים אקבצך" שהוא מידתו של יעקב רחמים דסדר ההשתלשלות הבא לאחר בחי' דין דיצחק, אך ע"י התשובה נמשך בחי' הרחמים שלמעלה מהשתלשלות. 

והנה אחר הדברים והאמת האלה כולם צריכים לתושביה מחמת הריחוק, שנפשו ירד פלאא מטה מטה מאור פניו ית'. ובתשובה זו תלוי ביאת המשיח. וזהו שלעתיד לבוא כשיומשך בחי' וברחמים גדולים אזי ההרים ימושו, כי הרחמים גדולים הם למעלה מסדר ההשתלשלות. 

 

ביאור הדברים (מא, ב)

ביאור ענין בעלי תשובה דמשכין ליה בחילא יתיר, הנה הצדיקים על ידי תורה ומצות ממשיכים אורות להתלבש בכלים דז"א, ועי"ז נמשך לנו אור בדרך וסדר ההשתלשלות, אך הבע"ת ממשיכים מבחי' י"ג תיקוני דיקנא דא"א, שלמעלה מהשתלשלות, ושם מעלה ומטה שוין. וזהו כי ההרים (בחי' חב'"ד) ימושו, והגבעות (נה"י) תמוטינה, וחסדי (חסד דעתיק) מאיתך לא ימוש, וברית שלומי (ברית הוא יסוד דעתיק המקשר אוא"ס עם העולמות) לא תמוט, וכל זה נעשה על ידי אמר מרחמך הוי', על ידי וישוב אל ה' וירחמהו, 


פרשת תבוא 


היום הזה ה' אלוקיך מצוך

"היום הזה" קאי על הכניסה לארץ, ש"היום הזה" קאי על מ"ש לעיל "ארץ זבת חלב ודבש" (שלכן "ודבש היום הזה הוי'" הוא צירוף אחד של שם הוי'), שקודם הכניסה לארץ היה כריתת ברית מחדש על קבלת התורה. והנה ישראל קאי על תורה שבכתב וארץ ישראל קאי על תורה שבע"פ, שאף שדיני התורה באו בגשמיות מ"מ הם "סוף מעשה" לבחי' אדם דלעילא. והנה כמו שהוא במקום כך הוא בזמן, שא"י קאי על ראש השנה, ובכל ראש השנה צריך להיות כריתת ברית מחדש על קבלת התורה (בחי' תמליכוני עליכם, ומלכות פה הוא תורה שבע"פ).

ב. והנה בשבועות ניתנו לוחות הראשונות בקולות וברקים, בחי' אהבה בהתגלות הלב, וביום הכיפורים ניתנו לוחות האחרונות, שהם בחי' פנימיות הלב, שהאהבה אינה בהתגלות, וכמשל הבן כשהוא בבית אביו שהאהבה היא בטילה ונכללת בשמחה ותענוג מזה שהוא בהיכל אביו. אך קודם שיגיע לבחי' זו צריך להיות בחי' יראה בר"ה, שהוא כמו הלבנה שמאירה ע"י ריחוקה מהשמש, שדוקא ע"י שמרגיש בעצמו שהוא רחוק מה' ע"י שיחשוב על כל המחדו"מ שלו אשר לא לה' המה, בחי' צעק ליבם (שבעשי"ת הוא כמשל האב המסתיר את פניו מבנו כשהוא בביתו, בכדי שבנו יתן ליבו אל האהבה), ועי"ז הנה כמו שהלבנה סובבת הולכת עד שתגיע לאור השמש כך, ע"י שנעשה עצמנו כרחוקים עי"ז יאיר עלינו אור האהבה בפנימיות הלב ביוה"כ, שאז האהבה בטילה ונכללת בשמחת ה', שביוה"כ בנ"י הם בבחי' פנים. 

ג. אך אי אפשר להגיע לבחי' פנים כי אם ע"י החיפוש, בחי' "בקשו פני". וזהו "לעברך בברית", ש"היום" קאי על ר"ה שאז הוא מעביר בך הברית שהוא ההתקשרות בפנימיות נקודת הלב שבא ע"י העברת הערלה שהוא ההתקשרות בתאוות ושאר גשמיות העולם. וזהו "נעשה אדם בצלמינו כדמותינו", לשון רבים, שהקב"ה הוא בחי' סתים וגליא, ועד"ז באדם ישנם פנימיות הלב וחיצוניות הלב. וזהו "את הוי' האמרת", שע"י דיבור האדם הוא פועל שהקב"ה יאמר מאמר זה "בצלמינו כדמותינו" שממשיך דבר הוי' מהעלם לגילוי, "והוי' האמירך" לתת לך את דיבורו, "ודברי אשר שמתי בפיך", כדי "לתתך עליון על כל הגוים", שהם האויבים שבקרבך להכניעם. 


ענין ר"ה ויוה"כ (מב, ב)

"ויבן ה' אלוקים את הצלע", ואחז"ל מלמד שנתן בינה יתירה, דבר"ה מקבלת המלכות ממוחין שלא ע"י המדות (דבשאר יו"ט מאירים המוחין ע"י המדות). ולכן בר"ה הוא בחי' ביטול לגמרי, משא"כ בעשי"ת נאמר "מרחוק הוי' נראה לי" שישנו בחי' אהבה מחמת הריחוק. אך הנה ישנם חסדים המכוסים וחסדים המגולים, המכוסים הוא בחי' בינה ששם הם ההתקשרות בעולם התענוג וזהו בחי' יוה"כ, בחי' נקודת פנימיות הלב, וחיצוניות הלב הוא חסדים המגולים, ולכן בעשי"ת לפני יוה"כ צריך להסיר בחי' הערלה החיצוניות הלב, ואז יתגלה פנימיות הלב ביוה"כ. 


תחת אשר לא עבדת (מב, ג)

צריך להבין הלא לכאורה זהו מדרגת הצדיקים, כמ"ש שמחו צדיקים בה', ואיך יגיע לזה כל אדם. ויובן בהקדים ענין התפילה, וישכם אברהם בבוקר, שיש זמן מיוחד להעיר את האהבה, דענין השינה הוא כשהשכל אינו מתלבש במוח, ואז יכול  להיות חלומות שהם דמיונות, ובעבודה הו"ע שהזכירה איך ש"מלא כל הארץ כבודו" אינו פועל עליו בפנימיות. וכל ענין התפילה הוא לעורר את האהבה ע"י ההתבוננות שכל העולמות הם רק הארה בלבד. 

ב. והנה יש ב' בחי' אהבה, א: אהבה הבאה מאליה ע"י ההתבוננות, ואין לה שום מבוקש, וזהו מדריגת הצדיקים, ב: ואהבה שענינה שרוצה לדבוק בה' לרוות צמאון נפשו, וזהו שייך לכל אחד, ועל זה נאמר תחת אשר לא עבדת גו' בשמחה, מפני ששמחה זו שייכת לכל אחד. והנה אי אפשר לדבקה בה' אלא ע"י התורה, ובתורה יש ב' בחי', בחי' ישראל הוא כשלומד תורה מיד אחר התפילה, כצמא למים שאז הלימוד הוא בשמחה. ובחי' יעקב הוא כשלומד לאחר הנפילה שאינו מרגיש את אור האהבה, ואעפ"כ יכול ללמוד בשמחה מזה שיכול ללמוד תורה אף שהוא רחוק מה', וכל שמרגיש רחוק יותר אזי תהי' השמחה מהלימוד כפולה ומכופלת.

ג. והנה קודם התפילה צריך להיות בחי' כובד ראש היינו מרירות על זה שבחי' ישראל, לי ראש, אינו מאיר בו בגילוי. והנה ישנם ג' דברים שמסירים כל מונע בתפילה, טבילה, צדקה ולימוד דברי מוסר, בפרט שבזוהר הקדוש, זוהר מלשון הארה והיא האמונה שמלא כל הארץ כבודו. 


ויקרא משה אל כל ישראל (מג, ג)

ויקרא משה אל כל ישראל ויאמר אליהם אתם ראיתם גו' ולא נתן ה' לכם גו' ועינים לראות. ולכאורה הוא סתירה שהרי מתחילה נאמר אתם ראיתם, ואח"כ ולא נתן גו' ועינים לראות. ויובן בהקדים "ויקרא שם בשם הוי' אל העולם", שהעולם אינו מציאות בפ"ע והוא רק לבוש הבטל. אך "לתאוה יבקש נפרד", וזהו ענין "ביום ההוא יהי'", "יהי'" הוא ב' פעמים י"ה, היינו שלא יהי' בחי' ו' שהוא ההמשכה עד שיכול להיות בבחי' יש. אך כדי שבחי' זו תאיר הוא ע"י "יאר פניו איתנו סלה", "איתנו" היינו שגם אנחנו פונים אליו ית' בפנימיות הרצון, בחי' יחידה שאין לו רצון אחר כלל. וזהו "מכפירים יחידתי". והנה, זמן ההתעוררות דהארת פנים הוא בר"ה ויוה"כ, שאז ניתן בחי' דחילו ורחימו מלמעלה, ובעשי"ת צריך האדם להתבושש על זה שה' מקרבו אף שהוא בתכלית הריחוק, וכמשל המלך שבא לכלה כשהיא בשוקא דבורסקי. ובסוכות הוא השמחה מחמת הקירוב. וזהו "אתם ראיתם", שעד עתה היו אתם הרואים ע"י בחי' אתעדל"ת, אך "ולא נתן לכם" מלמעלה בחי' לב טהור שלמעלה מאתעדל"ת שניתן עתה. ועד"ז ניתן בחי' זו בעשרת ימי תשובה, ולכן קורין פרשה זו קודם ר"ה.   


פרשת נצבים 


אתם נצבים 

"היום" קאי על ראש השנה שאז כל ניצוצי הנשמות מתעלים למקורם, כי כל ישראל הם כגוף אחד, ואין שלימות להראש ללא הרגל, וזהו כלל בכל סטרא דקדושה שכולם מאוחודם מבלי אשר ימצא ראש וסוף (ופירוד הוא מעלמא דפרודא). והנה, בר"ה הוא בחי' התשובה שכללות נשמות ישראל שבים למקורם, וזהו "בהתאסף ראשי עם" שכל המחשבות שהיו בבחי' עלמא דפרודא מתאספים ובאים לרשות היחיד, יחידו של עולם.

ב. אך דרך פרט להבין איך הוא היחוד, הנה נאמר "לעברך בברית", ששני אוהבים כורתים ברית מפני שסיבת האהבה יכולה להשתנות, ולכן כורתים ברית שעל ידו הם נעשים כאחד, ולכן האהבה לא תיפסק כמו שאהבת האדם לעצמו לא יפסק. וככל המשל הזה עשה לנו אלוקינו, "הנה אנכי כרית ברית", ע"י המשכת י"ג מדות הרחמים.  

ג. וזהו ענין מלכיות זכרונות שופרות, לערור התגלות מלכותו ית' עלינו ע"י זיכרון הברית, ובמה בשופר, ע"י הקריאה מפנימיות הלב, בחי' "בקשו פני", תשובה עילאה מעומקא דליבא. דחיצוניות הלב, "אחרי הוי' ילכו", הוא ע"י ההתבוננות בזיו והארה, ופנימיות הלב הוא לבחי' גילוי אלוקותו בכבודו ובעצמו.   

ד. וזהו "הללו אל בקדשו גו'", "בקדשו" הוא קודש העליון מובדל מכל בחי' השפעה, "ברקיע עוזו", ו"בגבורותיו" הו"ע הצמצומים עד שנמשך ממנו הארה שמהוה - "כרוב גודלו" - את כל הנבראים, "והללו" בכל בחי' אלו הוא ע"י "בתקע שופר" קול פשוט מפנימיות הלב (משא"כ הקריאה בדיבור הוא מחיצוניות הלב, כי הדיבור בא מבחי' טעם ודעת).  

ה. אך הגורם שישראל יוכלו להמשיך בחי' קדשו הוא ענין אין מלך בלא עם, היינו שישראל הם בערכו ומתייחסים אליו, משא"כ על העצים והאבנים שא"א להיות מלך עליהם), ואף שהקב"ה אין ערוך איליו מ"מ זהו ענין הברית שהכריח את עצמו לקשר נפשותינו בו ית', כמשל כריתת הברית ביו ב' אוהבים, וזהו "למען הקים אותך היום לו לעם", שזה שאנו בחי' עם שבערך אליו הוא דוקא ע"י הכריתת ברית, "לעברך בברית" להעלות מבחי' אהבה שלמטה מן הדעת לבחי' אהבה שלמעלה מן הדעת. אך נאמר "משפט לאלוקי יעקב", לשפוט מי יהי' במדריגה שיתגלה בחי' זו עליו, ולכן מעוררים זה באתעדל"ת ע"י מלכיות זכרונות ושופרות.       

ו. וזהו "ושקל בפלס הרים", דהנה גבעות הוא בחי' אהבה שע"פ טו"ד, ו"הרים" הוא בחי' שלמעלה מטעם ודעת, שנעשה ע"י התשובה שמהריחוק, וזהו ענין הפלס שהוא משקל של עץ ארוך ורצועות תלויים בראשו, שאריכות וכובד העץ שמרחוק מכריע את המשקל ומביא את האהבה שלמעלה מטו"ד. וזהו הרים הגבוהים ליעלים, הרים הגבוהים הוא אהבה שלמעלה מטו"ד שנמשך ע"י תקיעת שופר של יעל. וזהו "וכאשר נשבע לאבותיך לאברהם ליצחק וליעקב", שבחי' האבות הוא "מעבר הנהר" אהבה שלמעלה מטו"ד, ומשם הוא הכריתת ברית. 
 

כי המצוה (מה, ב)

בתחילת עשרת הדיברות נאמר "אנכי הוי' אלוקיך", היינו שכל התהוות העולמות הוא ע"י שם הוי', יו"ד צמצום וכו', והוא רק שם והארה שאינו תופס מקום לגבי "אנכי". והגורם ש"אנכי" יומשך ויתצמצם בשם הוי' הוא "אלוקיך", מעשה המצות של בני ישראל. 

ב. והנה, כשמקיים את כל המצות הוא בבחי' "תמים תהי'" אך כשפגם כו' אזי העצה היא תשובה, והתשובה היא ממעמקים כו' ולכן מגיעה ב"אנכי" ומתקנת הפגם בשם הוי'. וזהו כי "המצוה הזאת", דקאי על מצות התשובה, "אשר אנכי מצוך היום", שמגעת ב"אנכי".  

ג. לא בשמים היא גו', ולא מעבר לים גו' היינו שהיא אינה בריחוק בבחי' מקיף ומקיף דמקיף, ד"אנכי" נמשך ע"י עסק התורה "הדבר" בחי' דיבור דתורה, ורק שצריך להיות "בלבבך" שיהי' חושק ומתאוה להמשכה זו דרוח אייתי רוח ואמשיך רוח". 


כי קרוב אליך (מו, א)

בישראל אורייתא וקוב"ה ישנם סתים וגליא, והתורה מקשרת את בנ"י עם הקב"ה, שגליא דתורה מקשרת את בחי' הגליא של ישראל ושל הקדוש ברוך הוא, וסתים דתורה מקשר בחי' סתים דבני ישראל והקב"ה. ובחי' כליא הוא בחי' ממלא, וסתים הוא בחי' סובב. וזהו "לא נפלאת היא", שאינה בבחי' מקיף" אלא היא בבחי' ממלא, "ולא רחוקה היא", שקאי על בחי' סובב, שהיא בבחי' מקיף אך אינה "רחוקה". וענין "אשר אנכי מצוך היום" הוא שבכל יום ישנו דין ומשפט והמשכה החדשה מהמקיף, מחיות כללי. ולכן בכל יום ישנה המשכה חדשה, ועד"ז בתורה, שבכל יום יורד המשכה חדשה להתלבש, ועד"ז בנש"י שבכל יום צריך להמשיך המשכה חדשה באמונה, "חדשים לבקרים רבה אמונתך".     

ב. והנה, בעבודת האדם ישנו ממלא וסובב, ממלא הוא הבחירה בטוב ע"פ שכל, דהבחירה היא בשכל, ועי"ז בא לבחי' אהבה, שהיא בלב. אך העבודה בבחי' סובב הוא בחי' עבודת התשובה. דהנה כתיב "אני ראשון ואני אחרון", "אני" אותיות אין, דהתהוות בחי' חכמה, בחי' ראשון, והתהוות הנבראים גשמיים, "אחרון" הוא בחי' יש מאין. וכדי להמשיך מבחי' אין, ובפרט בראש השנה שאז ממשיכים בחי' חיות כללי, הוא ע"י עבודת התשובה, שמוסר נפשו ורצונו לה' בביטול רצון, ועי"ז בא לבחי' סובב. ועי"ז הוא עושה את המצוה, היינו שהוא גורם את ההמשכה, ונקרא קורא בתורה, שקורא וממשיך. וזהו "כי המצוה הזאת אשר אנכי מצוך היום", שהמשכת אנכי הוא ע"י "בפיך" הקריאה בתורה, "ובלבבך" בחי' תשובה, "לעשותו" שעושה את בחי' ההמשכה, כנ"ל.     


שוש אשיש (מז, א)

"שוש אשיש בה' תגל נפשי באלוקי", שמחה הוא גילוי, כמו בסוכות, וגילה הוא כשהשמחה אינה בבחי' גילוי לחוץ, בר"ה. והנה צריך להבין מדוע נקבע יום ר"ה ביום בריאת האדם דוקא. והענין כי על בריאת העולם יש מאין לא הוצרך לקבוע יו"ט כי זה מתחדש תמיד, אך על בריאת נשמת אדם הנה יחוד זה אינו תדיר, והוא דוקא בר"ה. והנה, בר"ה נמשך כללות החיות על כל השנה מבחי' סובב לבחי' ממלא, וזהו ענין יחוד קוב"ה ושכינתיה.  

ב. והנה, בעת בריאת האדם הי' המשכה זו באתערותא דלעילא, ועכשיו המשכה זו תלויה בעבודתו האדם, וזהו "ויהי האדם לנפש חיה", שיש בו הכח להמשיך החיות. ואומרים "אתה זוכר מעשה עולם", כי זיכרון שייך על דבר קטן שאין בו חשיבות, והוא בחי' ראשית הגילוי דממלא. והכח שיש לאדם לפעול "זה היום תחילת מעשיך זיכרון ליום ראשון" הוא ע"י "כי חק לישראל הוא משפט לאלוקי יעקב", "חק" הוא התורה, בחי' פנימיות, ו"משפט" הוא ההליכה, המשכה בעולם ע"י המצות.    

ג. אך לקרב אל השכל איך על ידי התורה ומצות ממשיכים בחי' אוא"ס הסוכ"ע. הנה שמחה גורמת ענוה, והשמחה הוא על ידי גילוי התענוג. וזהו "שוש אשיש בה'", שבני ישראל ממשיכים את השמחה למעלה על ידי גילוי התענוג שבתורה ומצות, שהמצות הם מבחי' מקיף לרצון שבה נמשך התענוג, ועל זה נמשך אוא"ס בבחי' ענוה לנפש האדם.
ד. והנה, בראש השנה צריך להתחדש חיות כללי על כל השנה מבחי' סובב, ועל זה אין המשכת תורה ומצות מספקת, וההמשכה הוא על ידי שופר, בחי' פנימיות עונג העליון. אך המשכה זו הוא על ידי "גנוחי גניח וילולי יליל", שהו"ע הבכי' על הריחוק מאור אין סוף. וזהו "תגל נפשי האלוקי", שהשמחה אינה בגילוי, כי בגילוי הוא בחי' רעדה. 

ה. אך "בכסא ליום חגינו", שהשמחה שהיתה מסותרת בראש השנה מתגלה בסוכות, שהסוכה והסכך הוא כאדם החובק את חבירו ואינו מניחו להיות נפרד. אך הגילוי בסוכות הוא בבחי' מקיף, וזהו כי הלבישני בגדי ישע, בגדים הם בחי' מקיף. 

ו. "ומעיל צדקה יעטני", מעלת הצדקה הוא שההמשכה היא בגילוי למטה, וזהו בחי' מעיל שיש בו פעמונים, וקול הוא בחי' המשכה. 

כחתן יכהן פאר, חתן מלשון חות דרגא, המשכת חסד עליון למטה. 

"וככלה תעדה כליה", "כליה" הם הנשמות, וכלה הוא כנסת ישראל, וזהו "שוש אשיש בהוי'" עצמו, "תגל נפשי באלוקי", "כי הלבישני" המשכות פנימיות ומקיפין של התורה ומצות עצמם שהם אלוקות ממש. 


ביאור (מח, ד)

ולתוספת ביאור ענין השופר צריך בהקדים ענין ממלא וסובב, שממלא וסובב הוא בחי' העלם וגילוי, ואעפ"כ ישנם ריבוי מדריגות וצמצוצים עד שבא מבחי' סובב לבחי' ממלא. ויובן על דרך משל "מבשרי אחזה", שבמוח האדם ישנם אותיות השכל ואותיות הרצון אותיות המחשבה, ושלשתם הם במקום אחד, כי דבר רוחני אינו תופס מקום, ורק שמתגלה במקום שהוא כלי להתגלותו. ועוד משל הוא מכח השכל ואותיות המחשבה והמדות המלובשים בכח היד הכותבת.     

ב. ומכל זה יובן גם כן באוא"ס, שמה שאינו בא בגילוי נק' סובב, הגם שנמצא למטה גם כן. וכמו בנשמת אברהם ומשה שבהם הי' גילוי האצי', ואם הי' בינינו עתה הי' גילוי האצי' גם למטה, אך גם עתה נמצא אור האצי' למטה ורק שאינו בגילוי.  

ג. ומעתה יבואר ענין תקיעת שופר, טיבו בהקדים ביאור ענין המשכת התורה ומצות בכל השנה, שהמצות הם תר"ך עמודי אור המחברים וממשיכים את בחי' עונג העליון במלכות - ברצון וציווי המלך. והנה רצון העליון הוא בחי' הגולגולת, שאף שמעלת המוחין גדולה יותר מהגלגולת, שבמוחין ישנה כללות החיות בבחי' פנימיות, מ"מ בגולגולת, בחי' חיצוניות, שורה בחי' הארת עונג העליון. והנה, בראש השנה מתקנים את הפגמים בההמשכת התומ"צ מבחי' גולגולת, ע"י השופר שממשיך מבחי' י"ג תיקוני דיקנא, שאף שהם למטה מבחי' גולגולת, מ"מ ישנו בהם הארת מו"ס, ובמו"ס מלובש עונג העליון בבחי' פנימיות. 

ד. וזהו "שוש אשיש בה'", המשכת הרצון למלכות דרך י"ס דאצי', "תגל נפשי באלוקי", המשכה פנימית, שהוא בחי' גבורות, שעל ידי השופר. "כי הלבישני בגדי ישע", ישע הם ש"ע נהורין, בחי' רצון שלמעלה מהשתלשלות, "ומעיל צדקה" הוא בחי' לבוש עם זגין ורימונים, והוא בחי' המלכות, שיש בה קול וההמשכה לבחי' דלית לה מגרמיה כלום. "כחתן יכהן פאר", ת"ת שנעשה כתר לז"א, בחי' התורה. "וככלה תעשיה כליה", כליה נשמות הצדיקים, בחי' מעשה המצות. והכוונה שכמו שישנו המשכה פנימית וחיצוניות, תורה ומצות, כן תגל נפשי בבחי' פנימיות. וחיצוניות הנמשכת הענג לעתיד לבוא.  


כי כארץ (נ, ב)

ירידת הנשמה למטה היא צורך עלי', שדורש הנשמה היא בבחי' מחשבה (שלמעלה משורש המלאכים שהוא בבחי' דיבור) וע"י קיום המצות למטה מתעלה הנשמה לבחי' קדש שלמעלה מקדוש (ההארה הנמשכת מבחי' קדש). וזהו אשר קדשנו במצוותיו. הגילוי זה יהי' לעתיד לבוא, אך קצת גילוי מבחי' זו נמשך להאיר בנפש האדם בעבודה. 

ב. והנה, על גילוי זה מבחי' קדש העליון נאמר כי כארץ תוציא צמחה גו'. המשך זריעת הגרעין, שהצליחה היא יותר מעלית מהדרכים הנזרע, מפני שהצליחה האב מכל הצומח שאר בארץ, ששרשה גבוה מאוד. ועד"ז הנה ע"י הזריעה דמצות בארץ העליונה נמשך בחי' קדש. (כי כארץ קאי על המצות שעושים ללא כוונה, ע"ד הצמחים שצומחים לבד שאינך משובחים כל כך. "(וכגנה) זרועיה" לשון רבים קאי על זריעת גוף המצווה עצמה שפועל גילוי אור בג"ע התחתון, והזריעה של על ידי כוונת המצות שממשיך אור בג"ע העליון. 

ג. וענין כן הוי' אלוקים מצמיח צדקה ותהילה הו"ע ההמשכה דעשי"ת. דהנה בכל ר"ה יום בריאת האדם הוא התעוררות הרצון למלוכה (דהנה מדת המלכות מתעוררות דוקא כשישנו עם, דבר נפרד, והנה האדם הוא רק נפרד בידיעתו ובהרגשתו אך לא באמת, ולכן צריך להיות התעוררות רצון למלוכה), וזהו למעלה מאתעדל"ע שנמשך ע"י עבודת האדם, ומבחי' זו מתמלאים כל הפגמים.  

ד. אדנ' הוי', אדנ' הוא בחי' ר"ה והוי' בניקוד אלוקים הוא בחי' יוה"כ, ובר"ה נמשך צדקה, שהרחמים ממתיקים את הדינים, וביוה"כ הוא בחי' תהלה, לשון הילול ושבח ללשון בהלו נרו. והוא שם הוי' הניקוד אלוקים, שם הוי' - המשכה לנה"א, בניקוד אלוקים - לדחות החושך ולהעביר רוח הטומאה. 

עוד יש לומר בענין כי כארץ, שההמשכה בר"ה ויוה"כ הוא לפי ערך העבודה בתומ"צ בכל השנה, ואף שנמשך על ידי אתעדל"ע מ"מ הוא לפי ערך השליחות שתורה ומצות בכל השנה. 


ביאור (נב, א)

ענין בנין המלכות, הוא שעשינו פגם באצי' ע"י מעשי האדם אזי היתה הוא לבנות את כל הבנין מחדש. וביאור הענין: ישראל עלו במחשבה, חכמה דאצי', וע"י הירידה למטה וקיום התומ"צ מתעלים לבחי' א"א חיצוניות הכתר, בחי' קדש, אך מ"מ קדושתי למעלה מקדושתכם, שאינם מגיעים לבחי' עתיק, והמשכת עתיק הוא דוקא בעשי"ת.  

ב. וזהו כי כארץ תוציא צמחה וכגנה זרועיה תצמיח, דענין המצות הוא כמשל הגרעין המעורר את כח הצמיחה בארץ, כך המצות נזרעים בארץ העליונה ששרשה בכתר. וישנם ג' מיני זריעה, מצות אנשים מלומדה, הזריעה שעל ידי המצוה והזריעה שעל ידי כוונת המצות. כן אד' הוי' (בניקוד אלוקים) גו', אד' הוא בחי' ר"ה, והוי' בניקוד אלוקים הוא בחי' יוה"כ, שאז נמשך בחי' המלך הקדוש, שהו"ע המשכת בחי' עתיק, קדושתי שלמעלה מקדושתכם, בי"ג תיקוני דיקנא. 

ג. והנה, מקור נשמות ישראל הוא מבחי' מלכות דאצי' ומפני שניות תחילתם בסופו לכן מגיבים לשורש המלכות בחי' עתיק. וזהו ענין המלך הקדוש שאומרים בעשי"ת כדי להמשיך בעומקים של י ספירות. והנה, בכתר ישנו בחי' תחתונה שבמאציל, בחי' עתיק, שמקבל מהמאציל, ובחי' זו נקרא אלוקים, בחי' מקבל, וישנו שורש הנאצלים, א"א שהוא בחי' משפיע הנאצלים, ולכן נקרא הוי', ולכן אמון יוה"כ הוא שם הוי' בניקוד אלוקים שהוא ב' בחינות שבכתר. 


דרושים לראש השנה 


תקעו בחודש שופר (נ"ג ד'). ר"ה הוא המשכת חיות חדש, אך ההמשכה תלויה במעשה התחתונים. 

המשכת הרצון להתהוות העולמות (כדי שיהי' יתרון האור הבא מן החושך, ורצון זה הוא למעלה מחכמה) הי' בחסד חינם בפעם הראשונה, אך עכשיו צריך להמשיכה מחדש, והוא ע"י המשכת אוא"ס שע"י תומ"צ. 

ב. אך אם האדם פגם בתומ"צ הנה לזה ישנה ר"ה ועשי"ת. שאז ע"י ממעמקים קראתיך, בצעקת הלב, ממשיכים את רצון העליון שלמעלה מהשתלשלות. וזהו רצון חדש ועמוק יותר מהרצון שנסתלק – רצון המלובש בחכמה. וזהו כי עמך הסליחה, שהסליחה היא מעמך ממש מלמעלה מהשתלשלות.

ג. וגילוי זה נמשך ע"י התקיעה בשופר. וזה נמשך בגילוי בסוכות בכסה ליום חגינו. כי חק לישראל, שלזה שכבר נתגבר על ההעלם דשם אלוקים נמשך לו לחם חוקו, ומשפט לאלוקי יעקב, שליעקב שהוא באמצע העבודה והמלחמה נמשך משפט דאיהו רחמי.    


תקעו בחודש שופר (נ"ד ד')

מדוע ר"ה אינו ביום בריאת העולם בכ"ה אלול? ויובן בהקדים מתחילה עלה במחשבה לברוא את העולם במדת הדין, והו"ע העלם אוא"ס כדי שיתגלה העולם ליש ודבר נפרד.

ב. וכוונת ירידה עצומה זו (מהתכללות באוא"ס לבחי' ישות) הוא כדי שיהי' דירה בתחתונים ביטול היש לאין והוא ע"י עבודת האדם, שנברא ביום ו', בתומ"צ שעי"ז פועל ביטול בדברים הגשמיים.

ג. והמשכה כללית דביטול זה הוא בר"ה. אך כדי להמשיך ביטול זה, שהעליון יתייחד עם התחתון, צריך האדם לעלות ממדרגתו, ועי"ז מתייחדים. והוא ע"י תקיעת שופר, ענין הבכי' על הירידה, ועי"ז מתעורר בתשוקה לעלות למעלה. והתעוררות הרחמנות הוא ע"י שופר של בהמה ששרשה למעלה משורש האדם. ועי"ז בכסה ליום חגינו, שאוא"ס שהי' בכיסוי בעוה"ז נתגלה – בבחי' חגינו – אחוי' ליה במחוג, מראה באצבעו ואומר זה. 

ד. "כי חק לישראל הוא". "משפט לאלוקי יעקב" הו"ע שהאדם נידון בר"ה אם ראוי לגילוי אלוקות, לפי מעשיו בשנה שעברה. ו"חוק" הוא מזון קצוב, "לישראל" בחי' אתהפכא.   

 

להבין המשנה יו"ט של ר"ה שחל להיות בשבת (נו, א)

להבין המשנה יו"ט של ר"ה שחל להיות בשבת המקדש היו תוקעין אבל לא במדינה. צריך להבין איך מנעו מצוה זן שיש כמה כוונות תלויות בה מפני חשש גזירה דרבה והרי החשש הוא להדיוטות וקלי הדעת. ויובן בהקדים שיחודא עילאה הוא שהעילה מקפת את העלול ע"ד שכל הרב שתופס ומקיף את שכל התלמיד. ויחודא תתאה, בחי' מלכות היורדת לבי"ע, הוא שהעלול מקיף את העילה, ע"ד שהמדות מקיפים את השכל המלובש בהם. שענין יחו"ת הוא שיהי' יש ושהיש יהי' בטל לאין. 

ב. והנה מלכות הוא בחי' רוממות והתנשאות ולכן בהתהוות מהמלכות הוא בחי' ריחוק, ולכן ההתהוות הוא בחי' יש. אך מ"מ הם בבחי' ביטול היש, ומלכותו ברצון. וזהו ענין ראש השנה שאז ממשיכים את הרצון והתענוג במלוכה (וזהו "זה היום תחילת מעשיך", שממשיכים בחי' "תחילת", בחי' הכתר, בבחי' "מעשיך", בבחי' מלכות. ו"זכרון ליום ראשון" קאי על הכתר עצמו, שמבחי' מלכות שבכתר נמשך כתר המלכות). 

ג. והנה, המשכת העונג ורצון במלוכה הוא ע"י השופר של איל, והוא מפני שרש הבהמה הוא מבחי' התהו, ולכן בבהמה ישנו ביטול גדול יותר מהאדם, מפני שאין בהם דעת מפני ששרשם הוא למעלה מן הדעת, ולכן ע"י התקיעה בשופר של בהמה שבכוחה לעורר בחי' ביטול שלמעלה מן הדעת, ולכן התקיעה היא קול פשוט שמפנימיות הלב, שהצעקה היא למעלה משורש האותיות שבחכמה, ועי"ז נמשך בחי' כתר שלמעלה מהחכמה, ונמשך עונג במלוכה. וזהו שמבואר בע"ח שהשופר הוא בחי' בינה, דהתגלות עתיק הוא בבינה, שבבינה ישנו תענוג מהשגת השכל יותר מאשר בבחי' חכמה.   

ד. ולכן אין תקיעת שופר דוחה שבת, כי בשבת נמשך בחי' התענוג בלאו הכי (בחי' ויכולו מלשון כליון, והוא התענוג מזה שכוחותיו חוזרים לאחרי העבודה). אך מן התורה ישנו חיוב לתקוע מפני שישנם כמה בחי' בתענוג, והמשכת התענוג שע"י שופר הוא מבחי' ג' ראשונות דעתיק המאיר בבינה, משא"כ בשבת התענוג הוא מבחי' חסד דא"א. (ועד"מ ממלך שישנו תענוג מזה שנשלמה מלאכתו, ובחי' זו נמשך בשבת, וישנו תענוג מזה שבנו שב אליו וזה נמשך ע"י תקיעת שופר).     

ה. אך אעפ"כ גזרו שלא לתקוע בזמן בית שני, מפני שבבית שני חסרו ה' דברים, מפני שאז חסר הגילוי דבינה, ולכן בזמן בית שני אי אפשר להמשיך בחי' זו בגבולין אלא רק בבהמ"ק. ואעפ"כ לא גזרו על לולב שחל בשבת, כי ההמשכה שע"י הלולב הוא המשכה מבחי' ז"א למלכות (לולב אותיות לו לב, במשכת בחי' ו' קצוות דז"א אל הלב שהוא כתר דנוקבא, שהרי הדיבור מתחיל מהלב), והמשכה זו היא למטה הרבה במדריגה מההמשכה שע"י השופר, ובחי' זו יכלו להמשיך גם בבית שני.   


והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול (נח, א)

בראש השנה נמשך חיות כללי על כל השנה, ואח"כ נתפרט לכל חודש ולכן יום (וזהו אדם נדון בכל יום אף שכבר הי' דין ומשפט בר"ה). וזהו "זה היום תחילת מעשיך" - שבכל ר"ה הוא ההתחלה, שהחיות דשנה שעברה מסתלקת ובו נמשך חיות כל על השנה, אך אעפ"כ ה"ז רק "זכרון ליום ראשון" (ולא בדומה ממש), כי בפעם הראשונה הי' ההמשכה בבחי' חפץ חסד ואתעדל"ע, ועכשיו באתעדל"ת תליא מילתא, "אמרו לפני מלכיות כדי שתמליכוני עליכם". 

ב. ישנם ב' בחינות ממלא וסובב, וענין תמליכוני הוא המשכת הארה מבחי' סובב לבחי' ממלא (וזהו שהבריאה היא המשכת יש מאין, שהבריאה היא מהארה שהיא בבחי' אין לגבי הקב"ה).

"זכרונות כדי שתעלה זכרונכם לטובה לפני", דזיכרון שייך רק בדבר הרחוק ממנו במקום או במעלה, דחיות כל העולמות הם כלא ממש וכטיפה מאוקיינוס, וע"ז אנו מבקשים שה' יזכור את המחשבה שכלתה לפניו לברוא את העולם, ויחזור להתלבש במחשבה ההיא.      

ג. "ובמה בשופר". ענין תקיעת שופר הוא ההתעוררות דפנימיות הלב (שלמעלה מהשכל), וזהו תכלית ירידת הנשמה למטה לאתבא צדיקייא בתיובתא, בחי' בעל תשובה שעבודתו הוא בחילא יתיר, ועי"ז נמשך התקיעה ד"והוי' אלוקים בשופר יתקע" - ההמשכה דפנימיות הלב דלמעלה, שלמעלה מחכמה. 

ד. ועי"ז מתמלאים כל הפגמים, וכמשל הנהר שנחרב ויבש, שע"י שחופרים בעומק מתמלא הנהר במים. וזהו ויקרא הוי' הוי', שע"י החטאים פוגמים בשם הוי' דלתתא, אך ע"י הקריאה וההמשכה משם הוי' דלעילא מתמלא הפגמים, וזהו ויעבור הוי' על פניו, שלא כפי הראוי להיות מבחי' פנימיות, שהפנימיות אינו יכול להתלבש כ"כ למטה, אבל מלמעלה יותר יכול להשפיל את עצמו גם למטה.       

ה. אך כל זה הוא ההמשכה שע"י שופר של ראש השנה - להמשיך בחי' ממכ"ע, וההמשכה היא מבחי' סובב למלאות כל הפגמים - שזהו בחי' שופר סתם, אך לעת"ל יתקע בשופר גדול, היינו שיהי' ההמשכה מעצמות (דסובב הוא בערך לעלמין).

ו. ואזי "ובאו גו' והשתחוו", שהשופר גדול מעורר גם את "האובדים בארץ אשור", אלו שנאבד מהם הניצוץ האלוקי מפני שרודפים אחר תענוגי עוה"ז, "והנידחים בארץ מצרים", אלו שמחמת המצור והמצוק אין להם לב לדעת. 

"בהר הקודש" הר הוא בחי' אהבה, וקודש הוא בחי' הביטול (שמבחי' חכמה). "בירושלים", הוא שלימות היראה, דעתה היראה היא מבחי' המלכות כמו שבאה ע"י צמצומים ולעת"ל יתגלה שלימות היראה. שזהו בחי' היובל, שביוה"כ של יובל ישנו תקיעה אחת, וגם עכשיו בחי' התקיעה דיוה"כ בוא הארה מבחי' שופר גדול דלעת"ל.   

ז. והנה, השופר של עכשיו - שענינו להמשיך מבחי' סובב לבחי' ממלא - שיעורו טפח, דטפח הוא כף היד שבו מודדים הטפחים, ויש בכל אחד מהם ה' אצבעות שביחד ה"ז י' שקאי על הי' ספירות דבחי' ממלא כל עלמין. אך לעת"ל בחי' סובב יהי' בבחי' ממלא, והתקיעה אז יהי' כדי להמשיך מעצמות אוא"ס, ולכן התקיעה יהי' בשופר גדול, שלמעלה מבחי' טפח - י' ספירות. 


להבין הפסוק מי אל כמוך גו' (ס' ד')

תשובה היא למעלה מהעולם, היינו שמתבונן שכל העולם הוא בחי' זמן, אך הקב"ה הוא למעלה מהזמן, וע"י התבוננות זו בא לידי כלות הנפש להתדבק עם הקב"ה שאני הוי' לא שניתי. (ועי"ז ממשיך אלוקות בעולם).  

ב. ענין יחוד קוב"ה ושכינתיה, הוא שבד' אותיות שם שם הוי' - צמצום התפשטות המשכה והתפשטות- יהי' היחוד, שלאחר המצמום יהי' כמו לפני הצמצום שלמעלה מהזמן, וזה יתגלה לעתיד, דעכשיו הגילוי הוא רק בנפש האלוקית של עובדי ה', וגם את רק בבחי' אמונה.   

ג. והנה, גילוי זה שלמעלה מהזמן בזמן נמשך לבע"ת, דגם מי שאין דעתו יפה לדבקה בגדולת ה' מ"מ אם צר לו מקומו ומואס בחיי הזמן אזי נמשך לו ממילא חסד ה' שלמעלה מהשתלשלות, דהחסד והרחמנות נמשך דוקא למקום נמוך, וכמו מי שהוא בבית האסורים שאינו יכול לחזור על הפתחים הנה מביאין לו מזון לבית האסורים. 

ד. אך כיצד יומשך אור זה על הבע"ת, הנה ע"ז אומר הנביא נושא עון ועובר על פשע, דכח המתאוה לרע שרשו ויסודתו בהררי קודש בקדושה העליונה, אך המעשה הרע עצמו הוא רע שאינו יכול לעלות ולהתכלל אלא רק ביטול לעת"ל, הנה עד אז יהי' עובר על פשע, שידרוך על המעשה הרע, וישליך במצולות ים, ולא ישוטט באויר העולם. ועי"ז סרים המסכים המעלימים, ונגלה כבוד ה' אוא"ס ב"ה ממש על נפשו. 

ה. אך למי "נושא עון ועובר על פשע" דוקא "לשארית נחלתו למי שמשים עצמו כשיריים". ויובן בהקדים ענין אני הוי' לא שניתי - שהוא למעלה מהזמן, ומ"מ ואתם בני יעקב לא כליתם, שזה שלא כלתה נפשו לה' הוא מפני "בני יעקב" "יעקב" הוא התלבשות החכמה בעשי', "ובני יעקב" הוא המקבל מבחי' זו, ולכן רשה לו להיפרד מצרכי הגוף כי חומריות הגוף מכסה. והעצה לזה הוא "מבטשין ליה", שיתבונן על ריחוקו מהאלוקות, ויהי' לב נשבר, וע"ז התפלל דוד "לב גו' ונדכה אלוקים לא תבזה", שגם אם הלב אינו "דכה" מצד עצמו, אלא צריך האדם לפעול על עצמו להיות "נדכה" הנה מ"מ "אלוקים לא תבזה".     

ו. וזהו "משים עצמו כשיריים" שבהיותו מלובש בגוף בהשתלשלות הוא משים עצמו כשיריים שמלמעלה מהשתלשלות, כנ"ל שמתבונן על ריחוקו מבחי' המקיף, ועי"ז נעשה בבחי' לב נשבר, ואזי בטל לבחי' המקיף ונמשך עליו - נחלתו, נחל לשון המשכה - ההמשכה מאור א"ס, להפריש את הנפש מהתקשרותה במאסר הגוף, ליבטל וליכלל אליו ית'. 

 

שיר המעלות ממעמקים קראתיך ה' (ס"ב ב')

ישנם ב' בחי' בישראל יעקב וישראל, שהם ע"ד אור הממלא ואור הסובב. יעקב הוא י' עקב, שהיו"ד - בחי' חכמה - שהשכל שבאדם והחיות שמחי' את הגוף היא רק בחי' עקב של הנשמה עצמה - בחי' ישראל - שהיא כנגד בחי' סובב כל עלמין, שהיא מיוחדת תמיד עם האלוקות בתכלית היחוד.  

ובחי' כרת הוא שבחי' ישראל אינו מאיר בבחי' יעקב. וזהו "כי כשלת בעוניך", עד"מ כדאשם נכשל ברגלו נופל הראש, כך כשאדם עובר אפי' עבירה קלה נופל הראש, היינו שאינו מאיר ברגל. 

וזהו שמע ישראל גו', שאומר לנשמתו בחי' ישראל, הוי' שהוא אלוקינו הוא כולא חד, שבחי' ישראל היא כולא חד עם ה', ולכן "ואהבת" במס"נ, יותר ממסירת נפש של בן לאביו, שהרי הבן נעשה מציאות בפני עצמו - ולכן אינו מחוייב במס"נ ע"פ דין, משא"כ הנשמה היא כולא חד עם הוי'.    

והעצה לגלות מצפוני לבו ולהסיר החושך הוא לעורר את בחי' אב הרחמים - רחמים גדולים בלי שיעור - ע"י "והשבות אל לבבך", שצריך לידע מקורו ושרשו בכדי שיוכל לחזור למקומו הראשון, כי מי שאינו יודע ביתו ותועה בדרך אינו יודע להיכן לחזור, ויצבונן בזה שהוא מרוחק ממקומו, וזהו הטעם לאמירת הוידויים לעורר רחמים עלינו, ועי"ז יתעורר באהבה לה'. אך לא ישאר בכל - כטעות העולם שסוברים שמספיק שיש לאדם מעט אהבה, אלא צריך להמשיך אלוקות בכלים מכלים שונים, ובזה"ז אין לו להקב"ה בעולמו אלא ד"א של הלכה. 

וזהו ממעמקים קראתיך - מדבר המעמיק, שמביא את האדם לעומקא דליבא, רחמים רבים הנ"ל. קראתיך ה' - כאדם הקורא לחבירו שיבוא אצלו. ה' שמעה בקולי - אינו אומר לקולי אלא בקולי - להאהבה המסתורת שבקולי. תהינה אזנך קשובות לקול תחנוני - קאי על המדריגה הפחותה מכולם, היינו מי שמבקש על עצמו (ולא שמעורר רחמים על חלק אלוקה שבו).          


יחיינו מיומים (ס"ג ב') 

יחיינו מיומים קאי על ב' ימים דר"ה, שהוא בחי' פנימיות וחיצוניות, דבאדם יש בחי' פנימיות הלב וחיצוניות הלב. וזהו ענין עשי"ת בבחי' פנימיות נקודת הלב למהוי אחד באחד, וזהו ביום השלישי - שקאי על ויוה"כ - יקימנו ונחי' לפניו, לפניו דייקא בבחי' פנים. 

ב. עיני כל אליך ישברו, כל הוא בחי' כלה, כשיש בה בחי' לבבתני, אך כשחסר בחי' זו ע"י פגם אזי נקרא כל בלא ה', שאז מי יעלה לנו השמימה, דזה ש"לא בשמים היא" הוא רק כשיש לו את אות ה' שע"י המילה.  

ג. והעצה היעוצה לזה, הנה כתיב ואתה נותן להם את אכלם בעתו, דאין לך אדם שאין לו שעה, שהוא בחי' התפילה שנקרא חיי שעה. אך לזה צריך תחילה לעורר רחמים רבים על הירידה. ואזי פותיח את ידיך, שנפתחין בחי' יודין שהוא מקור הנובע. ואזי ומשביע לכל חי רצון, שלכל מקופם שיש בו חיות ואפילו מעט מזעיר משביע וממשיך בחי' רצון, בחי' מים טהורים.     

ד. "אך המשכת רחמים רבים מתעורר מלמעלה מה שא"א להיות נמשך ע"י אתעדל"ת, וזהו ביום השלישי יקימנו ונחיה לפניו (יומיים הם ב' ימים דר"ה שכנגד ממלא וסובב, וביום השלישי הוא בחי' יוה"כ, והוא בחי' שלמעלה מעלה גם מסובב). וזהו "ויבוא כגשם לנו", שההשפעה באה ע"י העננים - בחי' ריחוק שמרגיש את ריחוקו מהקב"ה. אך הקב"ה ענה לישראל "אהי' כטל לישראל", שיכולים להמשיך את בחי' הרחמים גם ללא הסתר העננים, אך גם הטל הוא דוקא בהסתלקות אור השמש.     


דרושים לשבת שובה 


שובה ישראל (סד, ב)

ישנם ב' בחינות יעקב וישראל. דהנה תכלית בריאת העולם הוא להיות דירה בתחתונים ע"י הפיכת היש לאין באתכפיא ואתכפיא, וזה נעשה ע"י וידעת היום גו' הוי' הוא אלוקים, שעתה הוא בחי' ידיעה ידיעה ולעת"ל יהי' בבחי' ראי' ממש, כי עין בעין יראו. ולכן קוראים ק"ש בפעמיים בכל יום, ערב ובוקר, בחי' יחו"ע ויחו"ת. שמים הוא בחי' מחשבה ושכל וארץ הוא בחי' דיבור ומעשה וזהו ב' הבחי' יעקב וישראל, יעקב הוא י' עקב המשכת היו"ד לבחי' התחתונה, בחי' יחו"ת שילוב הוי' באדנ', וישראל ע"ש כי שרית הוא בחי' יחו"ע, שילוב אדנ' בהוי'. 

ב. והנה כתיב וירא כל העם גו' ויאמרו הוי' הוא האלוקים הוי' הוא האלוקים. וכפלו מפני שבהוי' הוא אלוקים ישנם ב' פירושים. א: שהצמצום המעלים על שם אלוקים הוא עצמו חלק משם אלוקים שדוקא עי"ז יכול להיות התהוות נבראים. ב: שכל ענין הוי' יוד צמצום וכו' הוא בחי' אלוקים והעלם לגבי עצמותו ומהותו ית'. ויעקב אמר "אם יהי' אלוקים עימדי גו' והי' הוי' לי לאלוקים", שלאחר בחי' אלוקים, אתכפיא, יבוא למדריגה גדולה ונפלאה ביטול והתכללות באור א"ס עד שבחי' הוי' יהי' בבחי' אלוקים.   

ג. והנה יעקב, מדריגת הצדיקים, דיבר כפי סדר המדרגות, אך מי שחטא ופגם את הדרך אינו יכול להמשיך בחי אלוקים והוי', שהרי הוא פגם בשם הוי', וכל המצוות הם משם הוי', וכפי שאומרים בק"ש שעל המיטה אם פגמתי באות י', שהם המצוות שבמחשבה, וכמו ענין עבודה זרה בדקות שהוא שמשתחוה לדבר הנשפע, בדאגות הפרנסה, וע"י פוגם באות יוד שהוא הביטול, והעונש הוא סקילה שנעשה לבו כאבן. ואם פגמתי באות ה' הו"ע ההתבוננות באורך ורוחב להלהיב לבו, והעונש על הפגם הוא שריפה שישרוף ליבו באש זרה. וא"כ ע"י הפגם אינו יכול להמשיך ע"י תורה ומצוות ואתכפיא ואהפכא. והעצה הוא בחי' "צעק ליבם אל ה'", לעורר רחמים רבים על ניצוץ אלוקת שבנפשו שירדה מאור א"ס, שא"א לנו לשער את גודל הירידה ולכן אנו אומרים ברחמיך הרבים רחם עלינו. וזהו "שובה ישראל עד הוי' אלוקיך", שע"י התשובה מעומקא דליבא ישוב ליבטל וליכלל באור א"ס עד שהוי' יהי' בבחי' אלוקים.  

ד. והנה, סדר התשובה הוא שלא כסדר ההשתלשלות אלא בבחי' דילוג, וזהו שובה ישראל עד הוי' אלוקיך אך אח"כ צריך להיות קחו עימכם דברים שהוא בחי' התומ"צ, שהוא העבודה ע"ד הרגיל. וזהו הוי' הוי', שע"י בחי' התשובה שהוי' הוא בבחי' אלוקים, נמשך אח"כ הוי' באלוקים ביחודא עילאה ותתאה. וזהו שמבאר המדרש, שבסיני נאמר אנכי הוי' אלוקיך פעם אחת, אך בהר הכרמל ע"י התשובה נאמר הוי' הוא אלוקים ב' פעמים, שע"י התשובה נעשה בהם הביטול בעצמות א"ס, ולכן אמרו הוי' הוא אלוקים ב' הפירושים הנ"ל.      


ביאור על שובה ישראל (סה, ג)

בענין "הוי' הוא אלוקים" ישנם ב' פירושים. א': יובן בהקדים ענים ב' שילובים הוי' באד' (יחודא עילאה) ואד' בהוי' (יחודה תתאה). ובזה ישנן ב' אופנים שהעולמות המתהוים מבחי' הדיבור, שפועל שיהי' התהוות דברים נפרדים, יתעלו לבחי' הוי', או שבחי' יומשך למטה לעולם כמו שיהי' לעתיד לבא. וזהו הענים הראשון ב"הוי' הוא אלוקים" (חיבור יחו"ע ויחו"ת בב' אופנים הנ"ל).

ב. והפי' הב': יובן בהקדים שהגם ששם הוי' הוא באצי' שהוא אלוקות "איהו וחיוהו גו' וגרמוהי וגו' חד" מ"מ אין ערוך גם האורות דאצי' לעצמות אוא"ס. וזהו שיעקב, שמדתו מדת הרחמנות שאין לה גבול אלא עולה מבריח מן הקצה אל הקצה ועולה מעלה מעלה, אמר "אם יהי' אלוקים גו' ושמרני גו'" גם בעבודת הבירורים בחרן, "והוי' הוי' לי לאלוקים", ששם הוי' יהי' בחי' אלוקים לגבי העצמות. וזהו "שובה ישראל עד הוי' אלוקיך" ששם הוי' הוא בחי' אלוקים לגבי עצמות אוא"ס.     


שובה ישראל עד ה' אלוקיך (סו, ב)

ביאור ענין "שובו אלי ואשובה אליכם" - אף שלכאורה "מלא כל הארץ כבודו", וא"כ מהו ענין הריחוק - הוא כמשל שני בני אדם העומדים בקירוב מקום אך אינם פניפ בפנים אלא אחור באחור. ועד"ז למעלה יש כמה בחי' פנימיות וחיצוניות ופנימיות דפנימיות. ובכללות הו"ע עולמות בי"ע, מחדו"מ.   

ב. והנה כתיב "ששת ימים עשה ה' גו' וביום השביעי שבת", שבשבת שבת מבחי' המעשה (ודיבור, שהרי הבריאה הוא ע"י הדיבור) וההתהוות היא מבחי' מחשבה (ומ"מ גם בשבת אומרים "מה רבו מעשיך" כי בחי' מחשבה הוא בחי' עשיה לגבי אוא"ס). וענין שבת אותיות תשב הוא שבחי' העשי חוזר למקורו בבחי' המחשבה.  

ג. וענין "את פניך הוי' אבקש" הוא פנימיות אוא"ס שלמעלה מבחי' חכמה. וזהו "ופני לא יראו", כי בחי' זו הוא למעלה מהתורה והוא בחי' סליחה. וזהו "כי אבי ואמי עזבוני", אב ואם הוא בחי' חכמה בינה, "והוי' יאספני" הוא בחי' אוא"ס. והוא ע"י אתעדל"ת "ממעמקים קראתיך", ועי"ז "יאספני" - למעלה מבחי' התחלקות.  

ד. והנה התכלית בתשובה מעומקא דליבא הוא שיהי' "כי עמך הסליחה למען תורא" המשכת בחי' יראה, ביטול היש לאין, שזהו תכלית הכוונה בבריאת העולם. אך כדי שיהי' הביטול במקום התחתון ביותר תכלית היש, צריך תחילה להיות המשכה מבחי' עליונה ביותר, המשכת אוא"ס ע"י "ממעמקים קראתיך" (ועל דרך שכדי שיהי' בחי' "ברוך שם", בחי' יחו"ת, צריך להיות תחילה בחי' יחו"ע).   

ה. והנה, התגלות כבוד מלכותו להיות היש בטל לאין הוא בחי' עד, לשון נצחיות שאינו שייך בדבר שהוא תחת ממשלת הזמן, ואינו שייך בדבר שהוא א"ס שאינו בגדר זמן, ושייך רק על בחי' מלכות שהוא בבחי' זמן ואעפ"כ יש בו הארת אוא"ס. 

וזהו "שובה ישראל עד", להשיב בחי' המלכות לשרשה בחי' אוא"ס, כי הארת אוא"ס במלכות תלוי בעבודת האדם, ש"גלו לאדום שכינה עימהם", שכשנמשך אחר גופו אזי ניצוץ אלוקות שבנפשו הוא בגלות, והעיקר להשיבה בבחי' עד.

"כי כשלת בעוונך", שע"י העוון נופל ראש האדם למטה, שזהו ענין גלו לאדום, והעצה חזה הוא התעוררות י"ג מדות הרחמים, ע"י תשובה מעומקא דליבא.    

"אמרו אליו כל תשא עון" לפי שאתה כללות הכל, בחי' סובב כל עלמין, ואין הפגם מגיע למעלה מבחי' חכמה.

"ונשלמה פרים שפתינו", כי גדולה תשובה מכל הקרבנות, דהקרבנות הו"ע העלאת בחי' נה"ב, וענין התפילה שבמקום הקרבנות הוא העלת בחי' נשמות ישראל, אך ההמשכה שע"י הקרבנות הוא מבחי' סדר ההשתלשלות, אך ע"י תשובה נמשך אוא"ס שלא כדרך ההשתלשות.        


דרושים ליו"כ 


לבאר ענין יו"כ (סח, א)

ענין התשובה הוא שיהי' קירוב פנים בפנים, דאפילו בשעת החטא אין האדם בריחוק מה' שהרי הוא מקבל חיותו מה', אלא שזהו עד"מ ב' בני אדם שעומדים בקירוב מקום רק שכל אחד מלחזיר פניו לצד אחר מפני שאין ביניהם קירוב הלבבות. וענין התשובה הוא שיהי' פנים בפנים. וביאור הענין יובן מענין השבת שבו שבת ה' מכל מלאכתו, שהוא הירידה דבחי' מלכות להוות, ובשבת הוא העלי', ולפי שישראל עלו במחשבה, שהם למעלה מעלה מבחי' חיצונית המלכות, לכן נאמר ושמרו בנ"י את השבת, להתקדש בקדושת השבת, אות היא ביני וביניכם, כמוני כמוכם כביכול.    

ב. אך מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת, שגם בחול צריך לתקו נפשו להיות בבחי' שבת, והוא ע"י התפילה, שהוא סולם שעל ידן עולם מלאכי אלוקים שהם המצוות. דהנה כתיב אני כברוש רענן, אנכי הוא בחי' עלמא דאתכסיא, ואני הוא כשנמשך ומתגלה בתומ"צ, שהמצוות כפי שבאו למטה הוא כמו ברוש שהוא אילן רך שנכפף למטה ומניחים דבר עליו, ואז כשחוזר לאיתנו הוא מגביה את הדבר מעלה מעלה. (וכן בזה לעומת זה, הנה ישראל שבחו"ל עובדי ע"ז בטהרה הן, שמחשבים את הממוצעים דהשמש וכו', וכשהאדם מוריד את שכלו להתעסק בדבר שתחת הכו"מ, הנה נעשה עי"ז אלוקים אלקים, כי הוא ע"ד כף הקלע שנזרק למרחוק).     

ג. והנה כתיב ונתנו בני אהרן אש על המזבח, שישנו האש שבא מלמעלה, והוא האהבה הטבעית שבכל אחד, אך מ"מ מצוה להביא מן ההדיוט, והוא ע"י התבוננות, והעיקר הוא ע"י ההתבוננות בדבר חידוש שמזה נעשה התפעלות, וההתבוננות הוא מזה שהמחדש בטובו בכל יום, וא"כ זהו חידוש ממש. והנה זהו האמת גם אם האדם אינו משים לב לזה, אך ענין התפילה הוא החזרת פנים בפנים שהאדם יתבונן וישים לבו לזה. וזהו ברוך אתה ה', לנוכח, שישוב אלינו בבחי' פנים ע"י שובינו פנינו אליו.         

ד. והנה, שמי עם י"ה גימטריא שס"ה כו', וביאור הענין בנפש האדם, דכאשר האדם עובר על מ"ע, עלמא דאתגליא, אזי חסר אצלו אור האהבה שבאתעד"ת, ולכן כשעושה תשובה לא זז משם עד שמוחלין לו, כי ע"י התשובה הוא מלהיב אל נפשו את האתעדל"ת שנחסר לו. אך ע"י שעובר על ל"ע הוא פוגם באש שלמעלה, ולכן התשובה רק תולה ויוה"כ מכפר, דביוה"כ מתעורר בחי' פנימיות רצונו ית'. וזהו שבת שבתון, שיוה"כ הוא בחי' החזרת פנים בפנים ביתר שאת מהחזרת פנים שבשבת.      


שבת שבתון (סח, ד)

להבין מהו הענין בתשעה לחודש בערב. ויובן בהקדים שהנשמה היא מבחי' טהורה, והיא הנשמה באצי' ששם היא אלוקות, ואח"כ באה בבחי' בריאה כו'. וירידה זו היא צורך עלי' שבאה מבחי' טהורה לבחי' קדושה, אשר קדשנו במצותיו. דהנה ישנו בחי' ממלא וסובב, ומחשבה ודיבור הם מבחי' ממלא, והמלאכים הם בחי' הדיבור, עלמין דאתגלין, אך הנשמות הם מבחי' מחשבה עלמין סתימין.  

ב. ומשם ירדה הנשמה למטה עד שנשפלה בעולם השפל, וירידה זו היא צורך עלי' שעל ידי קיום המצות תבוא לבחי' סובב, קדש (שמלעלה מקודש בו' שהוא המשכת הארת הסובב). וזהו שהמצות הם לבושים, שהמצות הם בבחי' מקיף מאור הסובב כמו הלבוש שמקיף את האדם.  

ג. ואמנם הכח הזה במצולת הוא ע"י שמצות צריכות כוונה, והכוונה הוא לקיים מצות המלך, ובחי' המלכות הוא למעלה מהתלבשות בעולם, רק שמו בלבד מתפשט על הנבראים, ושורש המלכות הוא בחכמה עילאה קדש העליון ממש. וזהו "אני כברוש רענן" שכופפים את העץ למטה ועי"ז מגביה את האבן למעלה מעלה, ועד"ז המלכות ירדה בדברים גשמיים אך ע"י קיום המצות בדברים גשמיים מתעלים לבחי' קדש. ועיקר העלי' הוא בשבת, שאז הדיבור מתעלה לבחי' מחשבה.  

ד. אך כל זה הוא בקיום התורה ומצות, אך אם חטא הנה אדרבא ע"י העוונת הנשמה נזרקת למקום הקליפות ח"ו. והתיקון לזה הוא ע"י בחי' תשובה, לדלג שור, שעי"ז ממשיכים מלמעלה מבחי' קדש, שהור בחי' סוכ"ע, דגם סובב אין ערוך למהותו ועצמות ית', וביוה"כ כשהכה"ג נכנס לקדש הקדשים ממשיך מבחי' העצמות, ועי"ז מתמלאים הפגמים, וזהו "וכפר על הקודש", על הפגם שנעשה בקודש העליון ע"י טומאות בני ישראל. וזהו ענין ההזאה שמעלים את בחי' דם הפר והשעיר, נה"ב, ששרשה למעלה מהאדם, עד מקום הלוחות והארון, ועי"ז ממשיך ממקום גבוה מאד נעלה ומכפר על כל הפגמים שנעשו בקודש.      

ה. ועם כל הנ"ל יובן ענין שבת שבתון, שיוה"כ לגבי שבת הוא כמו שבת לגבי ו' ימי החול, שבהיוה"כ הוא בחי' קודש הקדשים. והנה, כאן בפרשת אמור נאמר שבת שבתון הוא לשון זכר, והוא מפני שפה מדובר שההמשכה נעשה ע"י עבודת האדם, וזהו בתשעה לחודש בערב, ע"י בירור הט' ספירות, שמפריד את מדות הנה"ב ממדות הנה"א, ואזי האדם הוא המשפיע בחי' זו. אך בפרשת אחרי נאמר שבת שבתון היא, ששם מדובר כשאין עושים תשובה מעומקא דליבא ולכן ההמשכה היא באתעדל"ע, ולכן נאמר לשון נקבה, דאיש מזריע תחילה יולדת נקבה. ולכן שם נאמר חוקת עולם, כי תמיד יהי' עכ"פ בחי' זו שההמשכה תבוא מלמעלה גם כשאין העבודה בשלימות.          


ביאור (ע, ג)

על ידי הירידה בגוף מתעלית הנשמה מבחי' טהורה, כלים דאצי' (שהם בחי' אלוקות ולכן נקרא "טהורה היא" לשון בהירות) לבחי' קדושה, האורות דאצי'. והנה, בכהנים נאמר לשון קדושה ובלויים נאמר טהרה. שהלויים הם מבחי' בינה דאצי', שהיא בחי' נר"נ דאצי' שיורדת לבי"ע, והכהנים הם מבחי' חכמה דאצי', בחי' חי' דאצי' שלמעלה מבי"ע. וזה מתאים להמבואר שהעלי' היא מבחי' ממלא, נר"נ, לבחי' סובב, חי'.   

ב. והנה, העלי' היא ע"י קיום התורה ומצות, כי אבא יסד ברתא, ושורש המלכות הוא בחכמה. ועוי"ל שהעלי' היא ע"י בחי' כתר שלמעלה מבחי' חכמה, ולכן היא מחברת את בחי' "איהו" ובחי' "חיוהי". והמשכת הכתר בור ע"י המלכות ששרשה ג"כ בכתר. וזהו "בזאת יבוא אהרן", "זאת" הוא בחי' המלכות ששרשה גבוה מאוד, והעלי' היא בשבת שהיא בחי' אור אבא. 

ג. אמנם מילוי כל הפגמין הוא ביוה"כ שאז נכנס כהן גדול, חסד דא"ק, לקדש הקדשים, כתר חכמה בינה דאריך אנפין. והנה, בבחי' המשכה זו דקה"ק ישנם ב' בחינות: "שבת שבתון הוא": כשעתיק עצמו נמשך בבחי' כח"ב דא"א אזי נקרא "הוא" לשון זכר ומשפיע, אך כשאין האתעדל"ת כדבעי אזי נאמר "שבת שבתון היא", בחי' מקבל, שאין נמשך עתיק ממש.      

ד. עוד יש לומר בענין "שבת שבתון הוא" ו"שבת שבתון היא" גם בההמשכה שמבחי' עתיק עצמו. שכאשר ההמשכה היא מבחי' עתיק כשמתעלם בבחי' ג' ראשים (שמכללם רדל"א) אזי הוא בחי' "שבת שבתון היא", אל כשההמשכה היא בחי' עתיק עצמו אזי הוא "שבת שבתון הוא" 


פרשת האזינו 


האזינו (עא, ג)

ביאור ענין התשובה שאחז"ל שצריך להיות כל ימיו בתשובה. הנה כתיב כי חלק הוי' עמו, שעניין שם הוי' הוא צמצום והתפשטות המשכה והתפשטות, ועד"ז הוא בנשמה שירדה דרך ד' בחי' אלו עד שמתלבשת בגוף בחי' יעקב חבל נחלתו. ומהנשמה שלמעלה בא התעוררות לאדם. וזהו אין מזל לישראל, שבחי' אין הוא נוזל לישראל שלמטה. וזהו ענין התשובה לשוב לבחי' מקןר ושורש הנשמה, בחי' ביטול לגמרי כמו קודם ירידתה לעוה"ז ויותר מזה.  

ב. (אות ב' הוא הגהה). 

ג. וזהו להיות כל ימיו בתושבה, והוא ע"י התפילה, שבעת התפילה אומר שמע מלשון קיבוץ ואסיפה, כמו "וישמע שאול", שמקבץ את כל כוחותיו שהיו בעניני עוה"ז ומקשרם למס"נ באחד, והוא ע"י ההתבוננות בענין "ראה נתתי גו' את החיים ואת הטוב ואת המות ואת הרע ובחרת בחיים", שהדבר הגשמי מצד עצמו הוא בחי' מות, והחיים שבו הוא הניצוץ אלוקי שבו, ואי לזאת ירצה רק באלוקות. וזהו שבת אותיות תשב, שעשי' הוא התפשטות גילוי אוא"ס בעשרה מאמרות, ובשבת הוא העלי' למעלה מבחי' חכמה, ומי שטרח בערב שבת יאכל בשבת, שבכל יום בתפילה הוא מעין בחי' שבת.  

ד. והנה, יו"כ נק' שבת שבתון כי כל שבתות השנה כחול לגבי יו"כ, כי יו"כ הוא עיקר ענין התשובה, שהרי התשובה הוא ביטול רצונו, וביוה"כ מתגלה רצון שלמעלה משם הוי', "לפני הוי' תטהרו". וכדרך שהאדם מבטל רצונו מלמטה כל מתגלה אליו הרצון מלמעלה, וזהו "סלחתי כדברך" היינו כפי בחי' אתעדל"ת. וביטול הרצון הוא ע"י ההתבוננות שלית מחשבה תפיסה ביה כלל, ואין עוד, ולכן "מי לי בשמים". וזהו שביוה"כ ניתנו לוחות האחרונות, בחי' "אנכי" ו"לא יהי' לך". וזהו שלוחות הראשונות היו ברעש, שהיו מבחי' עלמא דאתגליא, משא"כ לוחות שניות היו בחשאי, בחי' פנימיות הלב ועלמא דאתכסיא ששם אין יניקה לסט"א.        

ה. וזהו ויבא כגשם לנו, שגשם מתהווה הן הסתר העננים, "ואד יעלה מן הארץ", היינו שע"י שמתבונן בריחוקו מה' אזי נמשך עליו הגשם הוא בחי' אור האהבה העליונה. אך לא עם הארת חסיד כי צריך לעשות כלי לאור האהבה העליונה והכלי הוא התורה, וזהו האזינו השמין ותשמע הארץ, שמים וארץ הוא בחי' תורה שבכתב ותורה שבע"פ.   

ו. והנה הקב"ה השיב "אהי' כטל לישראל", שאחר האתעדל"ת בחי' גשם נמשך בחג הסוכות בחי' הטל ממקום שאין אתעדל"ת מגעת לשם. 


האזינו (עג, ד)

האזינו השמים וגו' ותשמע הארץ גו', שמים קאי על תורה שבכתב, בחי' שם מים, שאין בהם גון, וכך התורה היא סיפורי מעשיות ומצות שאי אפשר להבינם עד שנתפרשו ע"י חכמי התלמוד. וארץ הוא בחי' תורה שבעל פה. והם הם העדים לפני ה' על ישראל כי ידם נמשך אוא"ס למטה לבנ"י. וזהו ענין לימוד התורה לשמה, להמשיך אוא"ס בתורה. והכח שיש בנשמות להמשיך אוא"ס ע"י התורה הוא ע"י הקדמת התפילה, מס"נ באחד. וענין התפילה הוא לייחד ב' הלבבות, ועי"ז נעשה ההמשכה ע"י התורה. ויש ב' בחי' בתורה, בחי' יערוף כמטר לקחי, שקאי על בחי' לימוד התורה שמביא לידי מעשה, שהתורה היא בחי' הגשם שמרוה את הארץ ובכח זה יכול לומר ואהבת. והוא ע"י הקדמת המס"נ, שהו"ע רעמים ועבים. 

    

האזינו (עד, ב)

ענין האזינו השמים ותשמע הארץ. שמים הם בעלי תורה, ומצות הו"ע הגמ"ח ומעשים טובים, שבכל אחד מהם יש מעלה. והנה, התורה היא בחי' מטר וגם טל. וענין המטר הוא שמלחלח את הארץ, אך לפני כן צריך להיות חרישה וזריעה. וענין הזריעה הוא שנה"א נזרעת בנפש הבהמית, ועד"ז המצות נזרעו בנפש הבהמית, שדוקא נה"ב מקיימת אותם, ועי"ז נעשה הצמיחה, הוא מפני שורש נה"ב שנלקחה משמרי האופנים שבמרכבה.  

ב. והנה, האופנים מתנשאים ברעש גדול. דהנה השרפים הם בעולם הבריאה, ששם מאיר חב"ד, ולכן משיגים שקדוש קדוש קדוש, והתהוות כל העולמות הוא רק מבחי' אות ה', אתא קלילא. אך האופנים אינם משיגים זה ולכן כששומעים את השרפים הם מתנשאים ברעש גדול, בהתפעלות המדות, ושורש המדות הוא למעלה מהשכל, וע"י רעש זה הנה האופנים מנשאים את הכסא, שגם בבריאה - עולם הכסא, בחי' כס א', בחי' יחודא תתאה - יומשך בחי' יחודא עילאה.    

ג. והנה, האופנים אומרים "ברוך כבוד הוי' ממקומו" כבוד הוא ל"ב נתיבות חכמה, וחכמה תתאה מסתיר על האלוקות, שהיא מבחי' עץ הדעת טוב ורע, ולכן מפני שיש באדם דעת לכן יש בו התנשאות. ולכן מבקשים שיומשך כובד הוי', בחי' חכמה עילאה, בחכמה תתאה. והמשכת חכמה עילאה למטה הוא ע"י שממשיכים בחי' שלמעלה מעלה מחכמה, והוא ע"י הרעש שלהם שעולה מעלה מעלה.      

ד. והנה על דרך היתרון שהאופנים על נשרפים הוא יתרון נפש הבהמית על נפש האלוקית, שיש בנפש הבהמית מבחי' רעש גדול של האופנים. וזהו שהזריעה בתורה ומצות, שעל ידי זה נעשה הצמיחה שהוא גילוי אוא"ס, הוא דוקא בנפש הבהמית. 

ה. אך קודם הצמיחה צריך להיות חרישה, והו"ע לב נשבר, ואח"כ לימוד התורה שהו"ע המטר, שהתורה ממשיכה בחי' ביטול בנפש, ועי"ז יכול להיות הצמיחה. והנה, בתורה ישנם ב' בחי', מטר שהוא ענין העלאה מלמטה, מתחילה כי עביד איניש אדעתיה דנפשיה, ועל זה נאמר "ותשמע הארץ", ובתורה ישנה גם בחי' טל, המשכה מלמעלה, שלומדים לשם התורה עצמה, להמשיך אוא"ס בחכמה, ועל זה נאמר "האזינו השמים".  

ו. והנה, אף שזהו עבטדת האדם בכל יום, מ"מ דרך כלל ישנן בחי' אלו בחודש תשרי. ר"ה הוא בחי' החרישה, גנוחי גנח וילולי יליל, יוה"ב בור בחי' וזרקתי עליכם מים טהורים, ועי"ז נעשה הצמיחה, שהוא המשכת אוא"ס בספירות, ובתחילה ההמשכה היא בבחי' מקיף, סוכות, ואח"כ באה ההמשכה בפנימיות בשמיני עצרת.     

ז. כשעירים עלי דשא וכרביבים עלי עשב, דשא הוא העשב בתחילת צמחיתו, ושעיר הוא המטר הדק, וקאי על לימוד המשנה, שהוא ע"ד הגרעין של חיטה הנזרע, המצמיח ריבוי גדול יותר אך מאותו מהות של הגרעין, ורביבים הוא טיפות מאר הגסות המצמיחים עשב שנתגדל, והוא בחי' לימוד התלמוד, שהוא עד"מ מגרעין אילן, שהגרעין מצמיח מהות אחר - פירות האילן.   

ח. והנה, אופן אחד בארץ תירגם יונתן מלרע לרום שמיא, והענין ששורש הרע הוא באופנים, ושם הוא בחי' הקדושה, שטן ופנינה לשם שמים נתכוונו. ומפני שהאופנים הם בעשי' לכן משם יכול להיות יניקה לרע. וזהו שהאופנים הם ברעש גדול מחמת זה שבהם יש שורש לרע, והוא בחי' התשובה שהיא בחילא יתיר. ובזה יתורץ שבש"ס משמע שהאופנים הם למעלה מהשרפים, אף שהאופנים הם בעשי', אך שניהם אמת, שמחמת הרעש של האופנים הם מתעלים למעלה מהשרפים. 


כנשר יעיר קינו (עז, ג)

הנה לעיל כתיב "כי חלק הוי' עמו", וכשהנשמה יורדת בגוף היא נמצאת "בארץ מדבר", ולכן "כנשר יעיר קינו" שנמשך לה בחי' רחמנות. דהנה כתיב פני אריה אל הימין גו' לפני נשר לארבעתן, והענין שבזמן הבית הי' גילוי אלוקות ע"ד מ"ת ששם הי' רואים את הנשמע, אך בזמן הגלות, דיחזקאל ראה את המרכבה בזמן הגלות, אין בני ישראל יכולים לקבל את ההשפעה פנים בפנים, ולכן נמשך ההשפעה על ידי המלאכים (ועד"ז האהוי"ר דנשמות נמשך על ידי הרעש של האופנים וחיות הקודש. 

ב. וזהו ענין הסולם שראה יעקב, שקאי על כללות נשמות ישראל, "ראשו מוצב ארצה" הוא ההתלבשות בגוף, "וראשו מגיע השמימה", למעלה משורש המלאכים, ולכן על ידי שהמלאכים פועלים עלי' בנשמות ישראל, הנה המלאכים מתעלים. והנה, "מלאכי אלוקים עולים" לשון רבים, פני אריה ופני שור, "ויורדים" הוא בחי' פני נשר, רחמנות על ניצוץ אלוקות שירד בגוף, שגם חיות הנשמה באה לפעמים למקום הקליפות, ועל ידי הרחמנות הנה "וישוב אל ה' וירחמהו". 

ג. וזהו "כנשר יעיר קנו", שע"י בחי' רחמנות עולה לבחי' "דרך נשר בשמים", שעולה מעלה מעלה. אך מתחילה הוא רק בבחי' "על גוזליו ירחף", נוגע ואינו נוגע, והוא בחי' ברכת קריאת שמע, ואח"כ על ידי מס"נ באחד עולה לבחי' "על אברתו", למעלה מתורה ומצות שהם אברים דמלכא.   


דרושים לסוכות ושמ"ע 


ושאבתם מים בששון (עח, ג)

בכל השנה היו מקריבים קרבנות והי' אש יורד מלמעלה, בסוכות היו מנסכים מים, וביום השמיני הוא עצרת לכל בחי' הללו. והנה, עכשיו שאין לנו בהמ"ק צריך כל אחד למצוא דברי חפץ בנפשו ולהבין איך כל הבחי' האלו הם בבחי' עבודת ה'. והנה ענין הקרבנות והאש הוא העבודה לעורר את האהבה לה', ואש האהבה מכלה את האישים אשר לא לה המה, כמו דאגת הפרנסה, שהדאגה הוא מיסוד האש והחמימות של נה"ב. 

ב. והנה אמרו חז"ל "אע"פ שאש יורד מלמעלה מצוה להביא מן ההדיוט". ואש של ההדיוט הוא בחי' "שמאלו תחת לראשי", היינו שיתבונן איך שהוא רחוק מה' ועל ידי זה מתמרמר בנפשו, ועל ידי זה הוא כלי לבחי' אש שלמעלה שהוא האהבה. ועל זה סידרו את הוידויים ביום הכיפורים, שמשפיל את עצמו, והוא בחי' החרישה, ועי"ז הנה בד' ימים שבין יום הכיפורים לסוכות נעשה הצמיחה עד שביום ראשון דסוכות נגדל ונצמח בחי' אברהם בחי' החסד והאהבה.

ג. וכל זה הוא בחי' אש, ובחי' מים הוא ע"ד אתה הראית לדעת, ראייה חושית, והוא ע"ד הבן כשהוא אצל אביו, שאז ממילא מתקרר יסוד האש הטבעי, שהרי הוא בבחי' ביטול. והו"ע תפילת שמונה עשרה בחשאי אחר בחי' רשפי אש שבפסוקי דזמרה. אך כדי שבחי' הביטול דשמו"ע יומשך על כל היום הרי זה על ידי בחי' "ביום השמיני עצרת", שהוא בחי' התורה, שלומד בביטול. וזהו "ושאבתם מים בששון ממעייני הישועה" שהמעיין נמשך מתחת לארץ, וקאי על התורה שלומדים בביטול, וגם מפני שהתורה באה בדברים גשמיים הלכות זרעים וכו'.     


ושאבתם מים בששון (עט, ד)

בכל השנה הי' ניסוך היין כמוזכר כמה פעמים בתורה שבכתב, וניסוך היין הוא בחי' בינה, שהו"ע השמחה, "אם הבנים שמחה", שכשאור החכמה בא בגילוי בבינה הוא בחי' שמחה. ובבחי' בינה ישנו גם בחי' עלמא דאתכסיא, בחי' עתיק שבבינה, ומתגלה ע"י הבינה, והו"ע נכנס יין יצא סוד, והוא עבודת הלויים שהיו אומרים שירה על היין. ובכל השנה ניסוך היין הוא השמחה שע"י ההשגה, כפי שהוא מוגבל בכלי האדם, ובסוכות ניסוך היין הוא כשהשמחה בוקע את הגבלת הכלי ומרקד כו'. וניסוך המים, שאינו מפורש בתושב"כ, הוא בחי' חכמה, והוא עבודת הכהנים בחשאי וברעותא דליבא, שלמעלה מעבודת הלויים.      

ב. והנה, תושב"כ הוא בחי' בינה ולכן בא באותיות, משא"כ תורה שבע"פ הוא בחי' חכמה שלמעלה מאותיות. ולכן ניסוך היין לא נכתב בתורה שבכתב. אך צריך להיות חיבור חכמה ובינה, ולכן הי' שאיבת המים (בחי' חכמה) בשמחה (בחי' בינה), וגם ניסוך המים הי' בשעת ניסוך היין.     

ג. וענין "ממעייני הישועה" יובן מענין "כוס ישועות אשא" שאמר דוד על בחינתו בחי' המלכות, שמפני ש"רגליה יורדות מות" לבי"ע, ולכן הוצרך לבקש שיוגבה ("אשא") בחי' המלכות לאצי' ששם "לא יגורך רע". וזהו "ממעייני הישועה", שהוא המקור שממנו נמשך הישועות לכוס של ברכה (בחי' או"א, או בחי' עתיק יומין שבאו"א). וע"פ הנ"ל בענין ניסוך המים שלא ניתן להיכתב יובן ענין ההקפות דשמח"ת שלא נזכרו גם בתושב"פ מפני שהם בחי' מקיף דחכמה, ולכן לא נכתבו בתושבע"פ שהוא בחי' פנימי דחכמה. (והכח שיש לבנ"י להמשיך בחי' חכמה ע"י שמחת בית השואבה הוא ע"י המשכת בחי' הכתר ע"י התשובה דיוה"כ. דענין התשובה הוא שהרחוק נעשה קרוב, ולכן גם למעלה בחי' "אמרתי אחכמה והיא רחוקה" נעשה בחי' קירוב וגילוי).   


להבין מ"ש ביום השמיני עצרת תהי' לכם (פ, ד)

להבין מה שבפסח נאמר "ביום השביעי עצרת תהי' לכם", ובשמיני עצרת נאמר "עצרת לה' אלוקיך". הנה כתיב "ואהבת את ה' אלוקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך", "בכל לבבך" פירושו שכל כח להב הלב מכל מיני יצה"ר יתהפך לאהבת ה'. "ובכל נפשך" הוא אהבה גדולה מזו שאינה נתפסת בלב האדם, והוא אהבת נפש האלוקית. "ובכל מאדך" הוא האהבה שלמעלה מזה והוא האהבה של בעל תשובה שהוא ענין "זדונות נעשו לו כזכיות", ובחי' זו היא יציאת מצרים שיוצא ממיצרים וגבולים. ובחי' יציאת מצרים ישנה גם בכל אחד כפי מדריגתו.  

ב. וזהו ענין שבעת ימי הפסח, בחי' יציאת מצרים, שהוא זמן התעוררות בחי' אהבה רבה הנ"ל מלמטה למעלה, ואח"כ "בחי' עצרת תהי' לכם" הוא בחי' "אם רץ לבך שוב לאחד", בחי' שוב לעשות מכון לשבתו ע"י עסק התורה (וזהו "עצרת לה' אלוקיך", שהו"ע ההמשכה מא"ס ב"ה להיות הוי' אלוקיך, ע"י ההתלבשות בתומ"צ). אך בחי' עצרת של חג הסוכות הוא שבעשרת ימי תשובה באים בנ"י לבחי' תשובה מאהבה, ולכן נמשך מלמעלה בחי' אהבה בתענוגים בכל ימי הסוכות, בחי' "וימינו תחבקני", ואהבה זו היא בלי שיעור בחי' כלות הנפש ממש, וזהו בחי' "צדק לפניו יהלך" אך אח"כ צריך להיות "וישם לדרך פעמיו" המשכת בחי' זו למטה בארץ.  

ג. וזהו עצרת של חג הסוכות שבו ממשיכים בחי' זו, בבחי' נשיקין חב"ד בחב"ד. וזה נעשה ע"י "וה' האמרת" לשון מפעיל שגורם בחי' ירידת התורה והמשכתה בעולם. ואז נעשה "תען לשוני אמרתך" כעונה אחר הקורא.       


ביום השמיני עצרת תהי' לכם (פא, ד)

בסוכות כתיב "וחגותם אותו חג לה'", שפועלים שמחה בהקב"ה עי"ז ש"בן חכם ישמח אב" שהאב מסתיר את פניו מבנו כדי שהבן יחפש אחריו, דבר"ה ויוה"כ הוא בחי' "בכסה", דין ומשפט, וטעם ההסתר הוא כדי שהבן יחפש את אביו ואזי מתגלה השמחה בחג הסוכות.  

ב. והנה, הגורם בחי' ההסתר הוא כמ"ש "עונותיכם מבדילים ביניכם לבין אלוקיכם", שהעוון מסתיר על בחי' פנימיות רצונו ית', שאינו מאיר באדם. דהנה גם באדם ישנו בחי' פנימיות וחיצוניות, בחי' כריעה - שעומד על עמדו והוא רק בחי' הודאה - ובחי' השתחוואה - ביטול רצונו לגמרי. וע"י העוון אין מאיר פנימיות רצון האדם.   

ג. וזהו כל עבודתינו בר"ה ויוה"כ לעלות מבחי' כריעה לבחי' השתחוואה, שעוקר רצונו מהחטא ועי"ז הקב"ה ירצה פניו וישוב וירחמהו, ובחי' זו מתגלה בסוכות, "כל האזרח בישראל ישבו בסוכות", שמה שזורח ומאיר בתוך פנימיות נקודת הלב "ישבו בסוכות" בבחי' גילוי. וזהו ענין סדר נטילת לולב ואתרוג, דאמרו רז"ל במדרש "פרי עץ הדר זה הקב"ה", והדר באילנו הוא בחי' פנימיות האילן, שהוא ענין פנימיות האהבה שיש לה' עלינו, והאתרוג מחברים אותו עם הלולב שהוא הגבוה במינו, דהיינו השורש המושרש למעלה העושה פרי למטה בישראל, בחי' לו לב, ומנענים אותו - שהו"ע ההתעוררות - לששה קצוות, לעורר בחי' הדעת שהוא השורש דו' מדות, ומביאים אותו כנגד הלב לבחי' פנימיות הלב.          

ד. אך "ביום השמיני עצרת" שהוא עד"מ המלך הנותן כתרו לבנו מחמת אהבתו, וכך בשמיני עצרת אנו מקבלים את התורה. וזהו "עצרת תהי' לכם", שהשמחה נאסף בקרבו מפני אימת המלך, בחי' קבלת עול מלכות שמים. 


דרושים לשמ"ע 


ביום השמיני עצרת תהי' לכם (פג, א)

ענין "תתן אמת ליעקב" הוא שישנם ב' דיעות, ד"ע שלמעלה יש ולמטה אין, ודעת תחתון הוא שלמטה יש ולמעלה אין, ו"תתן אמת ליעקב" הוא יתגלה ביעקב בחי' "אמת הוי'". ומזה נמשך "חסד לאברהם" שאתעדל"ת של מעשה המצות של האדם למטה ימשיך בחי' חסד מלמעלה.

ב. והכח הזה באתערותא דלתתא של ישראל למטה הוא "אשר נשבעת לאבותינו", אבותינו הוא האהבה המסותרת מאבותינו, ושבועה הוא שיעשה גם נגד חכמתו ורצונו, שהחטא לא יפסיק את השבועה.   

ג. וזהו "אשר קדשנו במצותיו", "אשר" לשון שבל והילוי, שהעונג העליון נמשך ע"י קיום המצות, "וציונו" לשון צותא וחיבור. וזהו "יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים כו' מכל חיי עוה"ב", דעוה"ב נברא ביו"ד, בחי' צמצום כדי שהנברא יוכל להבין בפנימיות, אך מעשים טובים הוא בחי' עונג העליון, בחי' אוא"ס.   

ד. וענין תשובה הוא עד"מ ממלך שיש לו תענוג כשמקיים מצותיו, אך תענוג גדול יותר הוא כשבנו שב אליו מארץ רחוקה. וזהו ענין עשי"ת עד יוה"כ שבו אומרים על חטא ומדגישים שאנו רחוקין מהקב"ה, "שמאלו תחת לראשי" בחי' שמאל וריחוק, ועי"ז נעשה "וימינו תחבקני" המשכת תענוג העליון שמקיף גם את אחורי האדם, היינו גם את בחי' כי פנו אלי עורך ומהפכו לקדושה. אך גילוי זה בחג הסוכות הוא בבחי' מקיף ולא בבחי' השגה פנימית, אך גילוי זה נותן כח לאתעדל"ת של האדם לעורר אתעדל"ע בכל השנה.  

ה. ודרך פרט בכל יום הוא ענין הדיבור בתלמוד תורה שהוא בחי' מקיף, שענג העליון נמשך על האדם. וזהו "ביום השמיני עצרת", שבחי' שמיני מלמטה למעלה הוא בחי' בינה, שע"י ההתבוננות נרגש גם למטה שלמעלה יש ולמטה אין. וגם השמחה הוא בבינה, ועי"ז מתקרבים ב' השמחות, "ישמח ה' במעשיו" ו"ישמח ישראל בעושיו", ועי"ז "ביום השמיני עצרת", "כנשין יהא לכון", שבחי' המקיף נמשך בפנימיות נשמות ישראל, ועי"ז הנה בכל המצות יה' בחי' באתעדל"ת אתעדל"ע. 


ביום השמיני עצרת תהי' לכם (פד, ד)
בר"ה אומרים זה היום תחילת מעשיך, תחילת מעשיך הוא גן עדן התחתון שהוא התחלת עולם העשי'. וכדי שיהי' תחילת מעשיך הוא ע"י זיכרון ליום ראשון שלפני ההשתלשלות, כי נעוץ תחילתן בסופן.
ב. אך הנה הודע שירידה צורך עלי', ולא"כ הירידה לעוה"ז הוא צורך עלי', והעלי' שהוא שהנשמות מתעלמת מבחי' שם והארה, בחי' נהנים מזיו השכינה, וע"י עבודת התשובה בעוה"ז היא מתעלמת בבחי' ביטול באוא"ס.
ג. ובכח תשובה זו נמשך בשמע"צ בחי' שמחת תורה, דהנה התורה בכללותה היא ב' תורות, תורה שבכתב ותורה שבע"פ, תורה שבע"פ שבו מתגלה בבחי' רחבות הו"ע בינה, תורת אימך, ותורה שבכתב הוא בחי' חכמה. ובעבודה הנה בינה הוא בחי' אהבה ויראה ההתעלות הלב ע"י גילוי ההשגה, ובחי' חכמה הוא בחי' ביטול ההשגה בבחי' ונחנו מה, בחי' ביטול באוא"ס. ובשמחת תורה ישנן חיבור חכמה וגבינה, שבחי' חכמה מתגלה כמו בחי' בינה.
ד. וזהו כאיש אשר אימו תנחמנו כן אנכי אנחמכם, שבזמן הזה הגילוי הוא מבחי' אם הבנים שמחה, ולעת"ל יתגלה בחי' אנכי.
ה. והנה, כל זה הוא בכח התשובה שביוה"כ. וזהו זה היום, היום הוא בחי' התשובה, היום  אם בקולו תשמעו, וקאי על היום שהוא זיכרון ליום ראשון שלפני ההשתלשלות, ומפני שניות תחילתן בסופו לכן מאיר בחי' זה בעוה"ז דוקא. 
ולתוספת ביאור ענין שמחת תורה שהתורה תהי' שמחה. הנה, קיום כל הדברים הגשמיים הוא על ידי שדיברו בן חכמים בתורתינו, שזהו ענין דיבר הכתוב בהוה, וכמו שימו תורה שיש כך יש תורה הרוחניות, והתורה היא לבוש המחבר מעולם ועד עולם, והנה לבוש האדם כשהוא לבוש בן נעשה תפארת לו, משא"כ כשהוא מונח בקרן זווית אזי שולט בו ריקבון, כך כביכול כשאדם העליון לבוש בתורה היי ושבת נמשך בה אוא"ס אזי התורה היא בחי' שמחה ותענוג. 


ביום השמיני שלח את העם (פו, ג)

יהללו שמו במחול, במחול הוא לשון מחילה ולשון מחילת עון. והענין דהנה בריקוד ישנו קירוב וריחוק אך מטרת הריחוק הוא כדי לבוא לקירוב אח"כ, דהנה בפנימיות נקודת הלב ישנה אהבה מסותרת, ועובדת האדם הוא לגלותה מבחי' חושך לבחי' אור.  

ב. וזהו ענין סדר העבודה דמתחילה ישנו ר"ה ויוה"כ, בחי' ריחוק, בחי' שמאלו תחת לראשי. 

ג. ועי"ז הנה אח"כ בסוכות מתחילה בחי' "וימינו תחבקני", ע"ד המחבק את חבירו, שמחבק את כולו גם את בחי' אחוריים. וזהו ענין הנענועים, ד' מינים הם כנגד ד' אותיות של שם הוי', ומנענים לד' רוחות ומעלה מטה כי הוא ית' אחד השמים והארץ ובד' סטרין, וצריך להמשיך בחי' ה' אחד לתוך הלב. והנה על זה נאמר משליך קרחו כפיתים, כי בחי' שלג וצמר הנזכר לפני כן הוא בחי' י"ג מדות הרחמים המתרגלים ביוה"כ, אך הדברים למטה, בחי' משליך, נעשה בחי' קרח וקרירות, בחי' שוב. אך לאחר השוב צריך לעורר את הרצוא וזהו ישלח דברו וימסם, שבחי' רצוא ברשפי אש ממיס את הקרח ונעשה מים. 

ד. וזהו ביום השמיני שלח את העם גו' כי אין מלך בלא עם, וזהו שלח את העם, בחי' שוב כדי להיות בבחי' עם. 


ה' לי בעוזרי (פח, ב)

לשון הפסוק אין לו הבנה דמשמע שיש לו כמה עוזרים אחרים והקב"ה הוא ג"כ עימהם. הנה ישנו אור הממלא ואור הסובב. וענין שמע גו' אחד, הוא שיבין שכל העולמות בטלים המציאות כי הם רק הארה בלבד, ואהבת הוא שגילוי אלוקות יאיר בתוך לב האדם. בכל לבבך, ביצ"ט וביצה"ר לאכפיא לסט"א.    

ב. והנה בזנמן הגלות נקראת כנסת ישראל עקרה, אך לעת"ל כתיב כי חלה גם ילדה ציון את בניה. דענין העקרה היא שפולטת את הזרע היינו שכנסת ישראל אינה מקבלת את הגילוי בתוך נקודת הלב והוא מפני הסתר הנה"ב. וזהו כל האזרח בישראל ישבו בסוכות, היינו מה שיזריח בפנימיות לעתיד לבוא הא עכשיו בבחי' מקיף.    

ג. והנה הכלי לגילוי זה בכל השנה הוא משמיני עצרת, עצרת לשון קליטה, שנקלטה הטיפה השופעת גילוי אלוקות, ועי"ז נעשה בחי' לידה להתגלות האהבה. דבשמיני עצרת הוא זמן שמחתנו שמתחברים יחד ה' השמחות דישמח ישראל בעושיו וישמח הוי' במעשיו.

ד. עיקר ישמח ה' במעשיו יהי' לעתיד לבוא, גילוי פנימיות עתיק, ומגילוי זה יומשכו נשמות חדשות, וכל זה נמשך על ידי  בירור העשי'. ובשמחת שמלמטה למעלה הוא ישמח ישראל בעושיו, בעושיו היינו בשורש ומקור הנשמה. חב' שמחות אלו מתחברים, ובסוכות ובפרט בשמ"ע מאירים ה' בחי' שמחה אלו.

ה. וכל זה נמשך ע" קיום תורה ומצות בכל השנה, כי המצות הם איברים דמלכא. וזהו הבא ליטהר מסייעין לו, לטהר הוא שלא יהי' יניקת החיצונים, וגם ליטהר לשון אור, כמו שרגא ביטהרא. 

ו. וזהו הוי' לי בעוזרי, פי' ה' לי הוא שנמשך אוא"ס על נפשו על ידי המצות שהם עוזרי. שהם פועלים שיהי' פנים בפנים. 

ואני אראה בשונאי, שבחי' ראי', בחי' גילוי, הוא על ידי בשונאי, על ידי אתהפכא חשוכא לנהורא. 


טוב לחסות בה' (צ, ד)

"באדם", בקמ"ץ, פירושו האדם הידוע, שקאי על האדם העליון, ו"טוב לחסות", בחי' צל "בהוי'", "מבטוח", לשון טיחה היינו דביקות, "באדם" העליון. והענין בעבודת האדם, שישנו אהבה שהיא נתפסת במוח ולב, בבחי' פנימיות, וזהו בחי' "בטוח באדם", אך מפני ש"כל גוים סבבוני", שקאי על הגוף ונה"ב, לכן לאחר התפילה אין נרגש האהבה, ולכן "טוב לחסות בהוי'", והוא האהבה שלמעלה מאשר תוכל הנפש שאת, אף שבחי' זו היא בחי' מקיף על האדם, דבחי' מקיף הוא עד"מ כשאדם טרוד בדבר ואינו מסיח דעתו מזה גם בעשותו דברים אחרים. אך מ"צ צריך להיות גם בחי' "בטוח באדם", בחי' פנימיות.   


טוב לחסות בה' (צא, א)

לפני שיכול להיות בחי' "ותן חלקנו בתורתך", בחי' שמיני עצרת שהוא קליטת התורה, צריך להיות "קדשינו במצותיך". שזהו ענין "אשר קדשנו במצותיו", שצריך לקבל את הקידושין, בחי' השפעת אלוקות, ועי"ז נעשה מקודשת, היינו מובדלת, מהתאוות וענינים בלתי רצויים. 

וזהו טוב לחסות בהוי', בחי' החופה וסוכ"ע, מבטוח באדם, שאדם קאי על תורה שבכתב שיש בה רמ"ח מ"ע ושס"ה לא תעשה. והוא מפני ש"כל גוים סבבוני" ולכן יכול להיות נפילה, אבל "בשם ה'", בחי' סובב כל עלמין, "כי אמילם" בחי' כריתת ערלת הלב. (וענין "טוב לחסות בהוי'", י"ל שהוא ענין פסוק ראשון דקריאת שמע, שהוא ענין מסירות נפש שלמעלה מתורה). 


להבין ענין יו"ט שני של גליות (צא, ג)

הנה כל יו"ט הוא ענין התגלות הפנימיות, כמשל המלך שכל השנה נמצא בחדרי חדרים ובעת השמחה הוא מתגלה לכל, והוא בחי' יראה, שפועל אהבה. ועד"ז הי' בזמן הרגלים בזמן שבית המקדש קיים, יראה כל זכורך, כדרך שבא ליראות כך בא ליראות. שאז הי' הגילוי בבחי' חלונות, משגיח מן החלונות, משא"כ בזמן הגלות הוא רק בבחי' מציץ מן החרכים. דישנו כמה בחי' בגילוי המלך כמו "עשה משתה לכל שריו ועבדיו" ואח"כ גם "לכל העם הנמצאים בשושן הבירה". וענין יו"ט שני של גלויות הוא שצריך לעשות כלי לקבל בחי' זו גם כשאין בית המקדש קיים. והנה, ישנו מעלה בגילוי שהוא "לכל העם" גם לגבי הגילוי "בבית המלכות נכח פתח הבית", בדוגמת בן כפר שראה את המלך, כמעלת בעלי תשובה על צדיקים, שאז האהבה היא בצימאון, "כן בקודש חזיתיך", משיח אתא לאתבא צדיקייא בתיובתא.    


עוד יש לומר בענין יו"ט שני (צב, ב)

עוד יש לומר בענין יו"ט שני. דהנה ישנה אספקלריא המאירה, בחי' תורה ומצות, ובחי' אספקלריא שאינה מאירה, בחי' ק"ש ותפילה, שהיא בבחי' אור חוזר, בחי' בכל מאדך. וביו"ט ראשון, שהוא מדאורייתא, נמשך בחי' אספקלריא המאירה, ויו"ט שני שאנו עושים הוא בבחי' אספקלריא שאינה מאיר, ויש בה מעלה ע"ד והאופנים ברעש כו'.  

גם יש להעיר שיו"ט ראשון הוא בחי' ה' ראשונה (ע"ד בית ראשון), ויו"ט שני הוא בחי' ה' אחרונה (ע"ד בית שני). או יש לומר שיו"ט שני הוא ע"ד המילוי של אות ה'. דהנה, בא"י הוא החי' נעלה יותר ולכן ההארה מאירה ביום אחד, שהוא ע"ד אותיות הכתיבה, ששם אין האות צריך למילוי. אך כדי שיהי' הגילוי גם בחו"ל צריך להיות עוד יום כדי לקבל אותה ההארה, והוא בחי' המילוי של אות ה.  


להבין ההפרש דבפסח כתיב והקרבתם אשה עולה כו' ובסוכות כתיב עולה אשה (צב, ד)

אשה הוא בחי' העלאה מלמטה, ועי"ז נעשה ניחוח, לשון חות דרגא, המשכה מלמטה. וגילוי האהבה של האתעד"ת היא ע"י "וימינו תחבקני" ההמשכה מלמעלה שבבחי' מקיץ בסוכות ונמשך בפנימיות בשמיני עצרת, שלכן אומרים מוריד הגשם בשמ"ע. וכמו שהגשם בא ע"י בחי' גבורות, שהגדם מתעכב בעננים ומתחלק לטיפין, עד"ז ענין שמ"ע הוא בחי' גבורה, עצרת וקליטה. ועי"ז מתגלה בחי' אהבה מסותרת שהיא בחי' עולה. ולכן אומרים "עולה אשה". ואח"כ ממשיכים שם הוי' חדש עד חג הפסח, שבכל ו' חדשי החורף אין בהם רגל כלל. גם יש לומר שאשה הוא בירור יסוד האש של נה"ב, ועולה הוא האהבה מסתורת שבנה"א. והוא בחי' חיצוניות הלב ופנימיות הלב. וב' הבחינות "אשה עולה" ו"ועולה אשה" הוא ענין התחברות פנימיות הלב וחיצוניות הלב.       


וזאת הברכה  


ואתה מרבבות קדש

בחי' יחידות עשיריות מאות אלפים ורבבות הם כנגד נרנח"י. וזהו שבשרה נאמר "שבע שנים" כי כל מדה היא ביחידות, "ועשרים שנה" כי בחי' המוחין הם תרין רעין דלא מתפרשין, ולכן נאמר "שנה" לשון יחיד. והנה המדה הוא רק חלק עשירי מהמוחין וכו' והמוחין חלק עשירי ממה שלמעלה מן המוחין וכו'. וזהו ש"חיי שרה" הוא בחי' מאה, המשכת הכתר בבחי' מלכות. והנה התורה היא בחי' רבבה, בחי' תענוג, והתענוג מתפשט ביותר לכל האברים וכוחות, ולכן התורה יורדת ומתפשטת בדברים גשמיים. אך ההמשכה דתורה עתה היא בבחי' תרגום, "ואתה מרבבות קודש", שבחי' רבבה הוא רק בחי' התרגום, ולעתיד לבוא יתגלה בחי' פנימיות התענוג "ישקני מנשיקות פיהו".   


תורה צוה לנו משה (צג, ד)

"אל תקרי מורשה אלא מאורסה", שהתורה נקראת כלה, אך צריך להבין שאמרו חז"ל ביום חתונתו זו מ"ת שמזה משמע שכנס"י נק' כלה, והתורה היא בחי' חתן. הנה, בחי' תושבע"פ הוא בחי' ארץ, שבחי' ובאה בגילוי בדיבור, אך בתורה שבכתב ישנם טעמים נקודות אותיות תגין שהם בחי' עלמין סתימין שאינם באים בגילוי בתושבע"פ, ותושב"כ היא בבחי' שמים שנמשכה מבחי' חכמה עלאה. אך התורה שלפנינו הוא רק הארה בעלמא, שכ"ד ספרים הם כמו כד מים לגבי הים הגדול, וגם זה בא ע"י בחי' שערות ("וזרח משעיר למו") ואחוריים ("ואתה מרבבות קודש", ואתה לשון תרגום).  

ב. המשכת בחי' תושב"כ לתושבע"פ הוא ע"י צמצום בחי' אש, והגורם להמשכה זו הוא על ידי שכנסת ישראל הם בבחי' אש, בתשוקה וצימאון לעלות למעלה, בחי' ביטול רצון, ברא כרעה דאבוה, ולכן מפני שבני ישראל גורמים את ההמשכה מבחי' חכמה (תושב"כ), בחי' חתן, למלכות (תושבע"פ), בחי' כלה, לכן גם כנס"י נקראים בשם חתן.  

ג. אך כל זה הוא בחי' אירוסין (המשכה חיצונית), ובחי' נישואין הוא שהחתן והכלה עומדים תחת החופה המקיף עליהם בשוה, דאחר שבחי' מלכות מקבלת הארה מבחי' חכמה הם מתעלים שניהם לבחי' חופה שהוא בחי' סתימו דכל סתימין. וזהו ענין הרגלים שאז אומרים "והשיאנו ה' אלוקינו", בחי' נישואין. ונקראו רגלים מפני שמפני שהבחי' התחתונה מתעלה ועולה בשוה כמו הראש, דשניהם שוים לגבי בחי' חופה. ואחר החופה נעשה בחי' יחוד, שהחתן משפיע לכלה מבחי' פנימיות, וזהו ענין שמיני עצרת, ואזי במילא נמשך הגילוי מבחי' מלכות לבי"ע גם לאלו שהם בחי' עבד. וזהו"ע מורשה שבא לאדם ללא יגיעה, כך בשמ"ע נמשך הגילוי לכל אחד. 

(ד. עוד יש לפרש ענין מורשה בענין אחר, שמורשה הוא בחי' שבת שבו מתגלה עצמיות אבא (משא"כ יו"ט הוא רק התגלות בחי' הארת אבא) וא"כ שמיני עצרת הוא ענין שכל חד מישראל הוא בחי' בן המקבל מעצמיות התורה. ועד"ז הוא בענין התפילה, שלאחר התשובה מעומק הלב בעשי"ת נמשך ההתפעלות האלוקית בבחי' פנימיות ותוכיות הלב.)   


ביאור ע"פ תורה צוה (צה, א) 

נובלות חכמה שלמעלה תורה, שתורה היא בחי' חכמה עילאה שלמעלה מהשגה, והאותיות שבתורה הם רק בחי' נובלות, אחוריים וחיצוניות. והנה מתושב"כ נמשך הארה לתושבע"פ, בחי' מלכות פה. והנה, פנימיות תושב"כ, טנת"א אינם באים בגילוי כלל, וזהו "ואתה מרבבות קודש", ואתא לשון תרגום וחיצוניות מבחי' קודש. וזהו "וזרח משעיר למו", שעיר בחי' שערות, דחכמה עילאה (שממנה באים הספירות בבחי' עו"ע) היא בחי' יש מאין לגבי ח"ס (דהנה, כל בחי' בדצח"מ כולל כל בח'י דצח"מ, ובחי' מדבר הוא ח"ס, וצומח שבמדבר הוא בחי' שערות שממנה נמשך הגילוי לחכמה).     

ב. ואתה מרבבות קודש מימינו אש דת, היינו שההמשכה מתושב"כ לתושבע"פ הוא ע"י בחי' אש, ועד"מ הנה מים כוללים את כל הד' יסודות, אך שאר היסודות הם בהעלם במים וע"י האש מתגלה העפר שבמים. כך הנה העפר היינו האותיות הכלולים בשכל, שאין נרגשים במוח החכמה (אלא רק במוח הבינה) והאותיות מתגלים ע"י אש, בחי' ה' גבורות. וזהו "וכדה על שכמה", שכ"ד ספרים הם רק בחי' חיצוניות ואחוריים של ח"ע, והעבד, בחי' מלכות דאצי' שהוא המושל בכל בי"ע מבקש "הגמיעיני נא מעט מים מכדך", שרוצה גילוי נוסף מחכמה, ולכן "ותמהר ותורד כדה על ידה", המשכת בחי' חכמה עילאה עצמה במדות, ועי"ז יכול להיות השפעה במלכות. 

ג. כל הנ"ל הענין ההמשכה מתושב"כ לתושבע"פ הוא ענין הקידושין, שהו"ע נתינת טבעת שהוא דבר מועט. אבל שמע"צ הוא ענין היחוד שאחרי הנישואין, וזהו שאומרים מוריד הגשם, המשכת טיפת מ"ד ששרשה בעצם בחי' ח"ס. אך לפני הנישואין צריך להיות חופה שהו"ע המשכת הסובב. 

ד. וזהו שבשמיני עצרת מתחילים לומר מוריד הגשם, שהיא ע"ד השפעת הטיפה שהיא מרוה את הארץ ומולידה. והמשכה זו הוא ע"י בני ישראל, בניך, שהם הבונים את תושבע"פ מתושב"כ, לפי ששרשם הוא מבחי' זיווג גופני, הטיפה שנמשכת מפנימיות המוחין. וזהו. מורשה קהילת יעקב, שישנם נשמות שהם בחי' ברא כרעה דאבוה שבטלים בביטול הרגל לגבי הראש, וכמו שהרגל מגביה את הראש כך נשמות אלו פועלים היחוד להיות מארוסין נישואין, וישנם נשמות שהם בחי' יעקב, בחי' עבד, והם מקבלים המשכה זו בבחי' ירושה.  

ה. וזהו שאמר אליעזר "הגמיעיני נא מעט מים מכדך", שאליעזר ביקש שיומשך השפע גם לנשמות שהם מבחי' עבד. ונאמר זה גבי רבקה דוקא, דהנה לעתיד לבוא יאמרו ליצחק, שהוא בחי' גבורה, כי אתה אבינו מפני מעלת הבירור דאור חוזר, שהוא דבר חידוש, "צחוק עשה לי אלוקים" ע"י הבירור דשם אלוקים (ורק שעכשיו יכול להיות יניקת החיצונים ע"י הרצוא, ולכן עיקר העבודה הוא בחי' שוב, בחי' חסד דאברהם, משא"כ לעת"ל שאז יזדכך העולם, וא"כ העיקר יהי' ההעלאה דיצחק). והנה שורש יצחק ורבקה הוא בגבורה דע"י, יצחק מבחי' מ"ה ורבקה מבחי' ב"ן, וגילוי הוא מבחי' שם ב"ן, ולכן "ותרד העינה" להתלבש במו"ס כדי שיומשך למטה ג"כ, "וגם לגמליך אשאב".   


והיה מידי חודש בחדשו (צו, ד)

ששת ימי החול הוא הוא בחי' המשכת ו' המידות עליונות להתלבש במעשה, ושבת הוא ענין העלי' מבחי' עשי' עד לבחי' הענג. 

ב. אך אין דבר שירד למטה יכול להעלות למעלה עד שמקבל עזר מלמעלה, וזהו "לכה דודי לקראת כלה", המשכה מלמעלה, כדי שיהי' "פני שבת נקבלה" העלאה מלמטה. והנה בכל יום ישנו מעין ההעלאה דשבת, והוא בתפילה מ"ויברך דוד" עד שמו"ע, אך בכל יום העלי' היא כבן כפר שראה את המלך, שהביטול הוא מחמת החידוש כו', משא"כ בשבת הוא כבן כרך, התגלות עונג העליון.

ג. והנה, ראש חודש מותר המלאכה אך מ"מ אינו נקרא יום המעשה, מפני שבשבת בחי' הדיבור עולה למקורה, אך בראש חודש הדיבור ישנו ורק שבימות החול הדיבור מקבל מבחי' המידות, משא"כ בשבת מקבל הדיבור מבחי' מחשבה.  

ד. והנה, כל זה הוא בחי' שבת וראש חודש, אך חודש בחדשו ושבת בשבתו, חודשו של חודש ושבתו של שבת, הוא בחי' הגילוי שלמעלה מהשתלשלות, שכל העולמות בטלים לגבי גילוי זה ולכן "יבוא כל בשר", כל בחי' יסוד האש, יבואו להשתחות לפני, בחי' הביטול והתשחואה מפני גילוי בחי' פנים. 


מזמור שיר חנוכת הבית (צז, ד) 

המלאכים אמרו "מה אנוש כי תזכרנו", ולכן נקראים "אויבי", "ולא שמחת אויבי לי", אך בבניית המשכן ובהמ"ק הודו במעלת האדם. 

והענין, דהנה, הנביאים דיברו על שירת המלאכים מפני שהמלאכים יש להם גוף מיסוד האש והרוח, ולכן נשמע שירתם להנביאים, משא"כ שירת הנשמות לא נשמעת לנביאים כי הנשמה אינה בבחי' התלבשות בגוף כלל. 

ב. דוקא הנשמה שאין לה גוף יכולה להתלבש למטה בגוף כדי לבררו, והו"ע דירה בתחתונים. ובניו בהמ"ק הו"ע השראת השכינה, שבבהמ"ק הי' בחי' השתחואה פנימית (ולכן עתה אין אנו יכולים לעלות כו' ולהשתחות) היינו שהוא בביטול רצון לגמרי (ועתה ישנו מעין זה בבהכ"נ ובבהמ"ד). והביטול זה שייך דוקא בנש"י שהם מיוחדים ממש, ברא כרעה דאבוה, משא"כ המלאכים הם בחי' נפרדים שמתלבשים בכלים המגבילים. 

ג. כדי להיות השראת השכינה במשכן ומקדש הוא על ידי תוס' אורות, כמו כשמחנכים יחד ללמוד הרי זה על יד איזה התקרבות או מתנה, וזהו"ע הקרבנות שהקריבו הנשיאים, והקרבנות שהקריב שלמה. וענין "מזמור שיר", הנה מזמור הוא בכלי, וקאי על שירת המלאכים, ושיר הוא בפה וקאי על שירת הנשמות בג"ע. "כי דילתני": ג' פירושים ב"דילתני" (במעלת הנשמות על מלאכים): התרוממות והתנשאות (כי הנשמה רמה ונשאה במקורה). דלות ועניות (דהנשמה היא ערומה בלי לבוש וכלי המגבילה). לשון שאיבה - דלה דלה (שהנשמות נשאבו ממקור חוצבם בבחי' חכמה, ולזאת ראויים הם להשראת השכינה).


מזמור שיר חנוכת הבית (צח, ד)

שורש ג' בחי' מזון לבוש בית הוא ממכ"ע וב' בחי' שסובב. בחי' אריך, ראש הנאצלים, הוא שרש לבוש שהוא מקיף הקרוב, ובחי' עתיק, בחי' תחתונה שבמאציל, הוא שורש הבית, ולכן בית יקר יותר מהלבוש, והלבוש יקר יותר מהבית. 

ב. וג' בחי' אלו הם: תורה, שבאה בפנימיות. מצות מבחי' הרצון, שהם בחי' לבוש ומקיף מבחי' א"א, ושם שייך בחי' שמחה. ומצות שהם למעלה מבחי' הרצון, ע"ד מצות שכחה, שהם מבחי' התחתונה שבמאציל, בחי' בית. "וזהו מזמור שיר חנוכת הבית", כי בחי' בית היא למעלה מרצון ושמחה, ולכן צריך להמשיך בה שמחה. 

ג. ועפי"ז יובן ענין "כי לא באתם עד עתה אל המנוחה ואל הנחלה", "מנוחה זו שילה ונחלה זו ירושלים", דמעלת שילה על המשכן הוא שהמשכן הי' מעצי שיטים, ושילה הי' מאבנים, ששורש האבנים שלמטה מעצים הוא מבחי' מקיף דמקיף.