ספר המאמרים תרע"ט

תוכן

  1. 1 זה היום תחילת מעשיך, ליל ב' דר"ה עטר"ת
  2. 2 ולהבין בתוס' ביאור, (ח)
  3. 3 והנה כדי להמשיך מעצמות א"ס (יד)
  4. 4 ולקחתם לכם ביום הראשון, ליל ב' דחה"ס עטר"ת (כד)
  5. 5 לה"ע שמח"ת, שמח"ת עטר"ת (לא)
  6. 6 ויקח וכו' ויניחהו בג"ע לעבדה ולשמרה, ש"פ בראשית עטר"ת (לה)        
  7. 7 וירח הוי' את ריח הניחוח, ש"פ נח עטר"ת (מז)
  8. 8 ויאמר וכו' לך לך מארצך, ש"פ לך לך עטר"ת (נו)
  9. 9 ויאמר אד' ה' במה אדע כו', לך לך עטר"ת (סג)
  10. 10 וירא אליו הוי', ש"פ וירא עטר"ת (ע)
  11. 11 וה' אמר המכסה אני מאברהם, ש"פ וירא עטר"ת (עט)
  12. 12 ויהיו חיי שרה, ש"פ חיי עטר"ת (פז)
  13. 13 ויעתק משם ויחפר באר אחרת, ש"פ תולדות עטר"ת (צח)
  14. 14 ויחלום והנה סולם מוצב ארצה, ש"פ ויצא עטר"ת (קז)
  15. 15 קטונתי מכל החסדים ומכל האמת, ש"פ וישלח י"ט כסלו עטר"ת (קטז)
  16. 16 פדה בשלום נפשי, מוצש"ק י"ט כסלו עטרת (קכו)
  17. 17 פדה בשלום נפשי מקרב לי, כ' כסלו בסעודה עטר"ת (קל)
  18. 18 כל המאריך באחד, כ"א כסלו בסעודה עטר"ת (קלז)
  19. 19 נר חנוכה מצוה וכו' ש"פ וישב, עטר"ת (קמג)
  20. 20 ויהי מקץ, ש"פ מקץ עטר"ת (קמט)
  21. 21 ויגש אליו יהודה, פ' ויגש עטר"ת (קס)
  22. 22 נפתלי אילה שלוחה, ש"פ ויחי, עטר"ת (קסט)
  23. 23 וילך איש מבית לוי, ש"פ שמות, עטר"ת (קעח)
  24. 24 וארא אל אברהם, ש"פ וארא עטר"ת (קפ"ז)
  25. 25 החדש הזה לכם, ש"פ בא, עטר"ת (קצו)
  26. 26 אז ישיר משה ובנ"י, ש"פ בשלח, עטר"ת (רו)
  27. 27 וידבר אלוקים את כל הדברים האלה, ש"פ יתרו עטר"ת (רטו)     
  28. 28 ועבדתם את הוי' אלוקיכם, ש"פ משפטים עטר"ת (רכה)
  29. 29 ד"ה ויקחו לי תרומה, ש"פ תרומה, עטר"ת (רלה)
  30. 30 ואתה תצוה, ש"פ תצוה, עטר"ת (רמה)
  31. 31 ויתן אל משה, ש"פ תשא, עטר"ת (רנו)
  32. 32 כי תשא את ראש, ש"פ ויקהל, פ"ש, עטר"ת (רסז)
  33. 33 וישם את הכיור, ש"פ פקודי עטר"ת (רעט)
  34. 34 זכור את אשר עשה לך עמלק, ש"פ ויקרא עטר"ת (רפט)
  35. 35 חייב איניש לבסומי בפוריא, פורים, עטר"ת (רצט)
  36. 36 ויהי אומן את הדסה, סעודת פורים עטר"ת (שח)
  37. 37 וידבר וגו' זאת חוקת התורה, ש"פ צו ופ' פרה, עטר"ת (שיג)
  38. 38 החודש הזה לכם, ש"פ שמיני שה"ח, עטר"ת (שכג)
  39. 39 ואיש כי ימרט ראשו, תזריע, עטר"ת (שלג)
  40. 40 אור לארבעה עשר, ש"פ מצורע, שה"ג, עטר"ת (שמג)
  41. 41 כי ישאלך בנך, ב' דחה"פ, עטר"ת (שנא)
  42. 42 אנכי הוי' אלוקיך, שחהמ"פ, עטר"ת (שס)   
  43. 43 ד"ה ויולך הוי' את הים, שש"פ, עטר"ת (שע)
  44. 44 וכל אדם לא יהי' באוהל מועד, אחרי, עטר"ת (שעט)
  45. 45 דבר וגו' קדושים תהיו וגו', ש"פ קדושים, עטר"ת (שפז)
  46. 46 כל שמעשיו מרובין מחכמתו, ש"פ אמור, עטר"ת (שצז)    
  47. 47 את שבתותי תשמורו, ש"פ בהר, עטר"ת (תד)
  48. 48 לה"ע הילולא דרשב"י, ל"ג בעומר, עטר"ת (תיג)
  49. 49 אם בחוקותי תלכו, בחוקתי, עטר"ת (תכ)
  50. 50 וידבר ה' אל משה, במדבר, עטר"ת (ע' תל)       
  51. 51 ד"ה אנכי הוי' אלוקיך, ליל א' חה"ש, עטר"ת (תל"ח)
  52. 52 וידבר אלוקים את כל הדברים האלה, ליל ב' דחה"ש, עטר"ת (תמ"ח)
  53. 53 ויאמר משה אל העם, יום ב' דחה"ש, עטר"ת (ע' תנ"ה)
  54. 54 ביום השני הקריב נתנאל בן צוער, ש"פ נשא, עטר"ת (תס"ה)
  55. 55 בהעלותך את הנרות, ש"פ בהעלותך, עטר"ת (ע' תע"ג)
  56. 56 והי' לכם לציצית, ש"פ שלח, עטר"ת (תפ"א)
  57. 57 ויקח קורח, ש"פ קורח עטר"ת (ע' תצ"ב)
  58. 58 אז ישיר וכו' עלי באר, ש"פ חוקת עטר"ת (תק"ה)
  59. 59 זאת התורה אדם כי ימות באהל, ש"פ חוקת, עטר"ת (תקט"ו)
  60. 60 מי מנה עפר יעקב, ש"פ בלק עטר"ת (תקיט)
  61. 61 צו את בנ"י, ש"פ פנחס עטר"ת (תקכח)
  62. 62 וידבר משה אל ראשי המטות, ש"פ מטו"מ, עטר"ת (תקל"ז)
  63. 63 אלה מסעי בנ"י, פ' מטו"מ, עטר"ת (תקמ"ט)
  64. 64 זכור הוי' מה הי' לנו, ש"פ דברים עטר"ת (תקנד)
  65. 65 אלה הדברים אשר דיבר משה, ש"פ דברים עטר"ת (תקסג)
  66. 66 ואתחנן אל ה', ש"פ ואתחנן עטר"ת (תקעא)
  67. 67 פנים בפנים דיבר הוי' עמכם, ש"פ ואתחנן עטר"ת (תקעט)
  68. 68 והי' עקב תשמעו, ש"פ עקב עטר"ת (תקצא)
  69. 69 והי' אם שמוע, ש"פ עקב עטר"ת (תרב)
  70. 70 ראה אנכי, ש"פ ראה עטר"ת (תרט)
  71. 71 עשר תעשר, ש"פ ראה עטר"ת (תרכא)
  72. 72 ד"ה ודברו השופטים, שופטים עטר"ת (תרל)
  73. 73 ולא אבה ה' אלוקיך לשמוע אל בלעם, ש"פ תצא עטר"ת (תרלא)
  74. 74 ענין נשך ומרבית, ש"פ תצא (תרמא)
  75. 75 ד"ה ודברו השופטים, שופטים עטר"ת (תרל)
  76. 76 ולא אבה ה' אלוקיך לשמוע אל בלעם, ש"פ תצא עטר"ת (תרלא)
  77. 77 והי' כי תבוא אל הארץ, ש"פ תבוא עטר"ת (תרמג)
  78. 78 אני לדודי ודודי לי, ש"פ נצו"י עטר"ת (תרנ)

זה היום תחילת מעשיך, ליל ב' דר"ה עטר"ת


צריך להבין מדוע נקרא ר"ה תחילת מעשיך הרי ר"ה הוא יום ו' למעשה בראשית?

סוף מעשה עלה במחשבה תחילה. מחשבה הוא בחי' אצי'. דהנה אצי' הוא גילוי ההעלם, כשלהבת הקשורה בגחלת, שלפני שנתגלתה השלהבת היתה כלולה בתוך הגחלת. ועד"ז אצי' היא אותה המהות כפי שהיתה כלולה במאצילה. דאצי' היא מבחי' היכולת שבאוא"ס הכוללת את היכולת להאיר והיכולת שלא להאיר.

ולכן אצי' נקראת מחשבה, דמחשבה היא התגלות מהנפש. ועוד טעם, דכמו שהמחשבה פועלת תיכף על הגוף (דמיד שחושב להניע אבר מיד מתנענע האיבר) כמו"כ באצי' ישנו הביטול דד"ע שהוא בדרך ממילא – דלא כביטול היש שבא ע"י עבודה.

מחשבה תחילה היא חכמה דאצי' שבאה מסוף מעשה דאוא"ס, ממלכות דא"ס, שהיא בחי' תחתונה דא"ס, מה שעלה ברצונו אנא אמלוך בחי' רצון גלוי השייך אל הנבראים.

סוף מעשה במחשבה תחילה הוא שהחיצוניות שבעליון נעשה פנימיות לתחתון, שסוף מעשה דאוא"ס – חיצוניות שבעליון – נעשה פנימי לתחתון – מחשבה תחילה – חכמה דאצי'.

אך הכוונה דנש"י ותומ"צ הוא להמשיך בחי' הפנימיות דא"ס, והוא ע"י עבודת האדם להאיר את בחי' החושך שלו, נפשו הבהמית, ועי"ז נמשך אור בעולם – המשכת בחי' הפנימיות בעולם.

וכן התורה היא בחי' פנימיות, דאוריתא וקוב"ה כולא חד, וכן המצוות הן "שלוחי" ושלוחו של אדם כמותו, בחי' הפנימיות.

וזהו זה היום תחילת מעשיך שע"י עבודת האדם נמשך פנימיות אוא"ס, תחילת מעשיך.


ולהבין בתוס' ביאור, (ח)

ר"ה נק' תחילת מעשיך. בהקדים, בר"ה הוא בנין המלכות. דכל הספי' הם בבחי' קירוב, ועד"מ מרב שכשהתלמיד בקירוב אליו אזי מתעורר להשפיע (ורק שצריך לצמצם את שכלו כדי שיוכל המקבל לקבל, אך ההשפעה היא ע"י הקירוב), וכ"ה בכל המדות. משא"כ מלכות הוא דוקא ע"י הריחוק, שישנו דבר נפרד (אף שצ"ל בערכו) שמתבטל, ועי"ז מתעורר המלך להשפיע אך גם ההשפעה היא בבחי' ריחוק.

והנה כל הספי' מתעוררים ע"י העלאת מ"ן, אך המלכות אינה יכולה להתעורר ע"י העלאת מ"ן כי באמת אין הנבראים בחי' יש נפרד, כי הישות הוא דוקא בהרגשתם. וא"כ כדי לעורר את בחי' המלכות הוא ע"י ההתעוררות מעצמות אוא"ס, שמשם ממשיכים רצון ותענוג שירצה בהביטול ובהגילוים שבאים ע"י הביטול.

והנה כדי להמשיך מעצמות א"ס (יד)

כדי להמשיך מעצמות אוא"ס ה"ז ע"י הצעקה בקול פשוט דהנה ישנו צעקת הקול, שענינו שכשצר לו מאוד ומגיע בעצם נפשו איז צועק, ועי"ז ירוח לו מפני שזהו התגלות מהנפש. וישנו צעקת הלב, שבזה לא ירוח לו אלא חוזר ומתעלף וכו' כי זה נוגע לעצם נפשו, ומגיעה למעלה מהתגלות הנפש. וע"י צעקת הלב ממשיכים את עצמות אוא"ס. ומהפכים חשוכא לנהורא.

דהנה בענין החושך ישנם ב' ענינים. א' העדר האור, והתיקון לזה הוא שמאירם אור. וישנו ענין בחושך שהוא בריאה בפ"ע, ולכן הבאת אור רק תדחה את החושך למקום אחר, ולזה צריך אתהפכא להפוך את החושך לאור. ובעבודת האדם הוא כאשר האהבה שבחלל הימני מתפשטת גם בחלל השמאלי, עד שהרצוא לגשמיות שהי' לו מתהפך לרצוא לאלוקות.

וזהו ב' המדריגות דתשובה תתאה ותשובה עילאה, דתשובה תתאה הוא הרצוא לצאת ממקום הקליפות וכו', ותשובה עילאה היא הרצוא להיכלל באוא"ס. ואתהפכא היא דוקא מתשובה עילאה שהיא בבחי' המקיפים, כידוע שדוקא אור מקיף שלמעלה מהכלים והחושים שלו יכול לשנות את הכלים.

וע"י אתהפכא חשוכא לנהורא ממשיכים את העצמות, דהנה, בכל המדריגות שלאחר הצמצום הנה אור וחושך, העלם וגילוי, הם ב' מדריגות חלוקות. ודוקא בעצמותו הנה יכלתו להאיר ויכלתו שלא להאיר הוא בחי' אחת, בחי' היכולת. וא"כ כשמהפכים חשוכא לנהורא מגלים שגם החושך הוא אור, כמו שהוא בעצמותו, ולכן ע"י עבודה זו ממשיכים את העצמות.

וזהו זה היום תחילת מעשיך, שע"י העבודה דר"ה, העבודה דאתהפכא שבא ע"י צעקת הלב, ממשיכים בחי' תחילה, עצמות א"ס, במלכות.    

     

ולקחתם לכם ביום הראשון, ליל ב' דחה"ס עטר"ת (כד)

האתרוג צ"ל הדר. להבין ענין היופי, ומ"ש שקר החן והבל היופי זה דורו של משה, וצ"ל איך שייך לומר כן. והענין: ישנו יפה תואר, והוא בציור האברים, והו"ע מצוות עשה. ויפה מראה הוא בזיו הפנים, שהו"ע מצות לא תעש"ה, דשמי עם י"ה שס"ה וחכמת אדם תאיר פניו. והנה ענין היופי הוא ע"י התכללות שבא ע"י המשכת אור עליון יותר. והמשכת האור העליון היא ע"י השמחה. וזהו תחת אשר לא עבדת וכו'.

וזהו הנך יפה רעייתי, שיש לבנ"י ב' מדרגיות דיופי מצוות עשה ומצוות לא תעשה. אך ע"י הפגם בתומ"צ נעשה גלות שבו אנכי הסתר אסתיר. אך אסתר ירקרוקת היתה היינו שלא הי' בה היופי דתומ"צ אך הי' בה היופי דמס"נ בפועל שמגיע בעצמות אוא"ס. וזהו שהי' חוט של חסד משוך עליה, שע"י המס"נ המשיכה מרב חסד דא"ס.

וזהט שקר החן זהו דורו של משה וכו', שאז הי' הכל ע"י גילוי מלמעלה ולכן אין זה תכלית הכוונה.

וזהו ההידור דאתרוד שמראיתו הוא ירוק (ע"ד ירקרוקת) וענינו הוא בירור הניצוצוצת דתוהו.        

לה"ע שמח"ת, שמח"ת עטר"ת (לא)

להבין הענין שישראל משמחים את התורה ע"י ההקפות מסביב לשולחן הקריאה. הנה כתיב "כל הנקרא בשמי", "שמי" הוא שם הוי', וכולל את כל המדרגות דשם הוי' עד לאצי' הכללית שלפני הצמצום. ו"נקרא בשמי" הם נשמות ישראל, שלמעלה משמי ולכן נקראים בשמי, שמושרשים בעצמות ולכן הם למעלה מ"שמי" שהוא הגילויים דעצמות. "ולכבודי" הוא התורה, שהתורה היא הלבוש לאוא"ס ב"ה, ונשמות ישראל ממשיכים את העצמות בלבוש התורה שהיא בחי' חכמה. וזהו הכוונה העליונה דדירה בתחתונים, שנשמות ישראל ימשיכו את העצמות ע"י התורה. ועד שלעתיד לבוא, שאז יהי' הגילוי מאוא"ס שלמעלה ממדה וגבול, הנה אז חיות הגוף יהי' מאוא"ס.

ונשמות ישראל ממשיכים את העצמות ע"י רעותא דליבא, שע"י צעקת הבן הרי הוא תופס את עצמות האב.

"אף עשיתיו", "אף" הפסיק הענין, לצד המעלה והרוממות, שמעשה בביטול לא"ס בעל הרצון הוא למעלה מכוונת המצוות. וגם העשי' בבחי' יראה הוא ג"כ ביטול, והוא כלי ליראה עילאה.

וזהו שישראל משמחים את התורה, שממשיכים בה בחי' העצמות ע"י ההקפות מסביב לשולחן הקריאה שהו"ע מעלת העשי'.

ויקח וכו' ויניחהו בג"ע לעבדה ולשמרה, ש"פ בראשית עטר"ת (לה)        

לה"ע העבודה. ולהבין הפסוק כי בו שבת מכל מלאכתו, דלכאורה השביתה היתה מדיבור ולא ממלאכה – מעשה, ומדוע הדיבור מותר בשבת?

ענין הדיבור למעלה הוא גילוי לזולת, דע"י ריבוי הצמצומים נעשה אור הממלא בערך המקבלים. ודיבור מצומצם זה נק' מלאכה.

והנה, ע"י המלאכה ממשיך האדם את המלאכה דלמעלה, שתהי' המשכת וצמצום הדיבור כדי שיבוא לנבראים.

ובעבודה: מלאכה הוא הבירור דנה"ב, בבחי' אין עושין רצונו של מקום, בחי' האהבה שע"פ טו"ד שךזה צריך מלאכה ויגיעה (משא"כ באהבה שלמעלה מטו"ד שאין צריך ליגיעה אך חסר הבירור והזיכוך דהנה"ב).

ובשבת שבת מהדיבור, ומאיר בעולם בחי' הדיבור שלמעלה מהצמצומים. וזה"ע שבת מצ"ע, ונש"י, ע"י זכור את יום השבת לקדשו, מקדשים את השבת שממשיכים תוס' אור בשבת.

וכ"ז נמשך ע"י העבודה דימות החול, בחי' מלאכה, שהוא האתעדל"ת דעבודת הבירורים.

וענין המלאכה ביושבי אוהל הוא מלאכת לימוד התורה יותר מרגילותו.

וזהו שישנם ארבעים מלאכות, כולל המלאכה דתורה, אך חסר אחת, דבשבת מלאכת לימוד התורה מותרת.

ובזה יובן שמה"ת הדיבור מותר, כי השביתה היתה רק מהדיבור המצומצם. ורבנן אסרו את הדיבור כי מ"מ ה"ז דיבור. אך הדיבור דתורה מותר כי מלאכת התורה מותרת.  

וירח הוי' את ריח הניחוח, ש"פ נח עטר"ת (מז)

ריח הוא התחלת התיקון. ולכן הי' התכללות בשכל. דקודם המבול, בחי' התוהו, הי' "טוב מאוד" – בחי' חסד לגמרי, או "ויתעצב אל לבו" – גבורה לגמרי.

להבין שורש תוהו ותיקון. ענין "כי לא אדם הוא להינחם", ששינוי בא מצד השכל שהוא מעלת האדם. דשכל תופס את המושכל בפרטיו, ולכן לפעמים מודגש פרט זה ולפעמים העיקר הוא פרט אחר. משא"כ המדות והרצון שתופס בכללות הדבר.

והנה המדות שרשם מבחי' "כי לא אדם", דז"א בעתיקא אחיד ותליא. דהמדות הם מעצמות הנפש, שהנפש הוא תמיד בהתפשטות והתגלות, שזהו שורש המדות, רוצה ואינו רוצה, ולכן נמצאים תמיד גם לפני ההתבוננות. משא"כ השכל שהוא רק כח הנפש, וכח כלול בעצם הנפש אך הוא בהעלם ואינו במציאות כח.

והתעוררות המדה היא ע"י השכל, אף ששכל ומדות הם שני ענינים שונים, ה"ז עד"מ אדם שמצווה לחבירו לעשות דבר אף שחבירו אינו מוכרח בזה.

והנה, מוח שליט על הלב, כי ענין השכל הוא ביטול, והשכל פועל ביטול במדות (וכח זה בשכל הוא מפני שבשכל ישנו גילוי מהנפש שלמעלה משכל).

וזהו ענין תוהו ותיקון, שבתוהו היו אורות מרובים, ובתיקון הנה השכל פועל ביטול וחלישות בהמדות ולכן המדות מתכללים.

ובנין התוהו הי' "בונה ע"מ לסתור, וסותר ע"מ לבנות" כדי שהתיקון יברר את האורות דתוהו שנפלו בבחי' יש ע"י השבירה.

והנה מעלת התוהו הוא אורות מרובים ומעלת התיקון הוא הביטול, ולכאורה כשהתיקון מקבל את האורות מרובים דתוהו אזי חסר בהביטול. והביאור: שבתיקון ישנו מדריגה הב' דהתכללות, שבאה לא ע"י הביטול והחלישות דהמדות אלא מצד גילוי העצמות שכולל הכל, וזה פועל ההתכללות במדות שכל אחד אינו בשלימות עד שיהיו כולם יחד.

וזהו "וירח הוי' את ריח הניחוח" שע"י הריח, שמחזק את המוחין, המשכת העצמות במוחין בתיקון, אזי ישנו המעלה דתיקון והמעלה דתוהו, מעלת "לא אדם הוא להינחם", ולכן "לא אוסיף עוד לקלל".

ויאמר וכו' לך לך מארצך, ש"פ לך לך עטר"ת (נו)

איתא בזהר דככלות ענין התומ"צ הוא לאתתקנא רא דשמיה. רזא דשמי' הם הע"ס דאצי', דענין השם הוא בשביל הזולת. ודוקא ע"י שהאור בא בבחי' צמצום להתלבש בכלים, יכול להיות מזה גילוי בעולמות. וענין התומ"צ הוא שיהי' תוס' אור באצי' שע"י התוס' אור מאיר בגילוי יותר למטה. ועד"מ מהרצון שמגלה את כח החכמה, דלעולם ילמוד אדם במקום שלבו חפץ.

וישראל ממשיכים מבחי' אתה קדוש באצי'. והכח הזה ניתן לישראל במ"ת. וניתן גם לאברהם שזהו שקיים אברהם את כל התורה כו', שגם הוא פעל לאתקנא רזא דשמיה. אך בשביל זה הי' צריך להיות בארץ דוקא. א"י הוא בחי' מלכות דאצי' שדוקא בה ישנה ענין הצמיחה. (משא"כ לאיר מ"ת ניתן הכח שיוכלו להמשיך גם בחו"ל. וכן ישנו ענין א"י ברוחניות.)

אך כהקדמה לזה הי' צ"ל לך לך, לשורש ומקור הנשמה, שהו"ע ררעותא דליבא. (עשה רצונך כרצונו, הו"ע רצון שע"פ טו"ד, ואח"כ צ"ל בטל רצונך מפני רצונו, להגיע לרעו"ד שלמעלה מטו"ד). אל הארץ אשר אראך, כדי להגיע לשרש הנשמה צ"ל הביטול דארץ.

וזהו שאברהם נתברך בז' ברכות, ע"י שהמשיך אוא"ס בז' שמות להיות גילוי אלוקות בעולם.     

ויאמר אד' ה' במה אדע כו', לך לך עטר"ת (סג)

אברהם הי' הראשון שאמר אד', והוא גילה שם זה. דאדם קרא בשם ה' אך שם ה' נאמר קודם לכן בתורה. והענין, שאדנ' קאי על מדת המלכות. ומדת המלכות היא בהעלם שאינו במציאות בנפש, ולכן לפעמים אינה מתגלית כלל, והתגלותה היא דוקא ע"י זולת, ודוקא ע"י יגיעה, שהזולת צריך לבטל א"ע לגמרי.

וזהו שאברהם גילה שם זה ע"י עבודתו בהנחת עצמותו.

וזהו שאמר במה אדע כי ארשנה (את הארץ בחי' המלכות) שמפני שהמלכות מתגלה ע"י הנבראים, לכן שאל במה אדע, באיזה עבודה. וע"ז אמר לו ה' קחה לי עגלה משולשת כו' ענין הקרבנות, בירור נה"ב.

והנה מצינו כן גם בשאר שמות, כמו שחנה קראה בשם צבאות. והביאור שכל השמות הם בכלים דאצי', והנבראים יכולים לברר את הכילים דאצי' בבירור שני מלמטלמ"ע, שהכלים לא יעלימו על האור, ע"ד שיהי' לעת"ל. אך בשם הוי' שהוא האור לא שיךך קריאה, כי אינו צריך לעבודת האדם, ורק שנמשך ע"י בירור הכלים, כלים רקים אל תמעיטי, שהכלים המבוררים ממשיכים את האור.

וירא אליו הוי', ש"פ וירא עטר"ת (ע)

הפסוק ושמי הוי' לא נודעתי להם, לאבות, אינו בסתירה לפסוק דידן כי נודעתי הו"ע הכרה פנימי ועצמי, שע"ז נאמר לא נודעתי להם, וכאן הכוונה לבחי' חיצונית.

והביאור: בהתלבשות הפרצופים החיצוניות שבעליון נעשה פנימי לתחתון, ופנימית העליון מתעלם מהתחתון, וגם מתעלם בעצמו. ויובן מהשפעת השכל שחיצוניות שכל הרב מתלבש במשל וניתן להתלמיד, והרב צריך להעלים את פנימיות שכלו בעצמו כדי שיוכל לגלות את חיצונית השכל השייך למקבל. ובעבודה: כדי שיהי' ההרגש דקרבת אלוקים לי טוב צריך השכל, ההבנה שהאלוקות הוא טוב, להתעלם.

והנה באור ישנו פנימיות וחיצוניות, ובפרטות ישנם ד' מדריגות. חיצוניות האור בלבוש, שזה הי' הגילוי לאברהם לפני המילה. חיצוניות האור בלי לבוש, זה הי' הגילוי לאברהם ע"י המילה. פנימיות האור בלבוש, שהוא הגילוי למשה. ופנימיות האור בלא לבוש, שזה יתגלה לעת"ל.

(וי"ל שע"י המילה הנה גם אברהם זכה לפנימיות האור, שהרי ממנו התחיל שני אלפים תורה, ורק שבמשה הי' הגילוי לכללות נש"י ובאברהם הי' הגילוי לו לבדו.)

וה' אמר המכסה אני מאברהם, ש"פ וירא עטר"ת (עט)

במדרש: אמר ה' לאברהם אם תימול תיטול סוד ה'. והענין דמילה הוא להסחיר את ההעלם וההסתר דקליפה. דיש העלם דקדושה, והוא העלם לצורך הגילוי. וכידוע המשל שהרב מעלים את שכלו בעצמו ואז נמצא השכל השייך אל המקבל. דזהו הענין דדירה בתחתונים שכדי שיהי' הגילוי במדרגה הכי תחתונה הי' צ"ל ריבוי העלמות.

אך ההעלם דסט"א ה"ז כמו דבר זר המעלים שהוא העלם לגמרי. (שתמורת החדש הזה לכם, שהגילוי נמשך לכם נעשה החרש הי' לבם)והמילה הוא להסיר ההעלם. ע"י עבודת התשובה, ומלתם את ערלת לבבכם. ועי"ז מעביר את ההעלם מנפשו ומכללות העולם. וזהו הביאור במארז"ל שבזכות המילה נכנס אהרן לקדה"ק שע"י המילה העביר את כל ההסתרים גם את ההסתר דהבדילה הפרוכת לכם בין הקודש וכו'.

ובעבודה, סוד הוי' הוא מה שמוסתר בעולם, והוא הדיעה העליונה שלמעלה יש ולמטה אין. וסוד הוי' נמשך ליראיו, שע"י הביטול דיראה משיגים איך שלמטה אין.

מתחילה בירר אברהם מלמעלה למטה, ע"י פירסום אלוקות בעולם. ואח"כ בירר מלמטה למעלה ע"י המילה.

ויהיו חיי שרה, ש"פ חיי עטר"ת (פז)

בענין החושים ראי' שמיעה וכו', הנה אף שיש בהן רק חיות מצומצם בערך האברים מכל מקום בהם דוקא ישנו תענוג הנפש.

וכמו כן למעלה, שמחה של מצוה מעוררת שמחה למעלה, שמעורר את עצמות התענוג, ועל ידי זה נעשה המשכה מעצמות.

"ויספו ענוים בה' שמחה", שהכלי לשמחה הוא ענוה. דבאם מרגיש את עצמו, את הטוב שלו, אזי אינו בשמחה כי חושב שמגיע לו בשכרו, וגם שכל מה שיותן לו אינו מספיק עבורו. ומהרגשת עצמו נופל לישות, וזהו "תחת אשר לא עבדת את ה' אלוקיך בשמחה" - שמחה שמצד הביטול שהו"ע עבודת השמחה - ולכן "ועבדת את אויבך" שנופל ברע.

וזהו "אתת חוה", שרצתה שיהי' הכל במורגש. ונח רצה לתקן זאת על ידי יין המשמח, אך היין הי' יין המשכר למטה מטעם ודעת.

"אתת שרה", בחי' המלכות, בחי' ביטול היש, "ונחחת וסלקת" שהיתה יכולה ליריד למצרים, ומפני ביטול היש שהי' לה היתה יכולה לברר בירורים ולהעלותם ממצרים. ד"ויעל אברהם ממצרים" אינו חידוש כל כך כי הוא בחי' הביטול דחכמה, בחי' ביטול במציאות. ושרה היא בחי' ביטול היש. "ובגין כך זכתה לחיין עילאין" מפני החידוש שבזה.


נ"ל תוכן זה (צז)

ויעתק משם ויחפר באר אחרת, ש"פ תולדות עטר"ת (צח)

באר הו"ע האהבה מלמטלמ"ע שבא ע"י הסרת העפר המכסה על המים, שהו"ע העלם הנה"ב על הנה"א. ג' הבארות הם ג' האהבות דבכל לבבך, נפשך ומאודך. ודוקא בכל מאודך הו"ע עושין רצונו של מקום.

ויובן בהקדים, שבכללות ישנו ממכ"ע וסוכ"ע (וישנן בכל המדריגות, ז"א ומלכות, מלכות כפי שהיא באצי' וכפי שיורדת לבי"ע וכו'), והעבודה היא ליחד סובב וממלא, קוב"ה ושכינתיה. ובפרטיות הנה בסובב (הקדוש ברוך הוא) ישנו הארת הסובב שבבחי' מקיף לעולמות (ברוך), ועצם הסובב שמובדל לגמרי (קדוש). וזהו עושין רצונו של מקום שממשיכין בחי' הסובב (רצונו) בממלא (מקום), והוא ע"י קיום המצות בהאהבה דבכל מאדך שלמעלה מטו"ד. שאז המצות הם כלים לאור א"ס הבל"ג שמאיר בהם בפנימיות.

והנה באהבה שע"פ טו"ד הבירור הוא בדרך מלחמה, וזהו שרבו על ב' הבארות הראשונות. וזהו מלאכתן נעשית ע"י עצמן שצריך יגיעה כדי לברר את הבירורים. משא"כ בגילוי האהבה שלמעלה מטו"ד מתבטלים הקליפות מעצמם, שמלאכתן נעשית ע"י אחרים, והבירור הוא בדרך ממילא, וזהו שלא רבו עליה כי הרחיב ה' לנו, שנמשך בחי' המרחב העצמי. וזהו ויעתק, שהוא הבחי' שלמעלה מטו"ד, בחי' הסובב, שנעתק ונבדל ממכ"ע.

ויחלום והנה סולם מוצב ארצה, ש"פ ויצא עטר"ת (קז)

סולם הוא בחי' המלכות. והנה הנבראים הם באין ערוך לאוא"ס ולכן החיבור ביו אוא"ס לנבראים הוא ע"י ממוצעים. הממוצע מצד אוא"ס הוא ז"א, שבז"א בא האוא"ס במדה וגבול. וכמשל המפה שכל ישיבת כדור הארץ בימים ובארצות מצויירים בקוים קצרים. וכמשל המראות שמראה קטן יש בה אותו בבואה כמו מראה גדול. והממוצע שמצד הנבראים הוא בחי' המלכות שפועל ביטול בנבראים. דע"י הביטול יכולים הנבראים להתחבר עם אוא"ס.

והרמב"ן כתב שהראו לו קשר העולמות, שכל מה שנעשה בעוה"ז הוא ע"י המלאכים. וזהו "והנה מלאכי אלוקים עולים ויורדים בו". אך "והנה ה' נצב עליו" שהנהגה עם נשמות ישראל הוא משם הוי' ולא מהמלאכים. ובכללות הו"ע ב' היחודים דאו"א יחוד פנימי, ויחוד חיצוני.

יחוד חיצוני דאו"א הוא ע"י העלאת מ"ן דמלאכים, ויחוד פנימי דאו"א, שהוא בחי' נתיב הל"ב דחכמה ושער הנ' דבינה, שפנימיות אבא ופנימיות אמא הוא פנימיות עתיק, הוא המשכת העצמות. שנעשה ע"י עבודת נש"י במס"נ שלמעלה מכלים.

והנה, בספרי נאמר "איליו ולא למדותיו", ובמד"ת ע"פ "כי ידע שמי יקראני ואענהו" נאמר "מפני מה ישראל צועקים ואינם נענים מפני שאין יודעין לכוין בשם". והביאור: "איליו ולא למדותיו" הו"ע ק"ש מס"נ באחד, שמתבונן שכל המדרגות ח' וד' בטלים לא' לא"ס אלופו של עולם, ועי"ז נעשה ואהבת מלשון - אבה - להכלל בעצמותו (ודוקא בדורות האחרונים שהנשמות הם מבחי' עשי' נקל יותר לבוא לרעו"ד). ואח"כ בשמו"ע צריך לכוין בשם כדי להמשיך את העצמות בסדר השתלשלות.

ובפרטיות, גם בתפילה ישנה העלאה והמשכה, והוא התפילה בחשאי וחזרת הש"ץ בקול.

וזהו "סולם מוצב ארצה", שהתפילה הוא העלאה בבחי' מס"נ באחד, ועי"ז הוא המשכת אור חדש מעצמותו ית'.

קטונתי מכל החסדים ומכל האמת, ש"פ וישלח י"ט כסלו עטר"ת (קטז)

להבין זה שהמקובלים קורים למדה הראשונה בשם גדולה, והמקובלים האחרונים קורים לה חסד. הנה ההשפעה מהמדות שלמעלה הוא שהמדה עצמה נמשכת. ולכן נק' חסד בשם גדולה כי החסד נשפע ביחד עם כל הספי', יומא דאזיל עם כולא יומין. והחסד דאצי הוא בבחי' ביטול, שמצד זה שהוא בתכלית הביטול הרי הוא משפיע את כל אשר לו לזולת.

וגדולה הו"ע ולגדולתו אין חקר, שהוא החסד דא"ס שמצד עוצם גדלו ורוב עשרו הוא משפיע לכל.

דהנה ישנו טוב וחסד. חסד בא ע"י התעוררות הזולת, (ומוגבל לפי"ע הזולת) ולכן התעוררות החסד הוא במי שהוא בחלישות. וההשפעה היא למקום הראוי דוקא, ורק שמצד החסד אינו מדקדק כ"כ, ומוצא טוב בכ"א.

משא"כ התעוררות הטוב הוא מצד עצמו, ואין הזולת תופס מקום, ולכן אין הטוב מוגבל לפי"ע הזולת. ע"ד ספירות דתהו. ומספי' דתהו הנה ע"י השבירה נעשה חסד דישמעאל שהוא מצד ישותו רוצה שהכל יחיו ממנו.

והנה גם בחי' הגדולה דא"ס נמשך דוקא במקום הביטול, דאת דכא ושפל רוח אשכון (דכחשכה כאורה הוא רק בחיצוניות האור), וזהו קטונתי מכל החסדים, ובאגה"ק "שכל חסד וחסד" שהקב"ה עושה וכו', ב' בחינות חסד, גם החסד דא"ס באים ע"י הביטול.     

פדה בשלום נפשי, מוצש"ק י"ט כסלו עטרת (קכו)

כל העוסק בתורה ובגמ"ח ומתפלל עם הציבור וכו'. ג' ענינים אלו הם מחשבה דיבור ומעשה. מחשבה היא עולם הבריאה שהמחשבה אינה דבר נוסף על העצם, ובה היא התחלת מציאות האותיות והישות. אך נרגש בהיש שכח מציאותו הוא האין המהוה, גילוי דד"ת. והוא בחי' התפילה. דיבור הוא עולם היצירה שבה באים האותיות בבחי' גילוי במורגש. והוא ענין התורה, בחי' חכמה, ד"ע, ומפני ששרשה למעלה יותר לכך מתגלה למטה יותר. מעשה הו"ע עולם העשי', ששורש ההמשכה היא מכתר, כשהעשי' היא בקבועמ"ש.

והנה, באצי' גופא הנה חו"ב הוא כנגד עולם הבריוה, חג"ת – יצירה, נהי"מ – עשי'. וע"י היבודה בבחי' ביטול במחשבה דיבור ומעשה, פועלים ביטול בספי' דאצי' ועי"ז נעשה המשכה נעלית יותר מא"ס.

והנה זלעו"ז, שבקליפה ישנה מחדו"מ כקוף בפני אדם. שק' הוא שהקו השמאלי נמשך למטה מהמחשבה ודיבור, שהמעשה נמשך במקום הקליפות.

וע"י כל העוסק בתורה וכו' מעשה הפדי' ממחדו"מ דלעו"ז. ובעיקר ע"י ומתפלל עם הציבור שהו"ע המשכת הכתר.     

פדה בשלום נפשי מקרב לי, כ' כסלו בסעודה עטר"ת (קל)

מבאר ההבדל בין ברכה, שהיא ההמשכה משורש ומקור, לתפילה, שהיא התחדשות רצון חדש. והנה שורש ההפרש ביניהם הוא בהקדים מ"ש הפרדס, שרשי הכלים הם מתאחדים בעצם השורש, משא"כ האור שהכל אחד ואין צריך לא לשורש ולא למקור.

והענין שבהתהוות דבר שייך לומר שיש לו שורש, כמו בשכל ומדות שהשכל הוא שורש המדות, וכן האין דמלכות הוא ההתהוות דשורש דהתההות היש. משא"כ האור שהוא רק התגלות ולא התהוות אינו שייך לומר מקור. והנה הכלים תופסים מקום ויש חהם שייכות חגבי מקורם, משא"כ האור אם היןתו רק התגלות ולא בחי' יש מ"מ אינו תופס מקום לגבי מקורו.

וכ"ה בממלא וסובב, ששורש הקו הוא בההשערה ששיער בעצמו בכח כל מה שעתיד להיות בפועל, ויש להקו ערך לגבי מקורו. משא"כ אור הסובב הוא רק בבחי' התגלות מן עצם האור, ואינו תופס מקום כלל לגבי עצם האור.

והנה ברכה היא בממלא, שממשיכים מהשורש, ותפילה היא מסובב שממשיכים רצון חדש מעצמות, וכדי שיפעול למטה הוא ע"י העלאת מ"ן שבתפילה. אך ישנה מעלה בבאכה שהוא בדרך ציווי, לא רק בקשה. ופדה בשלום הו"ע התורה שיש בה ב' המעלות שההמשכה היא מסובב ובדרך ציווי, לאלה שתורתם אומנתם, ובפרט רשב"י שהי' מחבר את סתים וגליא שבתורה.

כל המאריך באחד, כ"א כסלו בסעודה עטר"ת (קלז)

כל המאריך באחד מאריכין לו ימיו ושנותיו. הנה יום הו"ע ערב ובוקר, מתחילה ערב ואח"כ בוקר. כברייתו של עולם שבתחילה עלה במחשבה לברוא את העולם במדה"ד, וכן הי' בפועל ע"י שם אלוקים המעלים על שם הוי', ואח"כ יום, שיתף עימו מדת הרחמים.

ועד"מ מרב ותלמיד, שבתחילה נותן להתלמיד אור מצומצם ולאחר ארבעין שנין יכול התלמיד לעמוד על כל עומק שכל הרב.

וזהו מצד טבע הטוב להטיב שגם בבבחי' יש יהי' גילוי אלוקות.

וכ"ה בעבודה בתפילה, שלפני התפילה ישנו מרירות ואח"כ בתפילה הוא העבודה בשמחה.

וענין יום ולילה הוא ג"כ אהבה ויראה, חסד וגבורה. והנה נאמר ויבדל אלוקים בין האור ובין החושך, שיום ולילה אינם יכולים להיות בב"א. אך בכוחות העצמיים שבנפש יכולים להיות שניהם בב"א. וע"ד שר"ע זלגו עינין דמעות מצד השמלה שמפני שהתענג מהגילוי מזה גופא בא הכיווץ והמרירות מזה שאינו תמיד במדריגה זו.

וזהו כל המאריך באחד שההתבוננות דאחד, איך שכל הנבראים בטלים לאלוקות, הוא "מאריך", שמתבונן שכן הוא למעלה מעלה באאו"ס עד לשני הקווין דלמעלה מעלה עד אין קץ ולמטה מטה עד אין תכלית הם שניהם ענין אחד. עי"ז מאריכין לו ימיו, שהמדות שלו נעשים בבחי' "ארוך" שאינם מוגבלים, מדות עצמיים ועי"ז אהבה ויראה הם בב"א.

נר חנוכה מצוה וכו' ש"פ וישב, עטר"ת (קמג)

נר חנוכה הוא משמאל. הנה בחי' קו הימין הוא בחי' קירוב ודביקות, ולכן אין הקליפות יכולים לינק מקו הימין. וקו הימין הוא בחי' האורות. ומקו השמאל שהוא בחי' ריחוק – וכן הכלים שהם בדביקות בלתי ניכרת – יכולים הקליפות לינק.

נר מצוה ותורה אור, שהמצוה הוא בחי' ימין המקרבת ומעלה את הדברים הגשמיים לאלוקות. ותורה היא המשכה מלמעלה למטה. ומפני שהיא עצם האור לכן יכולה להתלבש ג"כ בדברים האסורים כמו אלו כשרות ואלו טרפות. וזהו"ע נר חנוכה שג"כ מבררת את קו השמאל, ולכן תיקנו שמונה נרות כי ממשיכים מלמעלה מסדר ההשתלשלות "והוי", ועי"ז "יגיה חשכי".

ויהי מקץ, ש"פ מקץ עטר"ת (קמט)

פי' לםרבה המשרה הוא ריבוי ההתחלקות שבבחי' מלכות. ולהבין זה הנה ישנם ב' מדריגות בהתכללות וב' מדריגות בהתחלקות. דהנה הכוחות הכלולים בנפש הם בבחי' התכללות במקורם ואינם בבחי' מציאות כלים ולכן יכולים להתכלל (הם אינם כלולים זה בזה אלא כולם כלולים במקורם). ובהתגלות עצם המדות (הגם שיכולים להיות שני מדות ביחד כמו בעת השמחה שהמוחין והמדות יכולים להתגלות כאחד מ"מ) הם בבחי' התחלקות, ואח"כ מתחלקים להרבה פרטים, ועי"ז יכולים הפרטים להתכלל (כמו חושך שבטו שונא בנו) ועד שמשלימים זה את זה.           

לכאורה איך יכול להיות התכללות במלכות - בפרטים הרי התגלות הוא בחי' יש והוא בסתירה להתכללות. והביאור: ההתכלות נפעלת ע"י הבינה שמאירה במלכות ופועלת הביטול וזהו לםרבה מ' סתומה שמורה על פנימיות בינה. שממנה הוא הביטול.

וע"יז נעשה חיבור בין אוא"ס עם המלכות, ולשלום אין קץ שגם בבחי' המלכות שהו"ע מדב וגבוך ישנה שלום אין קץ.

ענין ירידת יוסף למצרים הי' כדי לברר בירורים. ןמקץ שנתיים ימים שנתיים הוא החיבור שזו"נ ומלכות אז הנה ופרעה עומד על היאור שבגמר הבירורים פרעה – בחי' מלכות הוא חמעחה מהיאור – בחי' ז"א, אשת חיל עטרת בעלה.

ויגש אליו יהודה, פ' ויגש עטר"ת (קס)

אני הוי' לא שניתי, ולכאורה עשר ספי' דאצי' הם בבחי' קירוב אל הא"ס, וא"כ לכאורה צריכים הספי' לפעול שינוי בעילתם – בא"ס (דכל מניע מתנענע).

והביאור: שהע"ס הם בבחי' לבושים ולכן אינם משנים את העצם. והדוגמא מכח המשכיל, שהוא כח אחד, ומ"מ ע"י התלבשות בלבושים הוא מתגלה באופנים שונים, שישנם אנשים המתחכמים בחכמת המעשה אך לא בחכמת הניגון וכיוצ"ב. [הלבוש הוא לפי כלי השכל, ולכן ע"י היגיעה, יגעת ומצאת תאמין, יכול לפעול גם גילוי נעלה יותר מכח המשכיל, ולהשכיל בחכמה גבוהה יותר. היגיעה הוא זיכוך כלי השכל, או התקשרות בהענין].

והדוגמא מזה יובן למעלה, שע"ס דאצי' הם רק לבושים דהא"ס ואין העצם מצטייר בלבוש. ומ"מ הם מתייחסים ומגלים את האוא"ס כמו שהשכל מגלה את כח המשכיל.

והנה ישנו רצון שמצד הטעם וישנו רצון שלמעלה מטעם, אך באמת גם לה יש טעם כמוס והוא התענוג. ועד"ז בתורה שהיא רצון ה', ויש בה בחי' לבוש והוא גליא דתורה, ובחי' הפנימיות הוא פנימיות התורה. והלימוד דגליא דתורה הוא העירבון שנזכה לטעם הכמוס שיתגלה לעתיד.

יהודה ערב לבנימין יותר משאר אחיו כי הי' להם שייכות מיוחדת, והוא שיהודה הוא בחי' מלכות ובנימין הוא רוחא דשביק בגוה. שזהו ההשפעה מהמשפיע שנותן להמקבל ועי"ז מתעורר המקבל בהעלאה להמשפיע משום שכל דבר חוזר לשרשו. וע"י ההעלאה מרוחא דשביק בגוה מתעורר המשפיע.

נפתלי אילה שלוחה, ש"פ ויחי, עטר"ת (קסט)

בנפתלי ישנם ד' פירושים, הצד השוה שבכולם הוא ענין החיבור. והנה תפילה ענינה חיבור אוא"ס בנבראים. שהוא המשכת תוס' אור בהקו, ועד לההמשכת אור חדש מעצמות אוא"ס.

התפילה בנפש האדם הוא התחברות הנשמה שבגוף עם שרשה ומקורה. והוא ע"י ההתבוננות איך שכל העולמות הם רק בי"ה – שתי אותיות שאינם תופסים מקום, וממילא ירצה רק באלוקות ועי"ז נותנים לו מלמעלה בחי' הרצון העצמי שלמעלה מטו"ד שמזה הוא ענין המס"נ, (פי' נפתלתי התעקשתי ונפתלתי, עקשות הו"ע המס"נ שלמעלה מטו"ד). ועי"ז נפתלי נתחברתי עם אחותי, לאה היא עלמא דאתכסיא – ולכן יכול להיות אצלה בחי' לידה והתגלות – ורחל היא עלמא דאתגליא - ולכן ורחל עקרה – וענין נפתלי הוא שבעלמא דאתגליא יהי' הגילוי כמו בעלמא דאתכסיא.

והנה לידה היא מאות ה', אברם אינו מוליד אברהם מוליד וכו', ולכן רחל, היחידה מבין האמהות ללא ה' בשמה, היתה עקרה. ולכן אמרה הנה אמתי בלהה.. ואבנה גם אנכי כי בבלהה ישנם שני ההי"ן. דשני ההי"ן הם משנה וברייתא, ובלהה פילגש יעקב היא הברייתא. ורחל היא המשנה, ועיקר הבירור של החוץ הוא ע"י הברייתא, וע"י ריבוי הפרטים נמשך אוא"ס – ולכן ואבנה גם אנכי ממנה.         

במדרש: נפתלי לשון נופת לי שהו"ע המשכה מלמעלה למטה. כמו האילה שחופרת גומא.. וצועקת.. וזהו כאיל תערוג על אפיקי מים. שלוחה הו"ע תפילת הציבור – בכל קראינו איליו - איליו ולא למדותיו, שהתפילה עולה לעצמותו ועי"ז הנתן אמרי שפר, ל' זכר, המשכת התורה, ושפר לשון תענוג, שעשועי המלך - מלמעלה למטה.

וילך איש מבית לוי, ש"פ שמות, עטר"ת (קעח)

להבין ענין ירידת הנשמה למטה, שהיא ירידה גדולה ועצומה מכמו שהיתה באצי'. וכן ההארה שנעשית מקור לבי"ע היא בבחי' ירידה גדולה ועצומה, וכשמתלבשת בנבראים ה"ה כערך הנבראים. [ועד"מ חומר המוח פועל על השכל מפני שהיא בבחי' התלבשות, משא"כ המחשבה שאינה נתפסת בהמקום הנה המחשבה במקום רחוק אלף פרסא היא במהירות כמו המחשבה במקום קרוב.] ובאמת ירידת הנשמה היא ירידה גדולה יותר מירידת האור האלוקי שהרי הנשמה מושרשת בהאור שלמעלה משייכות לעולמות.

תכלית הירידה הוא בשביל העלי' דביטול היש לאין, שזה גורם שמחה ותענוג למעלה, שזהו"ע לויתן זה יצרת לשחק בו, שע"י לויתן – התחברות היש עם האין נעשה לשחק – שחוק ותענוג, ותחדש פני אדמה, ועי"ז ישמח ה' במעשיו. וזהו רביעיות יושב ומשחק עם לויתן, שזהו זמן תפילת מנחה שאז הוא עיקר הביטול מפני שהתפילה היא באמצע העסק.

וזהו הפעם ילוה אישי אלי, אישי הוא שם הוי דלעילא שיתגלה לעתיד, וע"ז אין שם אלוקים (בעלי) מסתיר. וע"י ויקח את בת לוי בת הוא בחי' ביטול היש, מעשה וילך איש מבית לוי המשכת בחי' איש אילי שגם היש יהי' בטל במציאות, וזה שייל ללידת משה שאצלו הי' הביטול גם מצד הגוף ולכן לא נתבטלו חושיו בעת הנבואה.

וארא אל אברהם, ש"פ וארא עטר"ת (קפ"ז)

הגילוי למשה הי' שם הוי', ולאבות הי' שם שד-י. והנה שם שד-י הוא על שם שד-י באלוקותי לכל ברי', ולכאורה בחי' זו הי' בגילוי בבריאת העולם, ובפרט לאברהם שהכיר את בוראו, ומה הי' החידוש כשאמר לו ה' "אני א-ל שד-י"?

אלא שבדי ישנם ב' פירושים, די שהוא בהגבלה, ודי שהוא בריבוי כמו עד בלי די. דהתהוות העולמות הי' בחי' העלם, ונס מלשון הרמה מגלה בעולם שהלא ישבותו שבעולם הוא גילוי כח הא"ס, והנה בניסים ישנו נס המלובש בטבע שזהו שם שד-י שנגלה לאבות, שזהו בחי' די מחסורו, שהרי כשצריך לנס מספיק נס המלובש בטבע. וגילוי שם הוי' הוא בחי' נס שלמעלה מהטבע לגמרי כמו קרי"ס.

דהנה ההתהוות הוא משם אלוקים שהוא בחי' צמצום, עד לצמצום הראשון כי ההתהוות הוא בבחי' דילוג. וראשית ההתהוות הוא כלים דאצי' ששרשם הוא מבחי' הרשימה – כח הגבול שבא"ס. והנה ההתהוות בעצם הוא מבחי' הכלים אך בכח האור כי כל התהוות צ"ל ע"י גילוי. ולכן ההתהוות הוא מבחי' מלכות. אין הוא אותיות אני (הוי'), והם ב' בחינות אין, אין שבמלכות ואין דכתר.

ורוממות הטבע הוא מבחי' אין שבכלים, ונס המלובש בטבע הוא מבחי' האורות שבכלים, בבחי' התגברות האורות על הכלים. והוא ע"י הגברת הצורה על החומר, שעי"ז גוברים האורות על הכלים. ונסים גלויים הוא מבחי' האורות – שם הוי' סוכ"ע  – שלמעלה מהתלבשות בכלים.     

והנה גם בחי' הסובב נכלל בשם שד-י והוא שאין העולם ומלואו די לאלוקותי, עולם ומלואו, הוא ממלא, ושאין העולם ומלואו די הוא בחי' הסובב, וכ"ז נגלה לאבות, ורק שמי הוי' בחי' העצמות לא נתגלתה, ונתגלתה במ"ת ע"י הקדמת נעשה לנשמע בחי' ביטול, וע"י שיעבוד מצרים – שהוא הצעקה שמצד הגוף.

ומשה הרהר כי רצה להמשיך את בחי' העצמות בבחי' חכמה, משא"כ האבות שהם בחי' המדות הנה ז"א בעתיקא אחיד ותליא.

החדש הזה לכם, ש"פ בא, עטר"ת (קצו)

לאתקנא רזא דשמי', הוא המשכת אוא"ס בשמו, בההארה שנמשכת בעולם. והנה שם הוא הארה. אך ישנו שמות הנעלים שהם י' ספי' הגנוזות, ושם הפי' שמות הוא שאינם בבחי' מציאות, ע"ד שם האדם. והנה עד שלא נבה"ע הי' הוא ושמו בלבד, פי' לפני עלות הרצון ושם לא היו י' שמות אלא שם א' – אוא"ס. וענין לאתקנא רזא דשמי' הוא המשכת אוא"ס שלפני עלות הרצון, שזה לא הי' לפני הצמצום. והנה בחיק האור הוא בחי' גילוי שממנו אפשר לידע את המאור, וענין השם הוא העלם. אך מ"מ ישנו מעלה בשם והוא שממשיך את העצם, שנפנה לקוראו בשמו. וענין לאתתקנא רזא דשמי' הוא ההמשכה דעצם האור שלמעלה מגילוי ע"י תומ"צ.

וזהו ענין השבת שע"י העבודה בששת ימי החול בבחי' ביטול היש מגעים לבחי' לעשות את השבת, שבנ"י ממשיכים את בחי' התענוג. וזהו צחוק עשה לי האלוקים, שהשמחה באה ע"י ביטול היש, והתהוות היש היא משם אלוקים.

וזהו החודש הזה לכם, שע"י ביטול היש שזהו שהלבנה מתעלמת, נעשית הלבנה – בחי' מלכות – כלי לקבל אור חדש, בחי' העצמות, ובבחי' גילוי, זה. וזהו הקשר בין החודש הזה להזה שנאמר במ"ת כי גילוי העצמות הוא ע"י התורה. וזהו מה טעם פתח בבראשית הרי תכלית התורה הוא להמשיך עצמות "החודש הזה לכם". והביאור הוא "כח מעשיו הגיד לעמו" בחי' כח מעשיו הוא ביטול היש שעי"ז ממשיכים את העצמות בגילוי.

אז ישיר משה ובנ"י, ש"פ בשלח, עטר"ת (רו)

לפעמים איתא שנש"י גבוהים מהים ולכן הים נקרע להם, ולפעמים איתא שראתה שפחה על הים, שהים גדול מישראל ולכן דוקא ע"י קרי"ס זכו לגילוי בחי' זה. (וכ"ה בנוגע לתןרה שלפענים אי' שתורה מקשרת את בנ"י עם אוא"ס, ולפעמים אי' שבנ"י ממשיכים אוא"ס בתורה.)

והענין, דהנה, לא כל הנשמה ירדה למטה, ולגבי הנשמה המלובשת בגוף הים והתורה גבוהים ממנה. משא"כ לגבי עצם הנשמה.

וכ"ה בנוגע למצוות, שקדשנו במצותיו, שהמצות הם למעלה מהנשמה המלובשת בגוף, מעלה אני עליכם כאילו עשאוני שנש"י ממשיכים שהמצוות יהיו בבחי' אברים דמלכא.

וזהו כמגדל דוד, מה שגידל אתכם דוד בספרו, וזהו לגוזר ים סוף לגזרים הוא מעלת הנשמות שלמעלה מהים, והעביר ישראל בתוכו הוא מעלת הים על הנשמה המלובשת בגוף.  

וידבר אלוקים את כל הדברים האלה, ש"פ יתרו עטר"ת (רטו)     

מדוע נאמר שם אלוקים. לה"ע שם אלוקים שהוא בבחי' ריבוי. התחלת הריבוי והישות הוא בעולם הבריאה, אך התהוות הריבוי הוא ע"י אמצעות הי' ספירת דאצי', שנתהוו ע"י הצמצום באוא"ס (דהצמצום בשם הוי', י' התחלקות וכו', הוא שמגביל א"ע, והצמצום שבשם אלוקים הוא הגבלה דהכלים), שנתגלה כח הגבול ועי"ז הוא הגילוי(דשם הוי') בעולמות. וזהו וידבר אלוקים אל משה ויאמר לו אני הוי' – שהוי' ואלוקים כולא חד.

והנה ישנו שם הוי' דלתתא וישנו שם הוי' דלעילא, ושם אלוקים דשם הוי' דלתתא מעלים על שם הוי' ועי"ז ישנו גילוי לתחתון, אך שם אלוקים דשם הוי' דלעילא אינו מעלים כלל וענינו הוא רק לגלות את שם הוי' דלעילא דשם הוי' דלעילא שהוא בחחי' מקיך ובל"ג, בבחי' אור פנימי.

וזהו ויראו העם את ה' – גילוי שם הוי' דלתתא, ואח"כ, ויאמינו בה' – שם הוי' דלעילא.

וזהו אנכי ה' אלוקיך, ששם אלוקים ממשיך את שם הוי' דלעילא בבחי' אור פנימי – ע"י התורה.

ועבדתם את הוי' אלוקיכם, ש"פ משפטים עטר"ת (רכה)

להבין ענין העבודה דאיך שייך לומר שהיא לצורך גבוה. להבין ענין התורה שלפעמים אומרים שהיא חד עם הקב"ה ולפעמים אומרים שהיא רק קשורה עם קוב"ה. לה"ע האצי', שלפעמים אומרים שהחכמה מאין תמצא, ולפעמים אומרים שאצי' הוא גילוי ההעלם (דלא כבריאה שהיא התהוות חדשה.)

אלא שענין גילוי ההעלם דאצי' הוא שהספירות היו תחילה גנוזות במאצילן. וענין ספי' הגנוזות הוא כשלהבת הקשורה בגחלת – כמו השלהבת שבגחלת. שאינה בבחי' שלהבת גלויה ורק מקור אליה. וע"ד הרצון פרטי לחכמה, שהרצון פרטי אינו מובדל מהרצון הכללי, משא"כ החכמה מובדלת מהרצון הפרטי.

ובענין הביטול במקורם, הנה בבריאה הרגשת המקור גורם לביטול. משא"כ באצי' הוא להיפך שהרגשת מקורם הו"ע מציאותם, ולכן כד אנת אסתלק מינייהו אישתארו כגופא בלא נשמתא, כי מציאותם הוא הביטול. משא"כ י' ספירות הגנוזות אינן בבחי' מציאות כלל. וזהו והחכמה מאין תמצא, שי' ספי' הגנוזות אינם בבחי' מציאות, ולכן י' ספירות הם התחדשות.

ובזה יובן מעלת התורה שלגבי אוא"ס היא בבחי' לבוש, ולגבי הקו היא בבחי' כולא חד. ולכן צריך להמשיך בה אוא"ס, שז"ע העבודב שאינה לצורך אוא"ס ורק לצורך ממכ"ע, וזהו"ע ועבדתם את הוי' אלוקיכם – הוי' אלוקיכם – חכמה ובינה, המשכת אוא"ס בתורה. והוא ע"י מס"נ בתפילה, דענין התפילה הוא התעוררות רצוא לאלוקות למעלה מטו"ד – שהאי השכל לא יסכים להתבטל ממציאותו, ועי"ז ממשיכים אוא"ס בתורה, שזהו"ע ג' שעות ראשונות – שהם זמן התפילה – הקב"ה יושב ועוסק בתורה, המשכת אוא"ס – יושב – בתורה.

ד"ה ויקחו לי תרומה, ש"פ תרומה, עטר"ת (רלה)

מס"נ באחד הו"ע מסירת הרצון, שהאדם הוא ברצון א' לה'. דהנה והחיות רו"ש, שקאי על הנבראים, שהם בבחי' רו"ש. וגם קאי על האור המתלבש בנבראים להחיותם, שהאור צריך להתלבש כי הוא בחי' חיות פנימי, דלא כהאור המהוה. אך כדי שהנברא לא יתבטל צריך האור להסתלק ג"כ, ועי"ז גם התפשטות דהאור אינו בבחי' גילוי ממש.

אלא שבאור הרצוא הוא הירידה להתגלות והשוב הוא העלי' למקורו, ובנבראים הוא להיפך, שהרצוא הוא העלי' למקורו והשוב הוא הירידה למטה. ומ"מ גם באור ישנו רו"ש ע"ד שהוא בנבראים, דהאור הוא בבחי' דביקות במקורו, וכשהוא מתפשט למטה הוא בבחי' רצוא לעלות למקורו, וזהו "כי ה' אלוקיך אש אוכלה הוא" כטבע האש שעולה תמיד. וזהו המס"נ באחד דנה"א.     

אך המס"נ דנה"ב הו"ע ובכל נפשך. שהביטול דנה"א היא ע"ד השרפים שאומרים קדוש, שמשיגים בחי' אלקות שלמעלה מהשתלשלות שקדוש ומובדל, ולכן הם בבחי' ביטול במציאות. והביטול דנה"ב היא ע"ד האופנים שאומרים ברוך כבוד ה', שמשיגים רק את האור המתלבש בעולמות והם רק בבחי' ביטול היש.

אך הנשמה שלמטה צריכה לבחי' התורה – שמחכמה נפקת – כדי שתהי' בבחי' ביטול במציאות. ולכן בפרשה ראשונה דשמע נאמר "והיו הדברים האלה", דקאי על התורה, ולאחר הרצוא הוא בחי' פרשה שני',  מצוות מעשיות, דירה בתחתונים.

וזהו ויקחו לי תרומה, תרומה לשון הרמה, שכולל מס"נ באחד ובכל נפשך, ואח"כ אומר "מאת כל איש אשר ידבנו ליבו", קאי בפרט על המס"נ באחד. ועי"ז "תקחו את תרומתי" המשכת העצמות – לי - מלמעלה למטה, שזהו הפי' השני בתרומה לשון הפרשה – המשכה וגילוי. דתכלית הכוונה הוא גילוי אוא"ס למטה ע"י העבודה ברצוא ושוב.

ואתה תצוה, ש"פ תצוה, עטר"ת (רמה)

אהרן הוא שושבינא דמטרינותא, שענינו להעלות את הנרות שהם נשמות ישראל שיהי' בהן אהבה ורצוא לאוא"ס. דהנה הנשמה היא עצמי, כמשל הבן, דלא כאור, שהוא דבר נבדל ורק שדבוק. ולכן בהתלבשותה בגוף מתעלם אור האהבה. וענין אהרן כה"ר הוא להעלות את הנשמה לבחי' אהבה רבה שלמעלה מאהבת עולם. אהרן אותיות א הר ן, הר הוא אהבה, אלף בחי' פלא, ון' הוא המשכה למטה.

והנה ההדלקה היתה בערב וההטבה בבקר. ההדלקה הוא ההתבוננות בבחי' יחיד שלמעלה מעולמות ומ"מ שייך לעולמות, ועי"ז נעשה בחי' רצוא. ובבקר הו"ע הטבה מלשון טבע הטוב, שה' נותן מלמעלה עבודת מתנה, בחי' אהבה בתענוגים באוא"ס שלמעלה משייכות לעולמות, ואהבה זו אינה בבחי' רצוא.

אך בהקדמה להעלאת הנרות הי' צריך להיות הבאת השמן למשה – שושבינא דמלכא - שממשיך אוא"ס ב"כד" דתורה. וזהו "אנכי אהי' עם פיך", ש"אנכי" דעשרת הדיברות, עצמות, יהי' בהמשכה ב"כבד פה וכבד לשון" בהתורה שלמטה.

והנה כ"ז הי' בבית המקדש, דענינו "ביום שמחת לבו", שע"י השמחה נעשה פתיחת הלב. והוא ע"י המשכת אור חדש ע"י הבירורים דתהו שנעשים ע"י הקרבת הקרבנות. וכמשל האכילה, שע"י בירור המאכל בכבד ובלב, נעשה העלאה למוח, ועי"ז נמשך אור חדש מהנפש.   

ועכשיו התפילה היא במקום הקרבנות, ובתפילה ישנם ד' מדריגות, לא ברוח ה' – קאי על פסוד"ז שענינם לעורר את המדות, ולא ברעש ה' – העבודה דאופנים, ולא באש ה' הו"ע עבודת השרפים והאהבה דנה"א, אך ה' בא בקול דממה דקה, הביטול דשמו"ע, ובפרט בעסק התורה בביטול, "תען לשוני אמרתך".

ויתן אל משה, ש"פ תשא, עטר"ת (רנו)

ויתן אל משה, התורה היא בבחי' מתנה. דהיא המשכת המוחין. שישנם ג' מדריגות, המוחין שבמדות שהם חיצוניות המוחין. וע"י העבודה ממשיכים את עצמות המוחין – מוחין דגדלות. והתורה היא המשכת בחי' שכל הנעלם מכל רעיון, שכל המופלא, חכמה דעתיק.

והנה עבודת האבות לפני מ"ת בבחי' רצוא ושוב ("ויעל אברהם ממצרים", שיצא מהמצרים דהגוף וכו', ו"הלוך ונסוע הנגבה") היתה עבודתם בבחי' מלטלמ"ע. אך לאחרי מ"ת העבודה היא בבחי' המשכה מלמעלה שלא לפי ערך עבודת התחתון, ולכן ע"י התומ"צ שלנו ממשיכים את העצמות.

וזהו שהתורה היא בחי' מתנה, שהיא המשכת העצמות שלמעלה מעבודת הנבראים.

אך התורה נק' ג"כ ירושה והוא שהיורש הוא במקום המוריש ממש, שמקבל את כל העצם ולא רק הארה. וזהו שירושה אין לה הפסק ומתנה יש לה הפסק.

וזהו "ויתן אל משה", "ויתן" ל' מתנה מלמעל"ט כנ"ל, "אל משה", בחי' ירושה, שבמשה לא הי' הפסק, משה משה לא פסיק טעמיה. "ככלתו", מל' כלות הנפש. "לדבר אתו", שכל הקורא בתורה הקב"ה קורה ושונה כנגדו.

כי תשא את ראש, ש"פ ויקהל, פ"ש, עטר"ת (רסז)

האמונה דישראל עיקרה בסובכ"ע, דבאור הממלא ישנו השגה. וב' המדריגות דממלא וסובב פועלים ב' מדריגות בביטול, ביטול היש מצד דעת תחתון, וביטול במציאות מצד דעת עליון.

(ב') דהנה ישראל עלו במחשבה, דמחשבה משוטטת תמיד מפני שהיא מיוחדת עם הנפש וחיות הנפש לגוף היא בלי הפסק. ומזה בא האמונה בממכ"ע, שמרגישים איך שה' מהווה את העולמות תמיד. ואותיות המחשבה אינם בבחי' מציאות ולכן נפרטו אח"כ בדיבור, ולכן ישראל, שעלו במחשבה, מאמינים בסוכ"ע שמרגישים שהעולמות אינם בבחי' מציאות.

(ג') אך האמונה היא בבחי' מקיף, ומשה ממשיכה בפנימיות.

(ד') מתרומת מחצית השקל היו מביאים קרבנות.

(ה') מחצית השקל הוא האבהב שע"פ טו"ד, וע"ז ישנו ציווי, ואז נותנים לו מלמעלה אהבה שהיא בבחי' מתנה ואז ישנו עשרים גרה השקל.

וישם את הכיור, ש"פ פקודי עטר"ת (רעט)

מראות הצובאות ל' רבים הו"ע אפקה"מ ואפקש"מ. והענין שאפקה"מ היא זכוכית בהירה שע"י יכולים לראות את אור השמש.

והענין שהנשמות בג"ע משיגם בחי' המהות דמציאות דההארה דא"ס.

(ב) ולהבין איך הנשמה שבאה בבחי' בראתה יכולה להשיג את מהות האלוקות. הנה מצינו כעין זה במשה, שהענן ששרשו מאוד נעלה בבחי' ישת חושך סתרו, נעשה לבוש ועי"ז יכל להשיג וכו'. וכ"ה ע"י המצוות ששרשם מאוד נעלה, ולכן באים בגשמיות כמו שכל עמוק שיכול להתגלות דוקא ע"י משל, והם הלבושים שע"י יכולה הנשמה להשיג את מהות האלוקות.

אפקה"מ הו"ע הזכוכית הבהירה. ואשפקש"מ הו"ע זכוכית שמצופה כסף הנק' שפיגל, ורואים רק מה שאחוריה, והו"ע אור חוזר.   

(ג') אשפקש"מ בעבודה הו"ע ירידת הנשמה למטה, שעי"ז נסתר האור ע"י הציפוי שהו"ע העלם והסתר הנה"ב. אך דוקא ע"י בירור הנה"ב, ששרשה מתוהו, ע"י בכל מאודך ממשיכים את הבל"ג האמיתי, וזהו דוקא בכח האור חוזר.

(ד') וזהו ענין הכיור שנעשה ממראות הצובאות, שענינים בירור הנה"ב בדרך אור חוזר, ולכן הי' הכיור מבחוץ בין אוהל מועד ובין המזבח. ונתת שמה מים הו"ע המשכת המ"ד שע"י הבירור, שמים הוא בחי' חכמה שבה שורה אוא"ס.

זכור את אשר עשה לך עמלק, ש"פ ויקרא עטר"ת (רפט)

לה"ע זכירת עמלק, וההדגשה שעמלק בא בדרך בצאתכם ממצרים.

וראיתי שיש יתרון לחכמה על הסכלות, סכלות הם חכמות חיצוניות שנק' סכלות מפני שענינים הוא להבין את היש ולהגדיל את הישות. וחכמה ענינה ביטול להבין את האין האלוקי והביטול שבכל דבר. והיתרון לחכמה הוא בהפיכת הסכלות שמשתמש בחכמות החיצוניות עבור עניני קדושה.

(ב') הנה כל המדות דלעו"ז אפשריים דוקא כאשר הרוח שטות מכסה על האור האלוקי. ולכן כאשר מאיר אור מיד מתעורר בתשובה ומעלה את כח המתאוה לקדושה. משא"כ עמלק אינו מתפעל מגילוי אור ולכן אין בו תיקון.

(ג') והנה עמל' יכול לנגד רק כאשר האור הוא בבחי' קטנות, בחי' נה"י, מיד בצאתו ממצרים. משא"כ כשמאיר בבחי' הגדלות, אור פנימי, אזי אינו יכול להעלים.

דהנה למשל במדת החסד ישנו פנימיות המדה, חב"ד, והוא האהבה, שהאדם מתחסד לפי שאוהב. וישנו חג"ת שבמדות, שהאדם מתחסד מפני שזהו טבעו, לא מצד שאוהב את הזולת, ויש לו תענוג בזה. ונה"י, והוא שהאדם מנצח ומכריח את עצמו לעשות חסד, אף שאינו אוהב ואינו מתענג. ודוקא על המדריגה האחרונה יכול עמלק להעלים.

(ד') ויובן בהקדים החילוק בין חכמה לבינה. שבינה מפני שהיא בחי' שמעי' שמקבלת מחכמה, ה"ה ע"ד תלמיד שצריך להיות בקירוב אל הרב, וכשמתרחק יכול להיות העלם והסתר על האור מפני שהאור לא נתעצם עמו. ובינה מתמעטת ההשגה בבחי' קטנות כשאינה בבחי' קירוב, והוא שהאהבה שמצד ההתבוננות מתמעטת במשך היום. ואז שייך שעמלק ינגד על בחי' הקטנות. והעצה לזה היא זכור, שהוא בחי' החכמה, עצם האור שע"ז אין עמלק יכול לנגד. וכמ"ש אם זכרתיך על יצועי, שכשישנה בחי' הזכירה אזי גם על יצועי אין האור מתמעט.

אך כשעמלק מעלים צריך להיות מלחמה למעלה מטו"ד, שזהו"ע הלא שמוע וכו'.

חייב איניש לבסומי בפוריא, פורים, עטר"ת (רצט)

ענין אור א"ס, מבאר ההבדל בין אור לשפע, שאור הוא מעין המאור שהוא התגלות העצם ואינו פועל שינוי בהעצם, ולכן ה"ה מעין העצם. ועפי"ז כדי שיתהוו עולמות מאוא"ס צ"ל צמצום שיתעלם האור לגמרי וישאר רק הארה דהארה.

(ב')והנה ישראל עלו במחשבה עצמית ולכן הם כלים לאוא"ס, וע"ד שהמוח הוא כלי לנפש. אך הנשמה באה בבחי' מציאות דבר, כמו הבן, ולכן המשכת אוא"ס בהם הוא ע"י התורה שהיא בבחי' יחוד באוא"ס.

(ג') וזהו "ולא ויתר על ביטול תורה", כי בענין התורה תלויה המשכת אוא"ס לנש"י. וע"י השינה למטה נעשה שינה למעלה שאוא"ס מתעלם.

(ד') והנה כשהאור מתעלם למטה אזי יכולים הסט"א לקבל מבחי' המקיף, וזהו יעשו עץ גבוה חמישים אמה. אך כשהאור נמשך בפנימיות בכלי, אזי גם האור מקיף נמשך למקום הקדושה. וזהו שחייב אדם לבסומי, כדי להגיע לאוא"ס שבבחי' מקיף.

ויהי אומן את הדסה, סעודת פורים עטר"ת (שח)

הדסה היא בחי' המלכות כמו שמיוחדת בתפארת, ואסתר היא המלכות כשיורת לבי"ע. וזהו ואכי הסתר אסתיר פני ביופ ההוא, פני הוא הפנימיות דאלוקות, והפנימיות דנש"י.

(ב')והנה בנשמה ישנם ג"כ ב' מדריגות, א' הנשמה שמתלבשת בגוף, ועבודתה היא בהתבוננות באלוקות השייך לעולמות, בכל לבבך ובכל נפשך. וב', עצם הנשמה, שבבחי' בכל מאודך, שלאחרי עבודת האדם נותנים לו מלמעלה את התקשרות עצם הנשמה באלוקות. אך בזמן הגלות כשאני ישינה, שהכוחות הגלויים הם בבחי' שינה אזי נעשה הסתיר אסתיר את פני, שבחי' עצם הנשמה, פני, מתעלמת.

(ג') אך בזה"ג הנה וליבי ער. אך זהו כח הנשמה לעמוד במס"נ, שכח זה מתגלה בזמן הגלות, כן בקודש חזיתיך, אך אור הנשמה אינה בגילוי. וכדי שישראל יוכלו לקבל את הגילוי דהעלם דא"ס שבא ע"י ההסתר, ה"ז ע"י מרדכי, שאומן את הדסה ע"י התומ"צ.

וידבר וגו' זאת חוקת התורה, ש"פ צו ופ' פרה, עטר"ת (שיג)

במדרש: משל לשני מטרוניות דומות וכו' איזה גדולה זו שחברתה מלווה אותה. כך חוקת הפרה גדולה כי אוכלי הפסח צריכין לה.

והנה חוקה הו"ע אוא"ס הסובב, ולכן אומר ששניהם דומות כי באור הסובב אין חילוקים. ומ"מ שואל איזה גדולה כי יש הרבה בחי' מקיפים, ועד"מ הרצון לשכל והרצון למדות, ולמעשה וכו', שהם מדריגות נפרדות אף שהרצון הוא בכולם בשוה.

להביו ענין חוקת הפסח, הנה גלות מצרים הי' בשביל גילוי שם הוי'. דהנה הוי' ואלוקים הו"ע התגלות והעלם, וכל דבר גשמי שרשו מרוחניות ויום ולילה שרשם מהוי' ואלוקים.      

(ב') כל נברא הוא משל למדריגה שלמעלה ממנו, אלא שהנמשל הוא בהעלם, וההעלם הוא משם שד-י, וגילוי שם שד-י פועל שבעולם יהיו ניסים המלובשים בטבע, ראו כל אפסי ארץ את ישועת אלוקינו. אך הניסים ע"ד קרי"ס הם ע"י גילוי שם הוי', שלמעלה מבחי' הטבע, הי' הוה ויהי' כאחד.

(ג') אך כדי שיהי' גילוי שם הוי' צ"ל יציאת מצרים, וענינה בעבודה הוא הרצוא ליכלל באוא"ס, ולאח"ז שוב לאחד, כי דוקא ע"י תומ"צ בגשמיות ממשיכים את שם הוי'. ועד"מ מאותיות החקוקים על אב"ט שיכולים לראות את האותיות רק ע"י שיקועם בחותם. וזה"ע חוקת הפסח, מל' דילוג, כי לקשר שם הוי' וענינים גשמיים הו"ע דילוג.      

(ד') שריפת הפרה בעבודה הו"ע התשובה. ששורפים את הפרה והאפר נשאר, האפר הו"ע כח המתאווה, שיכול להתהפך לקדושה, ואדרבה מוסיף חילא יתיר בקדושה. וענין התשובה הוא גילוי שם הוי' דלעילא, אך מ"מ צריך ג"כ גילוי שם הוי' דלתתא שהו"ע התומ"צ, וחוקת הפסח, ולכן גבי חוקת הפרה נאמר ב' פעמים שם הוי'.

החודש הזה לכם, ש"פ שמיני שה"ח, עטר"ת (שכג)

מדוע היתה הגאולה בניסן והרי כבר בתשרי בטלה העבודה מאבותינו. ולהבין זה צריך להקדים, מדוע נאמר אנכי ה' אלוקיך אשר הוצאתיך וכו' ולא אשר בראתי, והרי הבריאה היא פלא יותר מיצ"מ.

(ב')

(ג') אנוכי הוי' אלוקיך הוא המשכת העצמות, וע"י גילוי העצמות נעשה אשר הוצאתיך מארץ מצרים היציאה מכל המצרים וגבולים.

(ד') וזהו שניסן הוא החודש הראשון ולא תשרי, שבתשרי ישנו משפט, וניסן הוא בחי' חסד, שהוא מדרגת אברהם שהתחיל להאיר, וראשית הגילוי בא מבחי' גבוהה יותר. והמשכת האבות הי' הכנה למ"ת שבהמשכתם הי' בהעלם פנימיות האור. וזהו שניסן הוא החודש הראשון, שבו הוא ההמשכה דאני ראשון שקאי על העצמות.  

ואיש כי ימרט ראשו, תזריע, עטר"ת (שלג)

כאן נאמר איש ובתחילת הפרשה נאמר אדם (כי יהי' וגו'). הנה איש הוא למטה מאדם, שאיש הוא אש, רצוא, ואפי' כשהרצוא הוא לה' אש י', מ"מ ה"ז רק מדריגה אחת. משא"כ אדם הוא בחי' התכללות, ולכן שם מ"ה נק' אדם שהוא הקו שכולל כל הספי' דאצי' ולכן אנת הוא דקשיר לון ומייחד לון.

(ב') אנוש הוא חלישות, עקוב הלב מכל ואנוש הוא. כמו שהלב הוא כלי לחיות הנשמה וממנה נמשך לכל האברים כך מלכות דאצי' מקשרת  את אוא"ס עם העולמות, שמציאות היש דנבראים הוא מחיצוניות המלכות, והביטול שלהם הוא מפנימיות המלכות. ולכן נש"י ששרשם מפנימיות הכלים שמיוחדים עם האור הם מבחי' החכמה שבה שורה אוא"ס. דהנה דוקא חכמה היא בחי' עצמי (וע"ד מציאות יש שהיש אינו הארה ממדריגה קודמת), ולכן הביטול שלה היא ביטול עצמי והאור ששורה בה היא מבחי' עצמות אוא"ס.

(ג') והנה יש לכל א' כוחות עצמיים דביטול והכרה באלוקות, אך לפעמים כאשר מלביש את כוחותיו הפנימיים בעניני עוה"ז אזי הכוחות העצמיים הם בהעלם, וזהו עקוב הלב מכל ואנוש הוא. והעצה לזה הוא תורה שלבב אנוש יסעד. אך בהקדמה צ"ל גבר, ובעבודה הו"ע תיקון חצות להתמרמר ולשבור את החומריות בכללות.      

(ד') וזהו שאיש צ"ל בבחי' כי ימרט ראשו, דענין השערות הוא המשכה בצמצום (דלא כהחיות הנמשך באברים), ולכן יכול להיות יניקה. ומריטת השערות שעוקרים אותם מהשורש הו"ע אתהפכא, ולכן טהור הוא.

(ה') אך ההמשכה מקדושה, מעצמות דא"ס, צ"ל ע"י צמצום דשערות. ולכן איש צ"ל כי ימרט ראשו, אך לא אדם, שבאדם דקדושה הנה השערות הם בבחי' נעלה מאוד, שזהו"ע תורה שבע"פ, סלסלה ותרוממך.

אור לארבעה עשר, ש"פ מצורע, שה"ג, עטר"ת (שמג)

ענין י"ד, שגם בו הוא ביעור חמץ, הוא ד' וי' – די מחסורו – שזהו עניות בדעת כשהדעת עומדת תחת חו"ב, והה' הוא כשנמשך בה אוא"ס מפנימיות הכתר. וביעור חמץ הוא דוקא ממדריגה זו.

והנה שם אלוקים הוא אלה מי, והו"ע מי ברא אלה. אך במי ברא אלה המי קודם ובהתגברות שמאיר שם הוי'. אך בשם אלוקים אלה הוא גובר ולכן ניכרים הנבראים – אלה.

והנה מצרים הוא מיצר מי. ובקדושה הו"ע מיצר הגרון שבין המוחין למדות, שאז בגרון אינם לא מוחין ולא מדות.  

ואז יכול ליפול במצרים שהאור לא יבוא ללב והוא מפני התקשרות נפשו בעניני עוה"ז (ש"מאנט זיך אפ בתפילה"). והיציאה היא ג"כ ע"י הגרון, ע"י הקול שמעורר את הכוונה, כל בעלי השיר יוצאים בשיר.

ויש עוד אופן דיציאת מצרים והוא בחי' אמת ויציב, שהוא היכל הרצון, דביקות הנשמה באוא"ס, ועי"ז נעשה ביעור החמץ.

ועיקר ביעור חמץ הוא בט"ו (כנ"ל), אך בכח התורה אפשר שיהי' גם בי"ד.

כי ישאלך בנך, ב' דחה"פ, עטר"ת (שנא)

יפה שעה אחת בתשובה ומע"ט בעוה"ז מכל חיי העוה"ב. להבין החילוק בין ג"ע לעולם התחי'. ג"ע הוא ממכ"ע שענינו הוא להאיר את הנבראים, ולכן בא בהתלבשות בנבראים, ולפי אופן כל נברא. ולכן ג"ע תלוי בזיכוך הנבראים. עולם התחי' הוא סוכ"ע, שענינו לגלות עצמותו, ולכן אף שצריך זיכוך מ"מ הגילוי אינו בהתלבשות ולכן כח ישראל יש להם חלק לעוה"ב.

(ב) וזהו יפה שעה א', כי הגילוי דג"ע הוא להנחיל אוהבי יש, בחי' ד"ע שלמעלה יש ולמטה אין. אך מ"מ זהו רק חצי מתר"ך – בחי' הכתר שנמשך ע"י התומ"צ. וזה"ע עדות, המצוות שמגלים את הדבר הנעלם, פנימיות ועצמות אוא"ס. חוקות הו"ע חוקות שמים וארץ, התהוות הצורה דשו"א ע"י חפץ ה'. משפטים הו"ע בינונים זה וזה שופטן, וע"י משפטי התורה פועלים ובערת הרי מקרבך עד שלעת"ל יהי' לשפוט את הר עשו.

(ג) וזהו שאלת הבן חכם מה העדות וכו' אשר צוה ה' אלוקינו אתכם – לאחר מ"ת שפועלים המשכות ע"י המעשה, דלא כהאבות שהמשיכו הכל ע"י האהוי"ר שלהם. והביאור: שעבדים היינו לאחר פרעה – קליפה הקודמת לפרי באים למ"ת שאז ניתנו המצות בגשמיות. שבהתחלה מתגלה חיצוניות הרצון ואח"כ פנימיות הרצון.

(ד) וע"י שעבוד מצרים הי' ויצעקו, ותעל שועתם, ונמשך ועברתי באמ"צ לשבור קליפת מצרים. ועי"ז נעשה ויצוינו ליראה את הוי', אותיות ראי', המשכת העצמות ע"י קיום תומ"צ בגשמיות.

אנכי הוי' אלוקיך, שחהמ"פ, עטר"ת (שס)   

צ"ל מפני מה לא נאמר אשר בראתי שו"א. נש"י מאמינים בשם הוי', ואוה"ע בשם אלוקים. אלוקים הוא לשון כח. ענין הכח הוא כח פרטי לפעול איזה דבר בדרך התעסקות. (משא"כ כח כללי מהנפש כמו להחיות את הגוף נק' אור).

(ב) והנה כח ופועל אינו כמו העלם וגילוי, דהעלם וגילוי הנה הגילוי כמו שהוא במהותו (ורק בדקות יותר) הי' כלול בההעלם. ועד"מ אותיות הדיבור שהיו כלולים במחשבה, ומדות שהיו כלולים בשכל, ובכללות הו"ע עילה ועלול.

(ג) והנה, בכח ופועל, הנה הכח אינו נמצא פועל פרטי, והוא רק ע"ד כח היולי לכמה מיני כוחות. והפועל בא מהכח בדרך ממילא (דלא כמו התגלות מכח היולי שבט ע"י יגיעה) כי כללות הכח מוכן לפעול. עד"מ כללות כח התנועה מוכן לפעול פעולת התנועה. והדוגמא מזה למעלה: כח המוכן לפעול הוא בחי' מלכות כמו שירדה בבי"ע שם אלוקים הוא כח כללי, דיבור העליון, וכוחות פרטיים הם צירופי אותיות דע"מ – כח הפועל כמו שמתלבש בהנפעל.    

(ד) שם הוי' הוא למעלה ממקור לעולמות. ולכן אוה"ע יודעים רק את שם אלוקים המוכרח מהבריאה אך אינן יודעים את שם הוי'. וזהו שלא נאמר אשר בראתי שמים וארץ, דהבריאה היא משם אלוקים, והוצאתיך מארץ מצרים הוא משם הוי'.

(ה) והטעם שאינו אומר אלוקי אבותיך, הנה, ענין התומ"צ הוא יחוד הוי' ואלקים. והאבות המשיכו את שם הוי' רק באצי', אך למטה הי' רק א-ל שד-י. והנה בתפילה אומרים אלוקי אברהם וכו' דתפילה היא היחוד מלמטלמ"ע. משא"כ תורה היא המכה מלמעלמ"ט, המשכת שם הוי' בשם אלוקים, לא נאמר אלוקי אבותיך. ונאמר אשר הוצאתיך מאמ"צ, דדוקא ע"י הירידה למצרים והיציאה ממצרים נעשה היחוד למטה.   

ד"ה ויולך הוי' את הים, שש"פ, עטר"ת (שע)

ענין ירידת הנשמה למטה, שדוקה בירידתה נעשית בבחי' מהלך, שכל המדרגות דכל העולמות הם מוגבלים ע"פ מאמר קו המדה, ולכן כל העליות הם בבחי' עמידה כי הכל הוא בבחי' מדה וגבול, אך ע"י קיום תומ"צ למטה ממשיכים את בחי' העצמות, והנשמה נעשית בבחי' מהלך.

(ב') וביאור הענין, הנה בברכת יוצר אומרים נורא תהילות אדון הנפלאות המחדש בטובו. המחדש בטובו קאי על בחי' ממכ"ע, שהעולם שחי מבחי' ממלא הוא בבחי' התחדשות, וכן החיות עצמו הוא ג"כ בבחי' התחדשות.

(ג') נפלאות הוא בחי' הסובב, דפלא הוא למעלה מהשגה ואדון הנפלאות הוא שלגבי העצמות גם הנפלאות הוא בבחי' עשי'. וזהו נורא תהילות שיראים להלל את בחי' העצמות, שלמעלה מבחי' הילול.

(ד') והנה המשכת העצמות הוא ע"י התורה, ובהקדמה למ"ת הי' קרי"ס, הפך ים ליבשה שהי' שעלמא דאתכסיא בא בגילוי בעלמא אתגליא, שחיבור ב' מדרגות אלו הוא דוקא בכח  העצמות. וזהו ויולך הוי' את הים ברוח קדים, בחי' עצמות ומהות קדמונו של עולם. וזהו שקרי"ס הי' בזכות יעקב, כי עבודת יעקב בהמקלות הי' ג"כ חיבור חו"ג בכח התפארת שמושרש בבחי' פנימיות הכתר, שמושרש בעצמות.

(ה') מקל יעקב בעבודה הוא שבאם אינו יכול לפעול על הנה"ב ע"י התבוננות אזי צריך לרדותו במקל, והו"ע לעולם ירגיז אדם וכו'. וע"י הביטול דנה"ב לנה"א נעשה התכללות חו"ג ונמשך בחי' העצמות.

וכל אדם לא יהי' באוהל מועד, אחרי, עטר"ת (שעט)

הנשמה אינה שכל, והשכל הוא רק כלי אליה. ולכן א"א להשיג ולתפוס את הנשמה בשכל. שיכול להיות שהכוחות הגלויים הם בקדושה, אך העצמי (לא בחי' יחידה אלא בחי' מקיף דחי') יכול להיות בסט"א ויכול ח"ו להטות גם את הכוחות פנימיים. וזה"ע איני יודע באיזה דרך מוליכין אותי.

(ב') וזהו ענין הגורל שלמעלה משכל. אך מ"מ כשבא מעצמות אוא"ס אז נמשך בבחי' פנימיות בקדושה.

וענין הגורל בעבודת האדם הוא הרצון דנשמה שלמעלה מהשכל שמקושרת באלוקות למעלה מטו"ד.

(ג') והנה בכלל הסדר הוא שע"י העבודה בכוחות פנימיים מתגלה עצם הנשמה. אך בזמן הגלות שאין אנו יכולים לראות ולהשתחוות, שאין לנו ראייה (ושמיעה כדבעי) באלוקות, אזי האהבה שע"פ טו"ד איננה. ולכן צריך לעורר את עצם הנשמה ע"י הצעקה דתשובה, אעא דלא סליק ביה נהורא דנשמתא וכו', ואזי בהתגלות עצם הנשמה מתגלים ג"כ הכוחות הפנימים.

(ד') והנה הרצון פשוט הוא בחי' כי לא אדם, שלמעלה מאדם שהו"ע י"ס. וזהו וכל אדם לא יהי' באוהל מועד בבואו וגו', שביוה"כ הכה"ג נכנס לקדה"ק שהוא כנגד אוא"ס שלמעלה מאצי', והכה"ג צריך להיות בבחי' כי לא אדם.

דבר וגו' קדושים תהיו וגו', ש"פ קדושים, עטר"ת (שפז)

צריך להבין איך שייך ש"קדוש אני" הוא נתינת טעם על "והייתם קדושים" הרי קדושת ה' היא באין ערוך. במדרש: משל וכו' נתן שניים בראש בניו.

והענין שירידת הנשמה למטה היא מבחי' אצי' ששם לא שייך רע, וירדה למטה בשביל העליה, כדי שתבוא לבחי' בעל תשובה. דהנשמה למעלה היא מבחי' הכלים, ולכן נקראת טהורה ולא קדושה, כי טהורה פי' שטהורה מבחי' ישות ועכרוריות. וע"י הירידה מזדככת הנשמה, שהכלים עולים לקבל אור עליון יותר וזהו ענין הזיכוך.

(ב') דהנה כתיב לרוקע הארץ על המים כי לעולם חסדו, דלפנ"כ היו המים על הארץ, וכן הוא ע"פ הטבע שהרי המים הם קלים מהארץ. אך לצורך האדם הגביה ה' את הארץ על המים, כי עבודת האדם הוא להמשיך אלוקות בדרגא התחתונה ביותר. והנה העבודה פועלת עילוי גם במים שהרי המים הם מלוחים וע"י שבוקעים את גידי הארץ נעשים מים חיים.

והענין שמלח נותן טעם, וקאי על העבודה בבירור נה"ב שהוא דוקא ע"י העבודה ע"פ טו"ד. ומ"מ מים חיים גבוהים יותר, כי בטו"ד ישנו ישות, ונותן מקום לדעה ההפכית, ודוקא ע"י גידי הארץ, שהו"ע התעוררות תשובה שמעורר את הרעו"ד דהנשמה, נעשה טהרה מכל ענין הישות.

(ג') בפרטיות ישנם ג' מדריגות באהבה, בכל לבבך, בכל נפשך ובכל מאודך, שהם כנגד מממלא, סובב, ועצמות. דבכל לבבך הוא אהבה שע"פ טו"ד, כי הוא חייך. בכל נפשך הוא טבע הנה"א שרוצה להיכלל ולהתבטל ממציאותה, כי יש לה הרגש בתענוג דאוא"ס. אך בכל מאודך בא דוקא ע"י הנה"ב, שכשיש בו רצוא לאלוקות ה"ז בא מהרגש הריחוק – כי הנה"ב אינה שייכת להרגש באוא"ס – והרצוא הוא בבחי' בכל מאודך שמגיע בעצמות אוא"ס (שא"א להגיע לעצמות ע"י הרגש דאוא"ס, כי העצמות אינו נתפס בהרגש העונג וכו'. וזהו העלי' שפועלת הנה"ב בנה"א ע"י ההעלאה שהיא קדוש הא'.

(ד') וקדוש הב' הם המצוות, המשכה מלמעלמ"ט. והכח לב' קדושות אלו הוא כי קדוש אני, המשכה מלמעלה שנותנת כח לההעלאה וההמשכה, ובא ע"י התורה שיש בה ב' ענינים דיבור – המשכה, ועיון – העלאה.

כל שמעשיו מרובין מחכמתו, ש"פ אמור, עטר"ת (שצז)    

צריך להבין מדוע מעשה הוא למעלה מחכמה (גדול תלמוד וכו'). והביאור: אופן א': במעשה נכלל ג"כ אהבה ויראה שהם חיות המעשה. ומדות הם אור פנימי שפועלים בפנימיות. (מעלת המוחין שהם בחי' מקיף הוא שמצחצח חצי הכלי מבחוץ, שאינו נמשך לרע והוא עצמו אינו יודע מדוע).

(ב')ואופן הב' הוא שמעלת המעשה הוא מצד ביטול היש, שזהו דבר חידוש ולכן גורם תענוג. וזהו ששרה הוסיפה על המאורות, כי ענין מיעוט הירח הוא כדי שיוכל להיות יש, ואח"כ הצחוק מביטול היש.

והנה המלאכים יש להם גופים, ולכן אומרים קדוש בקול, ובזמן קבוע, משא"כ הנשמות כפי שהם למעלה אין להם גוף ואינם מוגבלים בזמן ומקום, ועליהם אומרים וקדושים בכל יום יהללוך סלה.

(ג') והנה המלאכים טענו שכשהנשמה יורדת למטה ומתלבשת בגוף גשמי אז מעלת המלאכים גדולה יותר. והתשובה היא שע"י שהנשמה עובדת בגוף נמשך מדריגא עליונה יותר, המשכת העצמות ע"י דירה בתחתונים, ע"ד שהי' בימי שלמה כשקיימא סיהרא באשלמותא בבהמ"ק.

(ד') וזהו ג"כ ענין התיקון - ביטול היש לאין, ויחוד אורות וכלים. וזהו צחוק עשה לי אלוקים, הצחוק שנעשה ע"י בירור היש שמשם אלוקים.

וזהו כל שמעשיו מרובין מחכמתו חכמתו מתקיימת, כי דוקא ע"י המעשה נעשה המשכת העצמות בדירה בתחתונים.

את שבתותי תשמורו, ש"פ בהר, עטר"ת (תד)

משמע שיש ב' שבתות, גם מהו"ע ושמרו בנ"י את השבת הרי השבת מקדשא וקיימא.

ויכל אלוקים ביום השביעי משמע שעשה מלאכה במקצת יום השביעי, ובמד"ר: גניבא משל למלך וכו' מה היא חסרה כלה שתיכנס לחופה. שבשבת עולה המל' מבי"ע לאצי' ונמשל בחי' החופה – בחי' בינה לצורך היחוד.  ורבנן: משל לטבעת מה היא חסרה חותם,גחותמו של ה' אמת, שבשבת נמשך בחי' אמת הוי' לעולם.

וישנה עוד מדריגה בשבת, דהנה במד"ר: מה נברא (פי' נתגלה) אחר ששבת, שלוה השקט ושאנן. ומדריגה הג' וישבות וכו' ששבת גם מבחי' זו.

(ב') ולהבין זה יש להקדים מ"ש ושמרו בנ"י את השבת לעשות את השבת, דלכאורה שבת מקדשא וקיימא. והרמב"ן כותב שזהו המצוה דקידוש, ע"ד שהוא ביובל. ולכאורה אינו דומה שהרי יובל תלוי בקידוש ב"ד.

אך הענין דענין היובל הוא המדריגה הנ' והוא בחי' הבינה שלמעלה מהמדות – מ"ט, ז' פעמים ז' – וקידוש היובל הוא ההמשכה דחכמה בבינה. וכ"ה ענין השבת הבחי' השביעית, בחי' בינה שלמעלה מו' מדות שהם ו' ימי המעשה, וקידוש הוא המשכת בחי' החכמה שלמעלה מבינה.

(ג') והנה ההמשכה היא ע"י התורה. והענין שע"י שמע ישראל וכו' מס"נ באחד, שנעשה ביטול כל הרצונות וישנו רק רצון א' לה' אזי ע"י התורה והיו הדברים וכו' נמשך מבחי' עצמות אוא"ס. שזהו"ע ההמשכה דתפילין שהיא בולטת למעלה מהראש אך בשבת נמשך בפנימיות, וזהו וקראת לשבת עונג, דעונג הוא פנימיות הכתר.

(ד') אך יש עוד מדריגה בשבת, דהנה ב' מדריגות הנ"ל נמשכים ע"י עבודה, אך עצמות התענוג נמשך בבחי' אתדל"ע מצ"ע. וזהו המדריגה הג' בשבת שע"ז נאמר מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה.

לה"ע הילולא דרשב"י, ל"ג בעומר, עטר"ת (תיג)


להבין למה נק' ההסתלקות בשם הילולא.

הנה ישנן ג' מדריגות בהילולא. א': יחוד הנשמות למעלה, הנשמות שבבחי' מה והנשמות שבבחי' ב"ן. ב': יחוד זכר ונקבה בעוה"ז, שאותן הנשמות שהם בבחי' יחוד למעלה מתיחדים ג"כ למטה. וג': בזמן התחי, שיהי' יחוד דרוחניות וגשמיות, שהעצמות יתגלה בנשמה ע"י הגוף ששרשו מבחי' סובב. שענין זה הוא למעלה מהיחוד הראשון שכולו רוחניות והוא רק הארה, משא"כ היחוד הג' הוא בגוף גשמי וההתגלות היא מבחי' העצמות.

(ב') והנה במ"ת הי' החי' יחוד פנימי דאו"א שנתגלה לבנ"י המלובשים בגופים בחי' פנימיות בינה. והוא ההשגה בעומק המושג, שמשיג את כל הענין בנקודה אחת. שבמדריגה זו אין אחיזה לחיצוניים. וזהו מעין הגילוי דלעתיד, כי הגילוי הי' לנשמות בגופים.

(ג') וענין לוחות שניות הוא בדוגמת יחוד דו"נ גשמיים, כי התורה ירדה למטה לברר בירורים (במקום ששייך אחיזה לחיצוניים.) אך הנה נאמר אף אלו ברצון, שבלוחות שניות יש כפליים לתושי', כי הכח לברר הוא ממדריגה עמוקה יותר. והנה הרשב"י הי' במדריגת משה כפי שקיבל את לוחות השניות, כי הוא גילה את הפנימיות שהי' בהעלם בלוחות שניות.

אם בחוקותי תלכו, בחוקתי, עטר"ת (תכ)

דוקא ע"י הירידה למטה נעשית הנשמה בבחי' מהלך.

והענין דהנה ישנם ג' נפשות, דהנפש השכלית היא ממוצע בין הנה"א - דרוח האדם העולה היא למעלה - לנה"ב - דעיקרה מדות. וע"י ההתבוננות (בשמע שם ע', ע' רבתי), נעשה ואהבת, היחוד במקורו, ע"ד והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים.                

(ב') ולכאורה גם קודם הירידה הנשמה היא צרורה, וא"כ למה צריכה הנשמה לרדת? והביאור בזה הוא שע"י הירידה נפעל בנשמה אהבה בלי גבול, בחי' בכל מאודך. דהנה בבריתו של עולם ברישא חשוכא והדר נהורא, שתוהו – שהוא בחי' חושך כי הוא למעלה מהתגלות בכלים - קודם לתיקון.

(ג') והנה שורש נה"ב היא בתוהו ולכן ע"י עבודת האדם מלמטלמ"ע בכח עצמו בבירור נה"ב – בהם שבעים שנה, לשון בהמה – מגיעים לבחי' עין בעין יראו, בבחי' העצמות, בל"ג, ונעשית בבחי' מהלך.

(ד') וזהו אם בחוקותי, שע"י החוקים שהם בחי' כתר שבכתר, נעשית הנשמה בבחי' מהלך. דהגם שהיא נעשית בבחי' מהלך ע"י בירור נה,ב מ"מ היא צריכה סיוע מבחי' התיקון. וע"ד שגם בקרבנות הי' צ"ל הקדש ע"י האדם, וההקרבה ע"י הכהן. וזהו ואת מצוותי תשמורו, שבחי' עומד אינו צריך שמירה משא"כ בחי' מהלך יכול ליפול, וצריך שמירה והוא קיום המצוות, ועשיתם אותם ע"י קיום המצוות מתוך שמחה.

(ה') ונתתי גשמיכם בעיתם, הו"ע ההמשכה דתורה, ובדרך פרט הוא ההמשכה דפנימיות התורה.

וידבר ה' אל משה, במדבר, עטר"ת (ע' תל)       

לה"ע הדגלים. הנה השבטים הם בחי' מלכות דאצי', והם הענפים שממשיכים מז"א דאצי' – האבות – לבי"ע. דהנה ז"א הוא בבחי' קירוב, (ובפרט למעלה שבהתעוררות מדת החסד נמשכת הארה מבחי' החסד עצמה). משא"כ המלכות היא בבחי' רוממות וריחוק, ולכן צ"ל ארוממך, לרומם את בחי' המלכות.

(ב') ע"י עבודת הבירורים מרוממים את המלכות. ש"י הבירורים מעלים את הניצוצי קדושה שנפלו בשבה"כ. שהנה עיר אלוקינו הו"ע אותיות, ושבה"כ הוא שהאותיות אינם ע"פ סדר וממילא מעלימים על השכל.

(ג') וזהו מה רבו מעשיך ה', כולם בחכמה עשית שע"י החכמה – ההתבוננות בה' אחד – מתקנים את ריבוי הנבראים. וזה הי' עבודת השבטים, המשכת בחי' אצי לבי"ע כדי לפעול העלאת בי"ע, וזהו מאלמים אלומים, שמאספים את השבלים לאלומה אחת.

(ד') והנה השבטים אמרו ליעקב כשם שאין בלבך אלא אחד כך וכו' בכף הדמיון בלבד. והענין שהשבטים – בי"ע – אין בהם דעת באלקות, דד"ת יש להם אך לא ד"ע. משא"כ יוסף שהי' מאצי' שהי' בבחי' ד"ע ולכן לא הי' העולם מבלבל לדביקותו בה' גם בעת שהי' משנה למלך וכו'.

(ה') וזהו מדריגת השבטים מצ"ע, אך ע"י הדגלים שהו"ע היחוד וההתכללות של המדות ע"י גילוי עליון יותר מאוא"ס שמתגלה במדת הת"ת פועלים ההמשכה דד"ע בד"ת למהוי אחד באחד.

ד"ה אנכי הוי' אלוקיך, ליל א' חה"ש, עטר"ת (תל"ח)

והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום, בכל יום יהיו בעיניך כחדשים, הן מצד האדם כאילו קיבל את התורה היום, והן מצד ה' שבכל יום מתחדשת התורה ממקורה. דאף שהיא עצמי ולא הארה מ"מ לולא ההתחדשות היתה בהעלם (ע"ד נשמות ישראל) וכדי שיה' ענין התורה שהו"ע הגילוי צ"ל התחדשות.

(ב')וילה"ק שהמשל דאור השמש אינו מכוון לאוא"ס מפני ש: א' שלא זהו עיקר האלוקות מה שהעולמות מתהווים ממנו, (וא"כ הגם שיש בעצמות ענין ההתהוות מ"מ אי"ז ענין פרטי בו אלא חלק מהעצמות) ולכן אין האור מגלה את העצמות. וב': מפני שהאור מוכרח להאיר משא"כ בהעצמות שאינו מוכרח בההתהוות, ובזה הנה המשל דאור הנפש מכוון יותר שהרי אינו מוכרח בהתגלות דלפעמים מתחכם ורוצה וכו' ולפעמים החכמה והצון הם בהעלם.

(ג')והנה בכוחות הנפש צריך הרצון להתחדש מהנפש, והשכל צריך  להתחדש מהרצון, והמדות מהשכל, ומחשבה מהשכל או מהמדות וכו' כי ללא ההתחדשות שירצה להתחכם תחזור כח החכמה ותתכלל ברצון, וכן בשאר כל הכוחות. והנה עד"ז הוא למעלה שכל הגילויים לעולמות מתחיל מ"כשעלה ברצונו" צריכים להתחדש תמיד. וכן התורה, שהיא בחי' חכמה ששרשה מפנימיות הקו ששרשה מבחי' ת"ת הנעלם שזהו מבחי' פנימיות ועצמות אוא"ס, צריכה להתחדש מעצמות תמיד כי ללא ההמשכה היתה חוזרת למקורה. וההחדשות הו"ע ג' שעות ראשונות הקב"ה יושב ועוסק בתורה.

(ד') והנה כתיב והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום, בכל יום יהיו בעיניך כחדשים, דבאעתל"ת תליא מילתא, שע"י שהאדם מתעורר ברצון לה' נמשך רצון ה' בעולומות, וכדי שיומשך בגילוי ה"ז ע"י התורה, כי האותיות דתורה אינן מעלימים. והנה הבעלי עסקים שאין להם פנאי כ"כ להתבוננות וללימוד וכו' ממשיכים אוא"ס ע"י קיום המצוות, שהמצוות הם אברים דמלכא.

(ה') וזהו אנכי ולא יהי' לך בדיבור א' נאמרו, כי כשההמשכה היא מעצמות אוא"ז אזי אין הצחלקות קווין, דענין הגבורה בסדר ההשתלשות והוא ענין בפ"ע, שצריך לבטלו ע"י ריבוי החסדים משא"כ בכתר דלית שמאלא בהאי עתיקא הנה ישנו רק אור ווהעדר האור, וא"כ כשנמשך אור מתבטל החושך לגמרי – ולא רק שנדחה. ואזי נעשה אשר הוצאתיך מארץ מצרים, שמתבטלים כל הענינים הבלתי רצויים.

וידבר אלוקים את כל הדברים האלה, ליל ב' דחה"ש, עטר"ת (תמ"ח)

כל הדברים האלו כולל את כל דברי התנאים ואמוראים שכולם הם דא"ח. ולהבין הענין שההלכה נקבעה כב"ה מפני שנוחין ועלובין ומקדימים וכו' דלכאורה קביעת ההלכה תלויה בחידוד.

הנה שם אלוקים שהוא המגן ונרתק המסתיר על שם הוי', וע"ד צמצום הראשון. ואלוקים חיים, שחיים הו"ע ההשפעה, הו"ע הצמצום להשפי"ע וע"ד לעולם ישנה אדם לתלמידו דרך קצרה שבקיצור ישנו כל האריכות.

(ב') התורה היא בחי' חו"ב שקדמה לעולם שמבחי' מדות. ובשכל הנה סברא א' יכול להיות טעם על ב' מדות הפכיות וכמו כי יצר לב האדם רע וכו'. ולכן כשהתורה באה לעולם ישנו מחלוקת אך שניהם הם דא"ח כי לשניהם יש שורש בחכמת התורה. והנה ישנם מ"ט שערי בינה, ששער הוא איך שהמדה מתלבשת במדות וז' פעמים ז' הם מ"ט, ושער הנ' שניתן במ"ת, שבא לאחרי תספרו חמישים יום, איך שכל הפרטים דההחילוקים במדות כלולים בשכל.

(ג') והנה בגמ' איתא "וה' עמו שהלכה כמותו", ז"א שההלכה היא משם הוי'. ובהקדים שבשמע ישראל אומרים ה' אלוקינו ה', ופי' הרוקח שזה קאי על המדרגות שאני ראשון – לפני הבריאה, ואני אחרון לאחר הבריאה ומבלדי אין אלוקים, שגם העולמות שמשם אלוקים אינם פועלים שינוי כי הם רק הארה מבחי' המלכות. והגילוי ד"לא שניתי" הוא ע"י התורה, כי בבחי' חכמה שורה אוא"ס.

(ד') והנה ההלכה היא בחי' אמת לאמיתו כי היא מבחי' פנימיות הכתר שבה שורה העצמות, ולכן ההלכה היא כב"ה שנוחים ועלובים, דהכלי לעצמות אוא"ס הוא הביטול. וזהו וידבר אלוקים את כל הדברים האלה, דשם אלוקים דמעשה בראשית מעלים, משא"כ אלוקים דמ"ת הוא אלוקים חיים בחי' שער הנ' שכולל כל השיטות דאלו ואלו דא"ח.  

ויאמר משה אל העם, יום ב' דחה"ש, עטר"ת (ע' תנ"ה)

מדוע אומר אל תיראו הרי היראה היא יסוד לכל התורה. הנה ישנו ד"ע וד"ת. יש אין ויש. והאין נחלק לשניים (שאינו הארה דהארה, ורק שהארה נחלקת לשניים). דהאין - ההארה מיש האמיתי - הוא פשוט, והוא נחלק לשניים ונעשה ממנו אין השייך אל היש שהוא המקור לענינים פרטיים.

(ב) והנה האין דיש האמיתי הוא אין ממש, שאינו תופס מקום כלל. משא"כ האין דהיש הנברא שנקרא אין ע"ש שאינו מושג הוא רק ביטול היש שהרי הוא מקו' למציאות וא"כ אינו אין ממש. ובאצי' מאיר האין של היש האמיתי, והביטול הוא ביטול במציאות. וזהו בנשמות דזרע אדם. (ובמלכות דאצי') ובבי"ע, זרע בהמה, מאיר האין של היש הנברא, והביטול הוא ביטול היש.

(ג) והנה הביטול חיצוני דהגוף, שמקיים רצון ה' היפך רצונו הוא למעלה מהביטול דיחו"ע ויחו"ת, שבהם רצונו הוא לקיים רצון ה'. והנה, הגילוי דלעתיד שהגוף יחי' מאלוקות הוא ע"י הביטול חיצוני.

והענין: הכוחות כמו שכלולים בנפש הם הפכים זמ"ז, ורק מפני שהם מבחי' התיקון שלכן הם בביטול וא"כ אינם סותרים זא"ז. ודוקא כשהכוחות באים בגוף הם מתכללים. וההתכללות באה ע"י הגוף.

(ד) והנה זהו התכללות פנימי, וישנו גם התכללות חיצוני, והוא שהכוחות פועלים ביחד, ע"ד שהעין עוזר לכח התנועה וכו'. והתכללות חיצוני הוא יותר מפנימי, דלא רק שהכוחות משתלשלים זה מזה אלא מקבלים ומשלימים זה את זה. והנה יחידה שבנפש שורה על חיצוניות האברים, כמו בשמחה מבחי' היחידה מטפח בידיו ורגליו. ולכן ההתכלות שבאה מיחידה שורה בחיצוניות האברים.

(ה) וכמו"כ הוא בענין המצוות, אברים דמלכא, שישנו התכללות פנימי, והוא שע"י ההמשכה ממצוה א' ממשיכים את ההמשכה ממצוה אחרת שפטור ממנה מפני שהעוסק במצוה וכו', אך מ"מ חסר מההמשכה דהמצוה האחרת. וישנו התכללות חיצוני והוא שהעוסק במצוה פטור מן המצוה, וא"א לוצר שחסר לבוש א' כי א"כ אינו פטור. והוא מפני שדוקא ע"י קיום המצומ בפועל הוא המשכת העצמות, ששם הכל א'.

וכמו"כ בעבודת ה' שמשה הי' עניו לגבי דרא דעקבתא דמשיחא שמקיימים רצון ה' בקב"ע, דנעוץ תחילתן בסופן – בדרגא התחתונה דיראה. וזהו ויאמר משה אל תיראו, שאין התכלית ביר"ע כמו שהי' במ"ת אלא ויצוונו את החוקים האלה ליראה, יראה מתוך קב"ע.

ביום השני הקריב נתנאל בן צוער, ש"פ נשא, עטר"ת (תס"ה)

הקב"ה מניח תפילין, שהתורה היא ביד ימין ותפילין הם ביד שמאל, אך למעלה הנה לית שמאלא בהאי עתיקא, וגם בי"ס הנה הגבורה הוא לצורך החסד כדי שתהי' שייכת ההשפעה, הן מצד המשפיע שיהי' שייך אל המקבל והן מצד המקבל שיוכל לקבל את ההשפעה.

וענין הגבורה הוא ההעלאה. ומגבורה ישנו לבוש נקם. וא"כ הגבורה היא לצורך כמו חסד, וישנם יתרונות בגבורה על חסד ועכ"פ שקולים הם.

(ב') והנה במהרש"א איתא שתפילין ההם לשון התחברות. והנחת תפילין ביד שמאל כנגד הלב הו"ע קישור הנה"ב לאלוקות שגם למטה יהי' "לית שמאלא". וע"ד שיהי' לעת"ל "ומלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים" שבעדאת"ג יהי' הגילוי דעלדאת"כ.

(ג') ועד"ז הוא ההמשכה שע"י התורה. כדתנן א' שיושב ועוסק בתורה שכינה עמו, ומ"מ יש הפרש בין לימוד ביחיד ולימוד ברבים, כמו שישנו הבדל זה בתפילה. דהנה ע"י התפילה ברבים ממשיכים את י"ג מדות הרחמים, וי"ג מדות שהתורה נדרשת בהם הם כנגד י"ג מדה"ר. וזהו ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם, שבמקדש הי' זה ע"י הארון והלוחות, ובתוך כאו"א נעשה ושכנתי ע"י לימוד התורה.

(ד') והנה ע"י התורה, שהו"ע מוחין דגדלות, נעשה שלום בעולם. דהבירור הוא ע"י מוחין דגדלות, דהמדות ומוחין דקטנות אינם סובלים את המנגד, ורק מוחין דגדלות (ששם אין המנגד תופס מקום) יכולים להתעסק עם המנגד ולבררו. וזהו ענין המ' שבהתחלת וסיום המשנה, דמ"ם הוא כחב"ד ענין מוחין דגדלות שעי"ז הו"ע השלום, וכסיום המשנה: ה' יברך את עמו בשלום.   

בהעלותך את הנרות, ש"פ בהעלותך, עטר"ת (ע' תע"ג)

ע"י המנורה מוסיפים תוס' אור בהמאורות. והענין, דנש"י הם נרות שיש בהם רצוא לאלוקות, והוא מפני שהם חלק מהעצמות שבא בבחי' הבדלה. דהארה צריך להיות קשור במקורו, וע"ד זיו השמש, משא"כ אור הנר, שיש בו ממהות אש היסודי, הוא בבחי' נבדל אך נמשך תמיד למקורו. וכ"ה במדת המלכות שעם היותה בבחי' נבדל היא מושרשת בעצמות, ולכן נהורא תתאה קארי תדיר וכו'.

(ב') והנה הנשמות דזרע בהמה צריכים העלאה ע"י אהרן שהוא מהז' רועים כדי לגלות את הרצוא שיש בהם בהעלם.

ענין זקן אהרן, זקן הוא ממוחין דגדלות, והוא ע"ד ענין המשל. דהלכות התורה הם המשל להענינים דלמעלה. ושמן שיורד על הזקו הוא בחי' פנימיות התורה שיורד על גליא דתורה, ועי"ז הוא העלאת הנרות.

(ג') והז' נרות הם הז' מדות שבפסוק לך הוי' הגדולה וכו', ומבאר הז' מדות. לך הוי' הממלכה הו"ע עבודת העבד למעלה מטו"ד, והמתנשא וכו' הו"ע ההתנשאות שידע שעבודתו נוגעת למעלה.

(ד') וזהו אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות, דנש"י מוסיפים על המאורות. דהנה מיעוט הירח ענינה שהדיבור הוא בהעלם. ולעת"ל יהי' אור הלבנה כאור החמה, וזה נעשה ע"י שאהרן פועל ההעלאה בנש"י. ושלך גדולה משלהן, דעבודת הקרבנות הו"ע העלאת בי"ע למלכות דאצי', והעלאת הנרות ענינה העלאת נשמות דבי"ע לאצי' עצמו – ז' הנרות דז"א.

והי' לכם לציצית, ש"פ שלח, עטר"ת (תפ"א)

אדם הוא אדמנה לעליון. שלמעלה ישנם ב' מיני המשכות, ממכ"ע וסוכ"ע. דאור הממלא הוא נמצא תחילה במקורו בהעלם ואח"כ נמשכים בגילוי ע"י הגדלת הכלים. ואור הסובב (בחי' רצון) הוא בבחי' אין וע"כ אין שייך לומר שהי' כלול במקורו כי אינו בבחי' מציאות, והוא רק התגלות העצם, ונמשך מעצמו.

(ב') וזהו בדרך כלל, ובדרך פרט ישנם ד' מדריגות דדצח"מ באדם, בעולם, ובכללות העולמות. באדם: דומם - אותיות, צומח – מדות, חי – שכל, מדבר – שורש השכל שממנו באים צירופי אותיות.

(ג') והנה חביב אדם שנברא בצלם כנ"ל שכולל את כל ההשתלשלות, וחיבה יתרה נודעת להם שנקראו בנים למקום, שנש"י הם בחי' פנימיות ולכן יש בהם השגת מהות האלוקות. וחביבין ישראל שניתן להם כלי חמדה והוא מעלת התורה שהיא בדביקות עם ה' (דנש"י הם בנים שנעשו מהות נפרד).

ובכל מדריגות אלו – אדם, נש"י, ותורה, ישנו בחי' ממכ"ע וסוכ"ע.

(ד') והנה בציצית ישנם ממכ"ע וסוכ"ע, דהבגד הוא מקיף ול"ב חוטין הם ל"ב נתיבות חכמה – פנימיות. אך המקיף דבגד הוא קרוב לפנימי כי התכלית הוא שהמקיף יומשך בפנימי. והסדר הוא שתחילה ישנו המשכת המקיף, ואח"כ המשכה פנימית, ואח"כ המשכת המקיף בפנימי.

(ה') והנה חוטי הציצית הן חוטים נפרדים שמקשרים אותם להבגד. כי הנשמות נבדלו כנ"ל וצריכים קשירה בקשר כפול, והוא מלמטלמ"ע ע"י הרצוא ואהבה להתכלל, וע"י ההשכה מלמעלה ע"י לימוד התורה. וגם התורה צריכה להתקשר באלוקות והוא ע"י שבנ"י לומדים תורה וכל הקורא ושונה הקב"ה קורא כנגדו. וזהו וראיתם אותו ולמען תזכרו ב' ההמשכות. ועי"ז הנה ולא תתרו, כשמותבונן שאפי' האור פנימי צריך להתקשר לאוא"ס וממילא לא ירצה בתענוגים גשמיים שנפרדו מיחודו. וזהו אני ה' אלוקיכם שהמקיף נמשך בפנימיות ועי"ז הוצאתי אתכם מארץ מצרים שיוצאים (אפי') מההגבלות דקדושה.

ויקח קורח, ש"פ קורח עטר"ת (ע' תצ"ב)

להבין הקשר שבין טלית שכולה תכלת ובית מלא ספרים למחלוקת קורח. הנה בכללות יש משון לבוש ובית שהם ב' המדריגות דאור פנימי ואור מקיף. שאו"פ – עד"מ השפעת השכל מהרב לתלמיד – הוא בכל עולם לפי מדרגתו, שישנו כמו שהוא בשכל הרב בפ"ע, ואח"כ בכליות יועצות, ואח"כ מתלבש בשכל התלמיד. משא"כ אור מקיף – עד"מ רצון – הוא בכל מדריגה בשוה (כי אין נוגע למקבל טעם הרצון וצריך רק לקיים את הרצון).

(ב) ממכ"ע הו"ע או"פ, ויש בו התחלקות. הקו הוא צינור כללי מהנהר, ומהצנור כללי נמשכים צינורות פרטיים לספי'. וכל ספי' חלוקה מחברתה. וסוכ"ע הוא העיגול הגדול שמקיף את הקו בהשואה. וכל המקיפים נמשכים מהעיגול הגדול.  

(ג) ידוע שהמקיף נמשך ע"י הפנימי. שאור הקו נמשך וחוזר ומתעגל ומזה נהי' המקיף. והביאור: האור פנימי, ששרשו לפה"צ הוא באור שלהאיר את העולמות, הוא אח לאור המקיף – ששרשו לפה"צ הוא באור דלגלות עצמותו. כי שניהם נמשכים מעצמותו.

והנה כשהאו"פ נששך הוא מתצמצם, כי עניו הוא שהמקבל יקבל בפנימיות. ולכן אנו מקבלים רק הארה – זיו יקריה. משא"כ או"מ כשמתגלה הוא מתגלה כמו שהוא. וגם ענין הצמצום באו"מ אינו כדי לצמצמו אלא להעלימו כדי שתתגלה האו"פ. אך בהעלם נמצא האו"מ בכל מקום כמו שהוא.  

(ד)באור מקיף ישנו לבוש ובית, מקיף הקרוב ומקיף הרחוק. אריך ועתיק.

התורה היא בחי' או"פ והמצוות – בחי' רצון הוא אור מקיף.

(ה)וזהו שקרח אמר שטלית תהי' פטורה מהציצת, דטלית הוא האו"מ וחשב שאין צריך לאו"פ. ומזוזה לבית הוא ג"כ או"פ בערך מקיף דבית, גענין המזוזה הוא קבעומ"ש כדי שיהי' שמירה שהאור מקיף יוכל להימשך וקרח לא רצה בזה.

אז ישיר וכו' עלי באר, ש"פ חוקת עטר"ת (תק"ה)

להבין החילוק בין מעין, באר, ובור.

התחדשות העולם תמיד הוא ע"י היחוד דאו"א, דחכמה הוא בחי' אין, ובינה בחי' יש, וע"י היחוד דאו"א נמשך ההתחדשות דיש מאין.

זה שהיחוד הוא תמידי (אף שאו"א הם בחי' גבול) הוא מפני שבאור החכמה ישנה רושם מאוא"ס הבל"ג, ולכן יכול להיות זיוגיהו תדיר, דנצחיות בא מאוא"ס. והנה כ"ז הוא ההמשכה בסוד שורש.

(ב') ההמשכה בסוד תוס' הוא ע"י העבודה במס"נ, שעי"ז נעשה יחוד פנימי דאו"א, והוא החיבור דשעה"נ דבינה ונתיב הל"ב דחכמה , ועי"ז נמשך העצמות. וזהו ענין הבאר, שנעשה בידי אדם, ודוקא בבאר ישנם מים חיים – המשכת העצמות, ע"י דירה בתחתונים.

(ג) ענין דירה בתחתונים הוא שיהי' כמו בזהמ"ק, בחי' אין מספר לגדודיו. שבחי' בלי מספר נמשך בבחי' מספר – בעולם, וזה נמשך ע"י המצוות, אברים דמלכא. וכמו שחיות הנבראים נמשכים לאברים מהראש, כך ההמשכה כללית דהמצות הוא בתורה, ולכן כל העוסק בתורת עולה וכו' אף שאינו בזמו ומקום ההקרבה.

(ד) אך כדי שיהי' המשכת העצמות בתורה – שענינה השגה, הוא ע"י ישראל. דנתפס איהו ברעותא דליבא, ברצון שלמעלה מטו"ד. והרעו"ד נעשה ע"י המיצר דירידת הנשמה למטה. שהמים נעשים מתוקים ע"י שבוקעים המיצר דגידי הארץ. וזהו עלי באר, עלי הוא העלי' מלמטלמ"ע ע"י רעו"ד ואז נעשה באר שממשיך את העצמות - מים חיים. אך צריכים לשאוב את המים מהבאר והוא ע"י העבודה בתומ"צ – ענו לה, כעונה אחר הקורא.

(ה) וזהו באר חפרוה שרים. באר ר"ת בידך אפקיד רוחי, שמתבונן איך שמחזיר נשמתו לה'. ושרים הם האבות שבכ"א צריך להיות בחינתם דאהבה יראה ורחמים. ועי"ז עלי באר, שהוא ההעלאה מלמטל"ע, ענו לה, המשכת העצמות דדירה בתחתונים ע"י העבודה דתומ"צ.

זאת התורה אדם כי ימות באהל, ש"פ חוקת, עטר"ת (תקט"ו)

לכאורה אם התורה קדמה לעולם איך התורה מדברת על מיתה הלא מיתה לא נגזרה אלא משום חטא עץ הדעת, שהי' לאחר הבריאה.

והביאור: שהתורה שבבריאה היא בחי' לבוש – ולא כלי – ולכן עניני התורה שבבריאה הם באופן אחר מהתורה שבאצי'. ובאצי' ענין המיתה הוא עד"מ אדם כי ימות באהל – ביטול.

(ב) או י"ל שזהו ענין ידיעה ובחירה. שהידיעה היא ברצון, וברצון הנעלם דהעלם שאינו במציאות, ולכן אין הידיעה מכרחת את הבחירה.

(ג) והנה במק"מ ביאר: שזה תלוי, שאם לא זכה אזי תהי' מיתה כפשוטה, אך אם זכה אז המיתה הו"ע התעלמות ועלית הגוף עם הנפש. ע"ד העלי' דשבת (דלא כהסילוק דשינה ומיתה כפשוטה, שהאור עולה אך הכלי, הגוף, נשאר למטה).

(ד) וכן הוא באיסורים שבתורה, עד"מ איסור אח ואחות שבטצי' הו"ע יחוד זו"ן שזהו מדריגה עליונה בקדושה.

מי מנה עפר יעקב, ש"פ בלק עטר"ת (תקיט)

ישראל הם ראשית תבואתה. ענין הצמיחה הוא בדומה ליש מאין. וכח נמצא בארץ דוקא כי סוף הקו הוא קרוב לעיגול הגדול. ולכן בעוה"ז ישנה גילוי כח הסובב יותר מבעולמות העליונים. ולכן דוקא בעוה"ז ישנה בחירה שהרע מעורב בטוב וצריך לבחור, ולכן ישנה אתהפכא מרע לטוב, שכ"ז הוא בכח הסובב. והמשכת הסובב הוא ע"י הנשמות בעוה"ז שהם מקיימים ועושים את התומ"צ.

(ב) וע"ז ירדה הנשמה למטה, כי דוקא למטה מתעלית הנשמה למדריגה הרביעת ד"אף עשיתיו", שקאי על אוא"ס שבאצי'. וזהו רובע, בחי' הרביעית. ונמשך ע"י התומ"צ למטה, שזהו עוד פירוש ברובע מלשון רביעה, גשמים, שע"י נעשה הצמיחה.

(ג) וזהו ומספר את רובע ישראל. שהמצוות, רובע ישראל, יש להם מספר, דהאור הנמשך להאיר בעולמות בבחי' ממכ"ע הוא הארה שבבחי' בלי גבול, ורק שמתצמצמת לתרי"ג בחינות. וע"י המצוות נמשכים תרי"ג בחי' אלו, אך מפני שהתרי"ג באים מההארה שהיא בבחי' א"ס לכן בתורה יכולה להיות ועלמות אין מספר – בל"ג למספר ההלכות שיכולים להתחדש.

(ד) והנה כ"ז הוא עבודת הצדיקים. וענין מי מנה עפר יעקב הוא עבודת בעלי תשובה שלמעלה מזמן ולכן התשובה היא בשעתא חדא ורגעא חדא, וממשכת בחי' "מי מנה" עצמות אוא"ס שלמעלה ממספר וגבול.

צו את בנ"י, ש"פ פנחס עטר"ת (תקכח)

יראו מה' כל הארץ הו"ע היראה מרחוק והוא הביטול דד"ת. ויראו את ה' קדושיו, קדושיו הם נש"י, ואת הוא בבחי' קירוב, והוא הביטול דד"ע. דשני הדיעות הם משם א-ל, שמתחילה הוא הגילוי דד"ת כדי שיהי' בחי' עם, ואח"כ ע"י תומ"צ מתגלה הדיעה העליונה.

(ב) כי אין מחסור ליריאיו. בהקדים שהבריאה נק' יש מאין הגם שנבראה ע"י ה'. דבפשטות הטעם הוא כי הבריאה אינה באופן דעו"ע אלא היא בדרך אין ערוך. אך באמת הבריאה היא מאין שהרי היא נבראה מהאור שהוא הארה בלבד וכאין לגבי ה'. ובההארה ישנה ב' מדריגות, שם הוי' דלעילא ושם הוי' דלתתא, שהם ההארה שבבחי' בלי גבול וההארה כמו שנתצמצמה להיות מקור לעולמות.

(ג) והנה ישנו שם הוי' (צמצום והתפשטות וכו') בכל עולמות בי"ע

וזהו שם הוי' דלתתא. ושם הוי' דלעילא הוא בחי' הרצון, דברצון ישנם כמה מדריגות, רצון המוחלט בעצמותו (עד"מ באדם הרצון לבית), וכשהרצון המוחלט מתגלה ה"ז צמצום (אות יו"ד) מהרצון המוחלט. והנה, שם הוי' דלעילא ממלא את החיסרון דהעולמות. דשם הוי' דלעילא הי' צריך להתעלם כדי שהעולמות יוכלו להתהוות, וזהו "כי אין", בחי' אין, מחסור ליראיו. ומילוי החיסרון נמשך ליראיו ע"י "יראו את הוי' קדושיו", ע"י קיום המצוות בהביטול דד"ע. דהנה, אפי' בעבודת הקרבנות שהיו רואים בגילוי את האש שירדה מלמעלה - הפעולה דהקרבן, צריך לקיים את המצוה מפני ציווי ה', מצוה מל' צו, ודוקא עי"ז נעשה מצוה מלשון צותא וחיבור.

(ד) והנה צו הוא מיד ולדורות. דהגם שאין בהמ"ק קיים, מ"מ מקיימים את הציווי דקרבנות ע"י התפילה, שהו"ע הקרבת נפה"ב שבאדם. וע"י ההקרבה ממשיכים מלמעלה משם הוי' (ותתפלל על הוי'), דע"י הקרבת בהמה גשמית ממשיכים את שם הוי' בגילוי. ובזה"ז אין ההמשכה בגילוי, כי אינו בא ע"י המדות, דקוב"ה סליק לעילא ולעילא, ומ"מ יכולה ההמשכה להתגלות ע"י עסק התורה שלאחר התפילה.

וידבר משה אל ראשי המטות, ש"פ מטו"מ, עטר"ת (תקל"ז)

לה"ע הנדרים, שנעשה איסור בשבילו. הנה, שורש ענין איסור והיתר הוא ק"נ המעורה טו"ר. והוא בחי' אצי' שבקליפה. דהקליפה הוא היפך הקדושה, שבאצי' דקליפה מאיר רק בחי' התחתונה, ובעשי' דקליפי מתגלים כל בחינות הקליפה ועד לבחי' הכתר. וז"ע הבירורים, שמבררים את קליפת נוגה ע"י החכמה. ענין ג' שאכלו על שולחן א' ולא אמרו עליו דברי תורה.

(ב) שורש ענין הנדרים, נדים סיג לפרישות, פרישות הוא מילי דחסידותא. חסיד הוא למעלה מצדיק, דחסיד הוא מדריגת האצי'. דזהו לפי פירוש הגמ' שצדיק הוא רובו טוב. ולפי פי' התניא ההבדל בין חסיד לצדיק שצדיק הוא הביטול דד"ת, כבעולם הבריאה. וחסיד הוא בחי' אה"ר והביטול דד"ע שלמעלה יש ולמטה אין.

(ג) וזהו נדרים סיג לפרישות, שבבחי' החסיד גם הבירור דדברים המותרים שהו"ע ביטול היש, מסתיר למדרגתו בבחי' הביטול דד"ע, וע"כ הוא נודר ופורש גם מהבירור דדברים המותרים. וע"ד שמשה אמר מאין לי בשר, שגם בחי' בשר שהו"ע האהבה כרשפי אש שבבחי' מציאות, מסתיר.

(ד) ענין חכם המתיר את הנדר הוא בחי' אתהפכא חשוכא לנהורא ע"י בחי' חכמה, שגם הרע שבנוגה מתעלה. וע"ד מאכלי שבת שהתענוג השמי בהם הוא מצוה.

(ה) והנה בנדרים צריך לדור בדיבור, ע"ד בקדשת בהמה שצ"ל בדיבור. דדיבור הוא מבחי' חכמה וע"כ היא בבחי' קירוב קצת שישב ולא עבר עבירה וכו'. אך היתר נדרים הוא ע"י וידבר משה, ע"י מוחין בעצם.

אלה מסעי בנ"י, פ' מטו"מ, עטר"ת (תקמ"ט)

ענין אעלה אתכם מעני מצרים, דבמצרים לא הי' ההשגה שהוא בבחי' גדלות והרחבה, רק ענין האמונה שהוא בבחי' קטנות. אך מ"מ, נש"י הם כלים לבחי' המרחב עצמי מפני שיש בהם ביטול. וזהו אל ארץ זבת חלב ודבש, חלב ודבש הם התענוג שבבחי' פנימיות בינה ופנימיות חכמה. וכדי להגיע לחלב ודבש צ"ל ארץ טובה ורחבה, בבחי' הגדלת הכלים. ומתחילה צ"ל ויסב וכו' דרך המדבר, בחי' לכתך אחרי במדבר.

אחד עשר יום מחורב, הו"ע המשכת בחי' אחד עשר, אנת הוא חד ולא בחושבן בבחי' מלכות, ע"י התורה, שהו"ע הבירור מלמעלמ"ט, שעי"ז נכלל באלוקות, וזהו עד קדש ברנע, שנעשה קדוש. אך ע"י החטאים הוצרכו להיות במדבר ארבעים שנה כדי שיהי' הבירור מלטמלמ"ע.

זכור הוי' מה הי' לנו, ש"פ דברים עטר"ת (תקנד)

זכור הוי' מה הי' לנו, צ"ל איך שייך שכחה למעלה. והביאור: עולמות בי"ע הם כנגד הבחי' דפנים ימין שמאל אחור. הזכירה היא מבחי' פנים, וכשבחי' פנים מתעלמת אזי יכולה ההמשכה במחי' חיצוניות ללכת למקום בלתי רצוי וזהו ענין הגלות.

(ב) ענין מה הי' לנו. הנה כתיב מה הוי' אלוקיך שואל מעמך, ולגבי משה מילתא זוטרתי היא, מפני שמשה הוא בחי' הביטול דד"ע ולכן יראה תתאה, בחי' ביטול היש, היא מילתא זוטרתי. אך תכלית הכוונה הוא שיהי' ביטול היש דוקא. והנה שורש כל ישראל באצי' בבחי' שם מ"ה, ולכן גם לגביהם היראה דד"ת מילתא זוטרתי היא. ולכן תיקנו מאה ברכות כדי לגלות את שם מ"ה, שם הוי' במילוי אלפין.   

(ג) והנה ישנה שם מ"ה בלעו"ז. ראו מ"ה, שהביטל הוא בבחי' מורגש, ומזה נשתלשל בחי' רע גמור, שנעשה יניקה ללעו"ז ע"י שופך דם האדם וכו'. וע"ז הוא הבקשה זכור הוי', שיומשך בחי' הפנימיות, ואזי לא תוכל להיות יניקה.

עוד פירוש במה הי' לנו: זכור הוי' הוא שיזכור את בחי' מ"ה דקדושה שהיתה בנשמה לפני ירידתה למטה, ופועלת פעולתה דוקא ע"י ההתגברות על ריבוי הנסיונות. וצריך להזכיר ע"ז כדי שתתגלה, ע"ד יסדר אדם שבחו של מקום, שמתגלה ע"י השבח.

ענין הביטה וראה: הבטה הוא מרחוק כי כנ"ל מדובר בזמן הגלות.

(ד) הביטה וראה את חרפתנו. הנה כתיב וחרפת אלמנותיך לא תזכרי עוד. דבזמן הגלות, בעלה – בחי' ז"א – עולה, והלך למדינת הים, בחי' חכמה, סליק לעילא ולעילא.

גם, אלמנה הוא לשון אלם, שהדיבור הוא בהעלם. משא"כ לעתיד וראו כל בשר יחדיו כי פי ה' דיבר.

והנה א"ת מ"ה אלא מאה שע"י מאה ברכות נמשך בחי' יתום ואלמנה יעודד.   

אלה הדברים אשר דיבר משה, ש"פ דברים עטר"ת (תקסג)

במדרש: משה הוכיח את בנ"י, באמרו אתם חטאתם חטאה גדולה, והוכיח את ה', באמרו למה ה' יחרה אפך בעמך. וכן אברהם הוכיח את ה' חלילה לך וכו'. ובזהר: שאברהם אמר לה' שא"א שיהי' גם דין וגם עולם. והנה אברהם רצה התגברות החסד על הגבורה ומשה פעל המתקת הגבורה. וע"ד שיתף עמו מדה"ר, שהו"ע גילוי אצי' בבי"ע.

(ב) והנה הגבורה בשרשה הו"ע תגבורת החיות, והוא התגלות דהעצמות בבחי' התיישבות (השכל וידוע אותי) כמו שיהי' לעתיד. אך כהקדמה לזה צ"ל עתה גילוי החסדים, ולהיות לאכללא שמאלא בימינא.

(ג) במ"א מבואר שאברהם אמר חלילה לך לבחי' המלכות, שהיא כלולה מחו"ג, וכשהחסד מתעלם אזי מתגברים הדינים. וזהו חלילה לך, חולין הוא לך, חולין היא קליפת נוגה, שבאם לא יהי' גילוי החסד אזי יהי' התגברות קליפת נוגה, חלילה לך. ואברהם תיקן בחי' גבורה דמלכות ע"י שהמשיך בחי' החסד.

(ד) ומשה תיקן את גבורות דז"א ע"י שהמשיך בה מבחי' אואו"ס, ויקרא הוי' הוי', הוי' דלעילא, רצון, בהוי' דלתתא, ע"ס דאצי'. ולא פסיק טעמא בגוויהו.

(ה) "הוכיח" הוא מלשון אותה הוכחת לעבדך ליצחק וכו' שהוא ענין בירור אמת מן השקר, וכן בירור הניצוצות מהקליפות. והמתקת הגבורות הו"ע בירור הגבורה דהרי פנימיות גבורה הוא תגבורת ההשפעה.

וזהו שדיבר משה אל כל ישראל (ולא אל בני ישראל) כי דיבר לישראל דלעילא בחי' ז"א, שהוא בחי' שרית על אלוקים, והמשיך בישראל את עצמות א"ס, ועי"ז נתהפכו הגבורות לחסדים.    

  

ואתחנן אל ה', ש"פ ואתחנן עטר"ת (תקעא)


התהוות העולמות הוא מבחי' המלכות. שע"י שהאור מתעלם בלבוש ובוקע את הלבוש אזי הוא בערך העולמות. והנה אצי' הוא בחי' יסוד האש, והוא בקירוב אל מקורו, וכדי שהאור דאצי' יהי' מקור לבי"ע צריך להתלבש בלבוש דמלכות.

(ב) והנה כמו"כ הגילוי מאוא"ס אל האצי' הוא ג"כ ע"י לבוש. והוא בחי' הכתר, שבפנימיותו הוא בחי' עתיק, עונג, ובחיצוניותו הוא רצון, הארה, וכשההארה מאירה אזי מתעלמת העצם.

וכן בעולמות אבי"ע דכללות הנה כדי שיהי' אצי' דכללות, אוא"ס שלפני הצמצום שבערך להתהוות העולמות, ה"ז ע"י הצמצום דמחשבה דאנא אמלוך, דמחשבה היא צמצום.

וזהו מלך העולם דהתהוות העולומות הוא מבחי' המלכות, בחי' העלם.

(ג) והנה ע"י המצוות נמשך בחי' אשר קדשנו בחי' קדש העליון בחי' אוא"ס שקדוש ומובדל מעולמות. דהנה כתיב אני ראשון ואני אחרון ומבלעדי אין אלוקים. אני ראשון קאי על אוא"ס שלפני הצמצום, וע"י המצוות, שנאמר בהמצוה הראשונה ראשון הוא לכם, ממשיכים בחי' ראשון. ובכל המצוות נאמר ראשון לציון הנה הינם, בחי' ראשון הנ"ל.

(ד) וההמשכה היא במצוותיו, במצוות דלמעלה. והוא שהקב"ה מניח תפילין שאוא"ס נמשך בחו"ב. וענין הציצית הוא שאוא"ס נמשך בל"ב נתיבות חכמה. ועי"ז נמשך אוא"ס למטה, כי כל הגילויים הוא ע"י האצי'. אך מצוותיו הוא ע"י וצונו, ע"י המצוות שאנו עושים, דזה שהקב"ה מניח תפילין הוא מפני שישראל מניחים תפילין. וצ"ל כוונת המצוות, והוא ענין הביטול והרצוא דרעו"ד ועי"ז הנה ע"י קיום המצוות נמשך אוא"ס למטה.

(ה) ענין קיום המצוות בארץ, הנה ארץ הוא בחי' רצוא הנ"ל. ולכן דוקא בארץ נמשך בחי' הפנימיות, משא"כ בחו"ל שההמשכה היא בבחי' חיצוניות ומתעלמת בלבושי הטבע. והנה משה רצה להיכנס לארץ, כי אף שע"י התורה ממשיכים את בחי' הפנימיות הנה זהו ההמשכה בנפש. וע"י הכניסה לא"י ההמשכה היא גם בעולם.

פנים בפנים דיבר הוי' עמכם, ש"פ ואתחנן עטר"ת (תקעט)

ענין פנים בפנים. הנה ישנם ב' המשכות מאוא"ס. בחי' סובב שלמעלה מהתלבשות בעולמות, ואור זה נתעלם ע"י הצמצום. ובחי' ממלא, אור הקו שהוא הארה בלבד ונגבל ע"י כח הגבול, ולכן יכול להתלבש בעולמות, ומ"מ הוא דבוק במקורו. והנה גם ממכ"ע הוא בחי' אור מפני שהוא בבחי' דביקות. וב' המשכות אלו נקראים שניהן בחי' פנים.

(ב) פנים בפנים הוא כמו להבין דבר מתוך דבר. שבממלא שייך השגה, ומזה באים להשגה שממלא הוא רק הארה וישנו ג"כ בחי' סובב. והוא ע"ד השגת החיוב והשגת השלילה.

ענין השגת השלילה למעלה. כשאומרים שה' יכול אין זה כמו בחי' יכול שבסדר השתלשלות שהיא בחי' פרטית פרטית, ולכן נגוף למצרים ורפוא לישראל הוא ע"י שני בחי' ימין. משא"כ היכולת שבעצמות אינה בחי' פרטית אלא שהעצמות מושלל מההיפך של יכולת. אך מהו ענין היכולת שבעצמות א"א לנו לדעת. ולכן במכת בכורות שהי' מהעצמות הנה נגוף למצרים ורפוא לישראל כאחת.

(ג) וכן בענין החכמה, שהעצמות מושלל מבחי' חכ' דאצי'. וע"ד שחכמה דאצי' מושלל מחכמה דבי"ע. עד"מ מזה שאין ביכולת האדם להשיג גדר שלמעלה מזמן ומקום, אף שמבין שישנו לא מקום ולא זמן, כי זהו למעלה מגדר דהשגה. וכך הנה הוא ית' מושלל מבחי' חכמה דאצי'.

(ד) פנים בפנים דיבר ה' עימכם, פי' שמהגילוים יודעים את העצמות, וזהו ידעת המציאות והשגת השלילה. ופי' אשר ידעו ה' פנים אל פנים הוא שהעצמות מאיר בבחי' חכמה בהשגת המהות.

(ה) והנה מ"ת הוא יחוד פנימי דאו"א, המשכה מפנימיות הכתר.

[דבמדרש איתא שאנכי הוא בחי' אחד עשר יום מחורב. ולכאורה הרי אנכי הוא במנין הי' ספירות. והביאור: אנכי הוא בחיק כתר, וע"פ הכרעת האריז"ל, הנה חיצוניות הכתר נמנה במנין י"ס, ולכן אנכי הוא חל' מהי', אך פנימיות הכתר אינו נמנה עימהם, וא"כ באנכי, בחי' הכתר, ישנו בחי' פנימית, אחד עשר.]

וזהו אנכי אני וכ' בחי' הכתר. וע"י התורה נמשך בחי' פנים העליונים בבחי' יחוד פנימי דאו"א.

(ו) במ"ת הי' גילוי בחי' יחוד פנימי דאו"א כנ"ל. דאצי' הוא הממוצע, ובממוצע ישנו החלק של העליון, אורות דאצי' – בחי' חכמה, וישנו החלק של התחתון, כלים – בינה. וענין פנים בפנים דמ"ת הוא שפנימיות בינה נתגלה לנש"י, ופנימיות החכמה מתגלה בפנימיות בינה. אך מ"מ מה שנתגלה בפנימיות חכמה אין זה כמו פנימיות החכמה ממש שבה שורה עצמות אוא"ס.

(ז) אך מ"מ במ"ת נתגלה לנש"י גילוי פנימיות ועצמות א""ס. והוא מפני שהי' אז גילוי בחי' פנימיות, דבהמשכה חיצונית מה שנתגלה הוא רק הארה. משא"כ בהמשכה פנימית שמהות המדריגה העליונה. וזהו פים בפנים דיבר ה' עימכם.  

והי' עקב תשמעו, ש"פ עקב עטר"ת (תקצא)

ועבדתם את הוי' אלוקיכם. הנה ישנם אותיות רברבין כמו הב' דבראשית, שזהו בחי' הכתר (כמו שנמשך בבינה), שהכלים הם בהעלם. וכל התורה הוא באותיות בינונים, בחי' ז"א דאצי'. ואותיות זעירים ע"ד בהבראם הוא בחי' מלכות ששם האור הוא בקטנות. וע"י שישראל עושין רצונו של מקום ממשיכים בחי' אותיות רברבים, ובאם לאו הנה צור ילדך תשי, שהאור מתעלם.

(ב) ולהבין ענין העבודה, דלכאורה הרי אנת הוא שלימותא דכולא וא"כ איך שייך ענין העבודה שהוא מילוי החסרון. אך הענין, דהנה, גדולים מעשי צדיקים ממעשי שו"א. דבשמים וארץ נאמר יד א' אף ידי וכו', דארץ הוא בחי' ממכ"ע, ושמים, בחי' עיגולים, הוא בחי' סובב אך הם לא בהתחברות. ודוקא ע"י מעשי צדיקים, בית המקדש, הנה כוונו ידיך, ב' ידות חיבור סובב וממלא.

(ג) וזהו ענין העבודה למעלה, חיבור סובב וממלא ע"י ועבדתם את הוי' אלוקיכם בעבודה שבלב זו תפילה שמחבר את נהר"ן שלו לנשמה לנשמה, ועי"ז מעלה את בחי' המלכות. ואח"כ ע"י המצוות ממשיכים בחי' סובב בממלא. וזהו ענין העבודה להמשיך תוס' אורות בז"א ומלכות.

(ד) וברך את לחמך, לחם הו"ע התורה לכו לחמו שמקשר את הנשמה עם הגוף, בלחמי, התורה היא לחם ה' שמקשר את אוא"ס בתורה ע"י הלימוד לשמה. ענין ברכו בתורה תחילה, המשכת אוא"ס בתורה.

(ה) ואת מימך, תושבע"פ, שממשיכה את התורה בכל הפרטים. ע"ד אכל ולא שתה אכילתו דם, כי המים פועלים התפשטות בכל האברים. וברך, התושבע"פ צריכה לברכה כדי שיהי' סם חיים.

(ו) והסירותי מחלה מקרבך. מחלה הוא היצה"ר, שהוא היפך הלחם, דהלחם גורם הקשר בין הנשמה לגוף ומחלה גורם פירוד. וע"י הקדמת ועבדתם וכו' הקישור עם אוא"ס והלימוד ומעשה המצוות המשכת אוא"ס למטה אזי והסירותי, אני בעצמי, שהיצה"ר נתהפך לטוב.

והי' אם שמוע, ש"פ עקב עטר"ת (תרב)

איתא במסכת סוכה: במדת בו"ד כלי ריקן מחזיק ובמדת הקב"ה כלי מלא מחזיק שנאמר אם שמוע תשמע. ברש"י: אם הורגלת לשמוע אז תשמע תוכל ללמוד ולהוסיף.  

דוד אמר כוס ישועות אשא. כוס הוא בחי' הכלים הממשיכם את האורות, אף שטבע האורות הוא להימשך למעלה למקורם, וכח זה שבכלים הוא מפני שהכלים בשרשם למעלה מהאורות. ישועות הוא המשכה מלשון וישע ה'.

(ב) והנה דוד אמר זה על מדתו  מדת המלכות. כי מלכות הוא הכלי שמגלה את כל האורות שלמעלה ממנה. וע"ד כח הדיבור. והוא מפני הביטול שיש במלכות ולכן יכולה לקבל הכל. וע"ד תלמיד לפני רבו שצריך להניח שכלו, וליבטל לעצמות הרב.

(ג) והנה כוס ישועות קאי ג"כ על נשמות ישראל שיש בהם בחי' הביטול. ולכן דוקא ע"י נמשך אלקות בעולם. וגם בירידתם למטה יש בהם בחי' ביטול עצמי, ורק שהוא בהעלם וע"י העבודה מגלים את הביטול. ולכן הקדמה לתפילה היא בחי' כובד ראש.

(ד) אך התכלית הוא להגיע לבחי' הרצון שלמעלה מטו"ד. וזה בא מלמעלה לאחר העבודה שע"פ טו"ד. וזהו במדת בו"ד – במדריגות שמהחכמה ולמטה – כלי ריקן מחזיק – מגיעים לזה דוקא ע"י הביטול, ובמדת הקב"ה – למעלה מהחכמה שבא מלמעלה – כלי מלא מחזיק – שצריך להיות מלא בכל הבחי' שמהחכמה ולמטה.      

ראה אנכי, ש"פ ראה עטר"ת (תרט)

אשר תשמעו, לשון ודאי, כי ברכה הוא מצוות, וקללה הו"ע הפיכת הקללה לברכה שע"י התשובה וא' מהם יהי' בודאי. אנכי נותן הו"ע אנכי הוי' אלוקיך שאנכי הוא בפנימיות בכ"א. ומהדיבור אנכי נעשה שם הוי' בכל נפש מישראל.

(ב) וביאור ענין שם הוי' שבנפש: י' הוא בחי' חכמה, ביטול שלמעלה מטעם, נשמה לנשמה, ומזה הוא בחי' המס"נ שבנפש.

(ג) ה' הוא בחי' ההשגה. שצ"ל השגה בה' אחד כדי שיהי' בגילוי בנפש. לבינה יש שורש מיוחד בנפש, ובפרט א' הוא גבוה מחכמה, דהתגלות התענוג, עתיק, הוא בבינה. ומ"מ החכמה תחי' בעליה, שהביטול דחכמה שומר על הבינה.

(ד) ו"ה הו"ע המשכת החכמה במדות, ועי"ז והשקה את נחל השיטים שמהפך את המדות דלעו"ז לטוב.

(ה) אך לכאורה הנשמות הם מאצי' וא"כ יש בהם בחי' שם הוי' מצ"ע ומה הענין ששם הוי' ניתן במ"ת. והביאור: ע"ד יהיב חכמא לחכימין, שהביטול שישנו בנבראים מצ"ע הוא הצד בחי' הכלים דאצי' שבאים בבי"ע. וע"י עבודת הנבראים יכולים להרגיש את הביטול הזה. אך שם הוי' שניתן במ"ת הוא ביטול אלוקי שבא מהאורות דאצי'.

(ו) אנכי נותן לפניכם ברכה, משמע ששם הוי' צריך ברכה. והברכה היא שתהי' גילוי בחי' י"ה בו"ה. והוא ע"י ומלתם את ערלת לבבכם, הסרת האהבות זרות, ועי"ז הנה ומל ה' אלוקיך את לבבך, התגלות בחי' איתן בחי' י"ה, שמתגלה בחודש תשרי שבו נולדו איתני עולם, ע"י הקדמת הסרת ערלת הלב בחודש אלול.

עשר תעשר, ש"פ ראה עטר"ת (תרכא)

מעשר הוא בחי' המלכות, שנקראת מעשר כי אינה חלק מעצם האצי' אלא ענינה הוא לגלות. ונותנים את המעשר ללוי, בחי' בינה. שהלויים אומרים שירה על היין, ויין הוא בינה. וביין ישנו ניסוך היין, שהו"ע ההמשכה ע"י הכוהנים. וישנו השירה על היין והו"ע ההעלאה ע"י הלויים.

(ב) בינה ישנה המשכה והעלאה מפני שבה ישנם בחי' אותיות – התחלת הכלים בגילוי, וא"כ ישנו בה ההתחברות דאורות וכלים. ולכן יש בה בחי' המרחב, שמביאה את השכל בריבוי פרטים. ויש בה ג"כ בחי' הצמצום, דאור השכל צריך להתצמצם ולהתעלם כדי שיוכל הענין לבוא בהשגה דבינה.

(ג) בבינה ישנה ענין ההעלאה והמשכה. ורואים זאת מזה שדוקא בשכל יכול להתעמק בדבר השנאוי לו, משא"כ במדות לא יוכל לסבלו. והוא מפני שהשכל הוא בהבדלה מעצם הדבר, ולכן יכול להתעמק בו ולחשוב ולירחד בכל הפרטים וכו'. ולכן עיקר הבירור הוא ע"י המוחין. ועד"מ אדם שיש לו מוחין דגדלות יכול להתעמק בדברי המנגד ולמצוא את הטעות ולהסבירו וכו' עד שהמנגד יודה שטעה. משא"כ מצד המדות שאינו יכול לפעול זאת כי אינו יכול לסבול את הניגוד.

(ד) והנה בבינה כנ"ל ישנו המשכה במחכות והוא ההמשכה מעלדאת"כ לאדאת"ג והוא בחי' הביטול דאין. וההעלאה ע"י הלויים הוא שלא ישנו בחי' עדאת"ג, בחי' הביטול דאפס. וע"י עשר ההעלא לבינה הנה תתעשר המשכת בחי' העצמות שבאה בבחי' פנימיות החכמה לבינה כי בינה היא חו"ב הן תרים רעין דלא מתפרשין.

ד"ה ודברו השופטים, שופטים עטר"ת (תרל)

מי האיש וכו' ילך וישוב לביתו וכו', קאי על מלחמת הרשות, משא"כ במלחמת מצוה הכל יוצאים. וצ"ל הרי כתוב שפסוק זה קאי על התפילה וחכאורה התפילה היא מלחמת מצוה. והביאור: שתפילת עני, בחי' אתכפיא היא מלחמת מצוה. אך תפילת עשיר, אתהפכא, היא מלחמת מצוה. שיכול לברר את המחשבות זרות ואינו צריך להסיח דעתו. אך למלחמה זו אם בנה בית דקאי על התורה, ולא חנכו, שלא המשיך בה מעצמות א"ס ע"י דברי אשר שמתי בפיך. או אם נטע כרם אך לא הגיע לשנה הרביעית, כשהמלכות מקבלת מתפארת שאז אין שייך יניקה. אזי ישוב לביתו כי אינו שייך לבחי' אתהפכא.

ולא אבה ה' אלוקיך לשמוע אל בלעם, ש"פ תצא עטר"ת (תרלא)

בלעם הוא הלעו"ז דמשה, שמשה הוא בחי' דעת, שמכיר ומרגיש את הטוב הנעלם שבנש"י. ובלעם הוא דעת דלעו"ז שמכיר ומרגיש את הרע שבנש"י (בבינונים, ואפי' בצדיק שאינו גמור).

והנה ה' מצמם עצמו בבחי' אדם כדי שנש"י יהיו בערך איליו, ויהיו בבחי' עם, וע"י הביטול שלהם ה' יהי' למלך. אך בלעם הוא בלא עם שלא רצה את הביטול, ורצה לקבל מבחי' המקיף. וזהו ולא אבה ה' אלוקיך לשמוע אל בלעם.

(ב) והנה אבה הוא לשון רצון, דמפני האהבה העצמית מה' לנש"י אינו רוצה לשמוע אל בלעם. והנה ישנו ג"כ אהבה עצמית מנש"י לה' והוא מפני שה' אלוקיך שיש בכל נפש מישראל שם הוי'. שיוד היא חכמה, ה' בינה, ו"ה ז"א ומלכות. והנה קוצו של י' בחי' נקודה שפונה למעלה, והוא בחי' מלכות דא"ס. ומפני זה ישנה התקשרות לה' שלמעלה מטו"ד, והוא בחי' רעותא דליבא, שנתפס איהו ברעותא דליבא.

(ג) ואות יוד הוא בחי' חכמה, נקודה, כי באה ע"י צמצום. והיא נקודה דלית ביה חיורתא, בחי' שחרות. כי בנקודת החכמה הנה יש בה ב' הפכים, שהיא בחי' גילוי לאחר הצמצום, אך בה מתעלם כל האור שלפני הצמצום.

והה' הוא בחי' בינה, אורך ורוחב, בחי' ממלא וסובב. וע"י ההתבוננות בזה שכל הגילוים הם רק לאחר הצמצום ה"ז פועל רצוא לאוא"ס הבל"ג, ועי"ז נמשך בחי' הכתר לבינה.

(ד) ו' הוא ההמשכה לנה"ב. הווין דאמת ויציב שממשיכים את האהבה גם לנה"ב. והו"ע התורה שמחברת את אוא"ס עם העולם ועד לנה"ב. וה' הו"ע המצוות.

(ה) אך אם פגם בשם הוי' ובקוצו של יו"ד, אזי ע"י עבודת התשובה הנה ויהפך ה' אלוקיך לך את הקללה לברכה, שהו"ע שהזדונות נעשיים כזכיות. והוי' אלוקיך הו"ע שם הוי' הב', ששם הוי' כאלוקים יחשב, שהוא שם הוי' דלעילא שלםני הצמצום שממנו בא ההמשכה דתשובה. כי אהבך, שגם במדרגות שלפני הצמצום שאח עשו ליעקב, הנה ואוהב את יעקב.      

ענין נשך ומרבית, ש"פ תצא (תרמא)

מבאר נשך ומרבית ע"פ קבלה.

ד"ה ודברו השופטים, שופטים עטר"ת (תרל)

מי האיש וכו' ילך וישוב לביתו וכו', קאי על מלחמת הרשות, משא"כ במלחמת מצוה הכל יוצאים. וצ"ל הרי כתוב שפסוק זה קאי על התפילה וחכאורה התפילה היא מלחמת מצוה. והביאור: שתפילת עני, בחי' אתכפיא היא מלחמת מצוה. אך תפילת עשיר, אתהפכא, היא מלחמת מצוה. שיכול לברר את המחשבות זרות ואינו צריך להסיח דעתו. אך למלחמה זו אם בנה בית דקאי על התורה, ולא חנכו, שלא המשיך בה מעצמות א"ס ע"י דברי אשר שמתי בפיך. או אם נטע כרם אך לא הגיע לשנה הרביעית, כשהמלכות מקבלת מתפארת שאז אין שייך יניקה. אזי ישוב לביתו כי אינו שייך לבחי' אתהפכא.

ולא אבה ה' אלוקיך לשמוע אל בלעם, ש"פ תצא עטר"ת (תרלא)

בלעם הוא הלעו"ז דמשה, שמשה הוא בחי' דעת, שמכיר ומרגיש את הטוב הנעלם שבנשמות ישראל. ובלעם הוא דעת דלעומת זה שמכיר ומרגיש את הרע שבנשמות ישראל (בבינונים, ואפי' בצדיק שאינו גמור).

והנה ה' צמצם עצמו בבחי' אדם כדי שנש"י יהיו בערך איליו, ויהיו בבחי' עם, ועל ידי הביטול שלהם ה' יהי' למלך. אך בלעם הוא "בלא עם" שלא רצה את הביטול, ורצה לקבל מבחי' המקיף.וזהו "ולא אבה ה' אלוקיך לשמוע אל בלעם".

(ב) והנה "אבה" הוא לשון רצון, דמפני האהבה העצמית מה' לנש"י אינו רוצה לשמוע אל בלעם. והנה ישנו ג"כ אהבה עצמית מנש"י לה' והוא מפני "ה' אלוקיך" שיש בכל נפש מישראל שם הוי'. שיוד היא חכמה, ה' בינה, ו"ה ז"א ומלכות. והנה קוצו של י' בחי' נקודה שפונה למעלה, והוא בחי' מלכות דא"ס. ומפני זה ישנה התקשרות לה' שלמעלה מטו"ד, והוא בחי' רעותא דליבא, שנתפס איהו ברעותא דליבא.

(ג) ואות יו"ד הוא בחי' חכמה, נקודה, כי באה ע"י צמצום. והיא נקודה דלית ביה חיורתא, בחי' שחרות. כי בנקודת החכמה הנה יש בה ב' הפכים, שהיא בחי' גילוי לאחר הצמצום, אך בה מתעלם כל האור שלפני הצמצום.

והה' הוא בחי' בינה, אורך ורוחב, בחי' ממלא וסובב. וע"י ההתבוננות בזה שכל הגילוים הם רק לאחר הצמצום ה"ז פועל רצוא לאוא"ס הבל"ג, ועי"ז נמשך בחי' הכתר לבינה.

(ד) ו' הוא ההמשכה לנה"ב. הווי"ן דאמת ויציב שממשיכים את האהבה גם לנה"ב. והו"ע התורה שמחברת את אוא"ס עם העולם ועד לנה"ב. ואות ה' אחרונה הו"ע המצוות.

(ה) אך אם פגם בשם הוי' ובקוצו של יו"ד, אזי ע"י עבודת התשובה הנה "ויהפך ה' אלוקיך לך את הקללה לברכה", שהו"ע שהזדונות נעשיים כזכיות. ו"הוי' אלוקיך" הו"ע שם הוי' הב', ששם הוי' כאלוקים יחשב, שהוא שם הוי' דלעילא שלפני הצמצום שממנו בא ההמשכה דתשובה. "כי אהבך", שגם במדרגות שלפני הצמצום, שעל המדריגות שלפני הצמצום נאמר "הלא אח עשו ליעקב", הנה מכל מקום "ואוהב את יעקב".      

והי' כי תבוא אל הארץ, ש"פ תבוא עטר"ת (תרמג)

בריאת עוה"ז הוא ע"י העלם והסתר האור, ולכן נבראה ע"י מדת המלכות שיש בה ב' בחינות, ים מעלים על האורות, ויבשה הוא שמגלה רק בחי' חיצוניות האור, וגם זה מתעלם ע"י הפרסא. ותכלית ירידת הנשמה למטה הוא להאיר את העוה"ז ע"י ההתבוננות בתפילה בהעמקת הדעת, ובהתעוררות אהוי"ר. ובפרט ע"י מעשה המצוות מלשון צוותא וחיבור אוא"ס עם העולם.

והנה בזהר נקראו המצוות לבושים, שע"י מקבלים את האור בג"ע, ובגמ' המשילו את המצוות לזריעת פירות, וצ"ל זה.

(ב) תכלית בריאת העולם הוא משום שנתאוה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים. דאף שאת השמים ואת הארץ אני מלא, ה"ז בבחי' סובב שאינו נרגש בגילוי. והתכלית הוא להמשיך בחי' סובכ"ע בגילוי. והוא ע"י מאה ברכות, מאה הוא בחי' הכתר, וע"י הברכות ממשיכם את בחי' הוי', במלך העולם – בגילוי בעולם.

(ג) אך המשכת עצמות אוא"ס הוא ע"י מעשה. ועד"מ מהזריעה, שזורעין גרעין ולא בשר הפרי, ודוקא בבחי' התחתונה ישנה כח הפרי. וע"י הזריעה דהמצוות  בארץ, שהם נש"י שיש בהם הביטול, דביטול מאין ליש הוא דוקא בכח נש"י ולא בכח המלאכים, ממשיכים את עצמותו ית' בדירה בתחתונים.

(ד) והנה על בחי' ארץ זו דנש"י נאמר ארץ אשר וכו' מראשית השנה ועד אחריץ שנה, שבכל שנה ישנה דין ומשפט כמה אלוקות יומשך לכל אחד.

(ה) כי תבוא אל הארץ, כשהאדם מגיע לאהת ה' כפי יכולת הנה"א מצד עצמה אזי נותנים לה מלמעלה נחלה, לשארית נחלתו למי שמשים א"ע כשיריים, ז"א שמקבל את עצם הנשמה שלמעלה מהתלבשות בגוף, וירישתה, בחי' אתהפכא דז' מלכין קדמאין, ובחי' אתהפכא אין לה הפסק.

אני לדודי ודודי לי, ש"פ נצו"י עטר"ת (תרנ)

כוס ישועות אשא קאי על האורות דאצי', הנמשכים ע"י הכלים דאצי', ישועות מלשון וישע המשכה. שורש הכלים הם למעלה משורש האורות ולכן יש בכחם להמשיך את האורות.

(ב) והנה דוד אמר כוס ישועות על מדתו מדת המלכות. דמדת המלכות מפני שנאצלה בבחי' נקודה יש בה ביטול דההנחת עצמותה ולא רק הביטול דדביקות, וע"י הביטול היא מקבלת את כל האורות דאצי'. דמלכות וחכמה הם שניהם בחי' הביטול  ע"ד שהתלמיד מקבל מרבו ע"י שפתותיו נוטפות מור בחי' ביטול.      

(ג) והנה כוס ישועות קאי גם על נש"י, שהם בעצם כלים לאלוקות. שיש בהם בחי' הביטול לאלוקות, ורק שמתעלם ע"י ההתלבשות בגוף ונה"ב אך ע"י הביטוש הרי אינם בועטים ואדרבא הביטול לאלוקות מתגלה. וזהו כלי ריקן מחזיק שע"י הביטול דכל הרצונות שלו אזי מחזיק, שמקבל גילוי אלוקות בנפשו.

(ד) אך במדת הקב"ה, באהבה שלמעלה מטו"ד שאין ביכולת האדם להגיע אליה בעצמו אלא באה בבחי' מתנה מלמעלה, כלי מלא מחזיק. שלאחרי שמלא באהב שע"פ טו"ד יכול להחזיק בהאהבה שלמעלה מטו"ד.

והנה עשיית הכלי – אהבה שע"פ טו"ד – היא ע"י הביטול, והכח להביטול הוא מהאהבה שלמעלה מטו"ד. וזהו אני לדודי שעשיית הכלי הוא ע"י עבודת האדם מצ"ע, אך הכח לזה הוא דודי לי, הגילוי מלמעלה. הרועה בשושנים – תורה, מלמעלמ"ט.