ספר המאמרים תרע"ח

תוכן

  1. 1 מן המיצר קראתי י"ה, ליל ב' דר"ה, תרע"ח
  2. 2 והנה בכדי להמשיך
  3. 3 והנה כמו שהוא במוחין
  4. 4 כנשר יעיר כו', ש"פ האזינו, תרע"ח
  5. 5 למען ידעו דורותיכם, ב' דסוכות, תרע"ח
  6. 6 ושאבתם מים, קיצור ורשו"ד, שחוהמ"ס, תרע"ח
  7. 7 ביום השמיני שלח את העם, שמע"צ, תרע"ח
  8. 8 בראשית ברא אלוקים, ש"פ בראשית, תרע"ח
  9. 9 עשה לך תיבת גו', ש"פ נח, תרע"ח
  10. 10 ויטע אשל, ש"פ וירא, תרע"ח
  11. 11 ואלה תולדות יצחק, ש"פ תולדות, תרע"ח
  12. 12 ויקח לו יעקב, ש"פ ויצא, תרע"ח
  13. 13 קטונתי מכל החסדים, ש"פ וישלח, תרע"ח
  14. 14 פדה בשלום, י"ט כסלו, תרע"ח
  15. 15 קטנתי, י"ט כסלו בסעודה, תרע"ח
  16. 16 אלה תולדות יעקב יוסף, ש"פ וישב, תרע"ח
  17. 17 מצותה משתשקע החמה, ש"פ מקץ, תרע"ח
  18. 18 ויגש אליו יהודה, ש"פ ויגש, תרע"ח
  19. 19 אוסרי לגפן עירה, ש"פ ויחי, תרע"ח
  20. 20 ויאמר ה' אליו מי שם פה לאדם, ש"פ שמות תרע"ח
  21. 21 לכן אמור לבנ"י אני ה', ש"פ וארא, תרע"ח
  22. 22 החודש הזה לכם, ש"פ בא, תרע"ח
  23. 23 וה' הולך לפניהם יומם, ש"פ בשלח, תרע"ח
  24. 24 וכל העם רואים את הקולות, ש"פ יתרו, תרע"ח
  25. 25 שלוש פעמים בשנה, ש"פ משפטים, תרע"ח
  26. 26 ועשית את הקרשים, ש"פ תרומה, תרע"ח
  27. 27 זכור את אשר עשה לך עמלק, ש"פ תצוה, תרע"ח
  28. 28 וקבל היהודים, פורים, תרע"ח
  29. 29 וידבר ה' אל משה ואהרן, ש"פ תשא פרשת פרה, תרע"ח
  30. 30 ועתה אם מצאתי חן בעיניך, ש"פ תשא, תרע"ח
  31. 31 החודש הזה לכם, ויק"פ החודש, תרע"ח
  32. 32 ויקרא אל משה, ש"פ ויקרא, תרע"ח
  33. 33 ועבר ה' לנגוף את מצרים, ליל ב' דפסח, תרע"ח
  34. 34 ששת ימים, שחהמ"פ, תרע"ח
  35. 35 ויט משה את ידו, שביעי ש"פ, תרע"ח
  36. 36 זאת תורת העולה, ש"פ צו, תרע"ח
  37. 37 ויהי ביום השמיני, ש"פ שמיני, תרע"ח
  38. 38 כי כאשר השמים החדשים, ש"פ תו"מ שר"ח אייר, תרע"ח
  39. 39 כשמן הטוב על הראש, ש"פ אחו"ק, תרע"ח
  40. 40 להבין ענין הילולא דרשב"י, ל"ג בעומר, תרע"ח
  41. 41 המזבח עץ שלש אמות גובה, ש"פ אמור, תרע"ח
  42. 42 וכי תאמרו מה נאכל, ש"פ בה"ב, תרע"ח
  43. 43 שאו את ראש, ש"פ במדבר, תרע"ח
  44. 44 וספרתם לכם ממחרת השבת, ב' דשבועות בבוקר, תרע"ח
  45. 45 נשא את ראש, ש"פ נשא, תרע"ח
  46. 46 בהעלותך את הנרות, ש"פ בהעלותך, תרע"ח
  47. 47 ועתה יגדל נא כח אד', ש"פ שלח, תרע"ח
  48. 48 כל מחלוקת כו', ש"פ קרח, תרע"ח
  49. 49 אלה מסעי, ש"פ מטו"מ, תרע"ח
  50. 50 ותאמר ציון עזבני ה', ש"פ דברים, תרע"ח
  51. 51 וידעת היום, ש"פ ואתחנן, תרע"ח
  52. 52 כל המאריך באחד, ש"פ עקב, תרע"ח
  53. 53 ראה אנוכי, ש"פ ראה, תרע"ח
  54. 54 לא תלבש שעטנז, ש"פ תצא, תרע"ח
  55. 55 את ה' האמרת, ש"פ תבוא, תרע"ח
  56. 56 כי קרוב איליך הדבר מאוד, ש"פ ניצבים וילך, תרע"ח



מן המיצר קראתי י"ה, ליל ב' דר"ה, תרע"ח

בפסוק נאמר ב' פעמים י-ה, והכוונה הוא שגם ו-ה' יהי' בדרגת י-ה. דהנה שם הוי' הוא בחי' אור, וכדי שיהי' אור השייך אל המקבל הנה תחילה צריך להיות צמצום אורו של הרב כדי שיתגלה נקודה של חיצוניות השכל השייך אל המקבל, וזהו אות י', ואח"כ מרחיב הרב נקודה זו בעצמו, וזהו אות ה', ואח"כ ישנו עוד צמצום והרב מוריד ומשפיע בחי' זו להמקבל, וזהו אות ו' שבראשו ישנו י', ואח"כ מתרחב ההשפעה אצל המקבל באורך ורוחב וזהו בחי' ה' אחרונה.

וזהו בשם הוי' דכללות, ובפרטיות הספי' דאצי' הם ג"כ בחי' ד' אותיות הוי' י' בחכמה כו'.

וככלות אור הקו הוא אור השייך אל העולמות, והיו"ד הוא ראשית המשכת הקו, שלמעלה מבחי' גילוי גם בבחי' א"ק. ופרצוף דא"ק הוא בחי' ה' דשם הוי', דא"ק הוא מחשבה הקדומה על דכללות העולמות (ועד"מ שלפני שישנו רצון בפועל ישנו הסכם בנפש שטוב לרצות דבר זה), ואות ו'' הוא בחי' עתיק ואריך, ואות ה'   אחרונה הוא בחי' עשר ספי' דאצילות.

אך אוא"ס שלפני הצמצום הוא למעלה מגדר עולמות ואין שם התחלקות מדריגות כלל.

וזהו הב' שמות, דבשם הוי' שבעצמות אין הפרש בין י"ה לבין ו"ה, שבכללות השם הוא בחי' גילוי אור בשוה, אך בשם הוי' שהוא הגילוי אל העולמות הנה ו"ה אי ו כמו עצם האור שהוא י"ה. וזהו מן המיצר גו' להמשיך בחי' פנימיות ועצמות אואו"ס, בחי' י"ה הנעלם, ומשם נמשך להיות  ו"ה כמו י"ה, שעצם האור כמו שהוא בי"ה יהי' בגילוי בו"ה.


והנה בכדי להמשיך

והנה כדי להמשיך מבחי' י"ה הנעלם הוא ע"י התשובה, ולכן אומרים פסוק זה לפני תק"ש שענינה תשובה, וע"י התשובה ממשיכים שם הוי' שבעצמות.

ובירור הענין יש להקדים שורש ההפרש בין צדיקים ובע"ת, הנה צדיקים הם בחי' זרע אדם, שהם מבחי' מ"ה שהו"ע האורות הדבוקים במקורם, ובע"ת הם בבחי' שם ב"ן שהוא בחי' הכלים וגם בחי' האורו. שאינם דבוקים במקורם כמו בחי' המלכות, וגם האורות דתוהו הם בבחי' שם ב"ן, והי' בהם השבירה כי היו בבחי' יש, יש מי שאוהב. ומזה נשתלשל למטה בבחי' פסולת, בחי' פירוד ממש. ולכן הי' השבירה האורות דתוהו, דרק ע"י השבירה יכולים אורות דתוהו להתברר ע"י שם מ"ה.

ויובן בהקדים ענין חכמה ובינה, דחכמה הוא ראיית מהות הדבר, לא בבחי' טעם והשגה, ולכן הביטול דחכמה הוא ביטול במציאות מפני שרואה מהות הדבר, והוא בבחי' קרירות דכל עצמי אינו בבחי' תנועה והתפעלות. ובינה הוא ההיפך, שענינה השגה, והיא בבחי' מציאות וחמימות, שההשגה הוא בחי' תנועה והתפעלות, בחי' אם הבנים שמחה.

וכמו שחו"ב הם הפכים זה מזה כמו כן הם הפכים בפעולתם בלב, דע"י החכמה נעשה בבחי' דביקות, שמתדבק ממילא מצד האור ללא. רגש עצמו, וע"י הבינה נעשה התפעלות כרשפי אש. ואף שחו"ב הם הפכיים, מ"מ נאמר הבן בחכמה וחכם בבינה, שהם מתאחדים זה עם זה, דבחכמה הוא המקור לשכל וטעם דבינה, ולאחר ההשגה דבינה יכול לבוא לנקודת ההשכלה, דע"י ששולל את הפרטים יודע שעצם הענין אינו מושג כלל. דע"י הביטול דבינה מגיע לנקודת לבחי' האין דחכמה. וחיבור חו"ב הוא מפני ששורש הבינה הוא למעלה משורש החכמה, שהרי לפני הנקודה של חכמה הי' בחי' מרחב, ומשם הןא שורש הבינה.


והנה כמו שהוא במוחין

הנה כמו שהמוחין מתכללים כן הוא גם במדות שהם פעולות המוחין, שגם המדות יכולים להתכלל ע"י שבירת וביטול הישות שממוח הבינה. דהנה התפעלות במורגש יש בזה התכללות דטוב ורע, שהרי הוא מרגיש את עצמו, אך ההרגש הוא בצימאון לאלוקות ושמחה בקיום התומ"צ וא"כ השמחה והאהבה אינה בבחי' ישות שמרגיש שהוא העלה מחיברו אלא ההרגש הוא הרגש אלוקות. והראי' על זה שיש בו גם בכי' תקיעה בליבאי מסיטרא דא, שככל שמרגיש את אור אלוקי יותר הוא יותר מתמרמר על העדר גילוי אלוקות בנפשו. ועוד ראי' הוא שאחר התפילה הוא בבחי' שפלות והכנעה, וא"כ המדות ישנם בבחי' ביטול, אף שהוא רק ביטול היש, ועי"ז מאיר בו הביטול שבחכמה שבה אין מרגיש את עצמו כלל.

ונמצא מובן שגם במדריגת התיקון צריך להיות הביטול כדי שיהי' התכללות, ועפי"ז מובן שהשבירה דתוהו הי' כדי לפעול ביטול באורות דתוהו ועי"ז יהי' התכללות גם באורות דתוהו. ואחר כל זה יובן ענין צדיקים ובע"ת, דהנה בירור נה"ב הוא ע"י הביטול דלב נשבר, ועי"ז נעשה הנה"ב, ששרשו משם ב"ן, כלי לאין דשם מ"ה, וכשאר היש מתבטל ונעשה אין אזי מגיע למעלה יותר, וזהו במקום שבע"ת עומדים כו'.

וזהו"ע ב' שמות הוי' דקודם י"ג מדה"ר, דהוי' הא' הוא שם הוי' דעתיק שהוא שם הוי' שבעצמות, והוי' הב' הוא המקור לי"ג מדות שהו"ע של מדידה והגבלה, למי נושא עון למי שעובר על פשע, וע"י התשובה ממשיכים משם הוי' הא' ועי"ז ניתן כל המסכים והפרסאות ונמשך בחי' רחמים פשוטים.

וזהו יתרון מעלת הבע"ת, שהצדיקים ממשיכים גילוי שם הוי' בעולם אך אין הגילוי כמו שהוא בעצם, וזהו שבתיבת מצוה רק ו"ה הוא בגילוי, אך הבע"ת ע"י מן המיצר נעשה שבירת היש ועי"ז קראתי י"ה, שגם למטה ההמשכה ההיא י"ה, וזהו ענני במרחב, שגם בבחי' ההתפשטות יהי' בחי' י"ה.


כנשר יעיר כו', ש"פ האזינו, תרע"ח

נשר הוא בחי' הרחמים, קו האמצעי. דקו האמצעי חלוק מב' הקוין בב' דברים. דקו האמצעי מבריח מן הקצה העליון ועד קצה התחתון, ולכן נעשה כדבר אחד ואין בו חילוקי מדריגות בין תחילתו לסופו. וזהו שכל מקום שישנה עלי' שלא בערך הוא בחי' נשר, וכמו לעתיד לבוא, ביד חרוב, נאמר "הקב"ה עושה להם כנפים כנשרים ושטים על פני המים.

דהנה ענין חד חרוב יובן בהקדים שבשבת פנימיות הדיבור היינו המחשבה בענין הדיבור עולה למעלה, וחיצוניות הדיבור שבו אין שינוי מקבל מבחי' חיצוניות המחשבה. אך לעת"ל שאז יתגלה גם פנימיות המחשבה אזי אין חיצוניות העולם יכול לקבל מפנימיות המחשבה ולכן יתבטל גשמיות העולם ויהי' גילוי פנימיות עתיק, וזהו ע"י בחי' נשר, ולכן הצדיקים ישוטו מעל מים העליונים בחי' החכמה מפני שהם יהיו למעלה מבחי' החכמה.

ומעלה מבחי' כנשר הוא בחי' הוי' בדד ינחנו בחי' תפארת לדעת שבעתיק, שאז העלי' הוא בבחי' העצמות. וזהו בדד, בד פירושו יחידי, והד' השני הוא בחי' מלכות, ד' דאחד, שעולה בפנימיות עתיק ועי"ז עולה בעצמות א"ס.

וזהו שתחה"מ הוא מבחי' רחמים רבים.

וזהו שע"י המשכת יגמה"ר נעשה סליחת העונות, מילוי הפגמים והמשכת האור, והוא מפני שע"י י"ג מדות הרחמים נמשך מבחי' העצמות שעי"ז מתמלא כל הפגמים, וגם החושך מתהפך לאור, וזהו יצרנהו כאישון עינו, השחור שבעין שעי"ז הוא הראי', מעלת הפיכת החושך לאור. וההמשכה היא ע"י התשובה, בחי' אור חוזר שמגיע למעלה מבחי' אור ישר (ולכן תחה"מ נלמד מק"ו מבריאת העולם, מה הוה הוה, מאי דהוה לא כ"ש, אף שתחה"מ הוא למעלה הרבה מבחי' ברה"ע, אלא שיש מעלה בריאת העולם בזה שהוא בחי' אור חוזר, משא"כ הגילוי דתחה"מ הוא בחי' אור ישר).

וזהו כנשר יעיר קנו, כמו שתפארת דאצי' הוא בריח התיכון העולה עד פנימיות הכתר, כן הוי' בדד ינחנו, בחי' יד מידות הרחמים, תפארת דעתיק מבריח מקצה העליון עצמות א"ס עד קצה התחתון שממנו באו מילוי הפגמים ועל ידו נהפך הרע לטוב, וזהו ימצאהו בארץ מדבר, ע"י האור חוזר דתשובה.


למען ידעו דורותיכם, ב' דסוכות, תרע"ח

ענין ישיבה בסוכה הוא משום מעשה אבות סימן לבנים, שכמו שיעקב אבינו מתחילה שלח מנחה לעשו ואח"כ בא לסוכות, כן בנ"י תחילה שולחים שעיר לעזאזל ואחר מקיימים מצות סוכה. ויובן בהקדים הענין איך יכולים החיצוניים לקבל מהקדושה, ובהכרח צריך לומר שיש להם שורש למקור באלוקות ושם הם טוב, ואח"כ משתלשל מהם הרע, ועד"מ מהפסולת שמתחילה הי' כלול במאכל ואח"כ ע"י הבירור בקיבה נדחה לחוץ. ועדת הוא למעלה בענין שבירת הכלים דתהו, שבשרשם האורות דתהו הם בבחי' ישות אך הם בקדושה, ובשורש שרשם הם בבחי' עקודים שאינם ניכרים בפני עצמם אלא הם מעורבים בבחי' התיקון, ורק דע"י הנפילה ושבירה נעשים בבחי' רע.

והנה על בראשית ברא איתא בתרגום בחוכמתא, בחי' חכמה תתאה דמעשה בראשית, ותכלית הבריאה היא בשביל התורה שהיא בחי' חכמה עילאה. ולפני הבריאה הי' כל העולם מים במים היינו דחכמה תתאה היה כלול בחכמה עילאה, ואח"כ כשנברא העולם נעשה הבדלה ביניהם, ויהי' מבדיל בין מים למים.

והנה להיות ששורש הרע הוא טוב לכן יכול להיות התחברות טוב ורע. והוא ענים התלבשות נפה"א בנה"ב, שזהו התלבשות ברצון שלכן נק' לבוש, וע"י ההתלבשות נעשה בירור בנה"ב, כי האהבה דנה"א הוא בהתלבשות ולפי אופן וטבע נה"ב. אך מצד ההתלבשות הנה בהאהבה דנה"ב ישנו גם מבחי' נפה"א, וע"י התשובה מתעלה ומתברר האהבה דנה"א, אך נשאר עצם מעשה הרע, האותיות שברע, שהם אינן מתבררים אלא דוחים, ותשליך במצולות ים כל חטאתם, וזהו ענין שמשלחים את הרע הנשאר לעזאזל, ומזה ישנו חיות לקליפות, ועי"ז הקליפות מסכימים להמשכת החיות לקדושה. והנה, ע"י הווידוי נעשה בירור גם באותיות, וזהו שובה ישראל, ואח"כ נאמר קחו עימכם דברים.    

ולאחר שילוח השעיר, שבנ"י מעבירים את הבגדים הצואים אזי זוכים להלבש אותך מחלצות, בחי' המקיפים ואהבה רבה, שבסוכה הוא בבחי' מקיף, וע"י הד' מינים, ובפרט בשמע"צ, נמשכים המקיפים בפנימיות.


ושאבתם מים, קיצור ורשו"ד, שחוהמ"ס, תרע"ח

ענין הנסכים הוא המשכה מלמעלה למטה, יסוד המים שבנשמה שבא לאחר הקרבנות, בחי' רצוא, יסוד האש שבנשמה. ויין משמח אלוקים ואנשים, אלוקים הוא בחי' העלם דשמש ומגן ה' אלוקים, ומשמח הוא בחי' גילוי שנמשך בחי' בינה. אל ענין ניסוך היין הוא המשכת בחי' חכמה, ולכן הוא בשמחה בהתגלות, עבודת הצדיקים, משא"כ שאר הנשמות צריך להיות השמחה בהעלם והיראה בהתגלות.

 

ביום השמיני שלח את העם, שמע"צ, תרע"ח

העבודה צריך להיות בבחי' קצור ושוב, וזהו שלח את העם, שזהו העבודה דשוב שהוא מרחוק, אך כדי שהריחוק לא יח' ריחוק לגמרי נאמר ביום השמיני שהוא בחי' המשכת החכמה.

וביאור הענין, דהנה כתיב שלחייך כפרדס רימונים, ולעיל מינה נאמר גן נעול, שקאי על ר"ה ויוהכ"פ, דכל השנה המלכות הוא בחי' מ' פתוחה כשמתלבשת בבי"ע ואז שייך יניקה, אך בר"ה ויוה"כ מאיר בחי' הבינה במלכות ונעשה גן נעול. וב' בחי' אלו הם ב' בחי' כלה שארי, כלה מלשון כליון לגמרי, ביטול במציאות אך אין כל אדם זוכה לזה, ולכן ישנו פירוש נוסף כלה מלשון כלתה נפשי בחי' תשוקה לאלוקת.

ובפרטיות גן נעול קאי על ר"ה וגן נעול מעין חתום קאי על יוה"כ, דבר"ה מאיר בחי' הבינה במלכות, שזהו בחי' גילוי הארת נקודת הלב, מקיף דחי', אך ביוה"כ מתעלה בחי' המלכות בבינה ללא אמצעות הז"א, והוא בחי' גילוי עצם נקודת הלב, מקיף דיחידה.  

והנה, בכל המדריגות ישנם בחי' אור מים רקיע, ועד"מ בשכל שאור הוא בחי' מקור השכל שלמעלה ממהות השכל המושג ומובן, בחי' חכמה שבכתר, ומים הוא כשבא השכל בבחי' שכל דק אך יכול להיות בו תפיסא והשגה, וכשבא בבחי' השגה ממש הא בחי' רקיע.

והנה ישנו אור מים רקיע גם מלמטה למעלה, דרצוא דפנימיות נקודת הלב הוא בחי' אור, והוא המתגלה ביוהכ"פ. והנה, שם הוי' שנמשך מלעלה ביוה"כ בבחי' אור מים רקיע מתגלה סבוכות בצל וסכך הסוכה, בחי' יושב בסתר עליון בצל שד'. דישנם ג' פירושים בשד-י. שדי שאמרתי לעולמי די, בחי' ממכ"ע, רקיע. שדי באלוקותי לכל ברי', בחי' סובב, בחי' מים, ושאין העולם ומלאו כדאי לאלוקתי, בחי' עצמות א"ס, בחי' אור. וזה נמשך בסוכות בבחי' מקיף וע"י הלולב נמשך בפנימיות. אך הנה כתיב, לפני קרתו מי יעמוד, כי השוב הוא בחי' ריחוק וא"כ יכול ליפול לתוך קרירות דקליפה, וצריך להיות שימס הקרח, שבהקרח יהי' בחי' מים, שגם בהשוב יהי' תערובת בחי' הרצוא. וזהו ביום השמיני שילח את העם, שילח הוא בי' שוב ואז הם בבחי' עם, אך ביום השמיני שלח את העם, דביום השמיני הוא המשכת בחי' חכמה, שגם בשוב יהי' בחי' גילוי, התכללות דרצוא ושוב.   


בראשית ברא אלוקים, ש"פ בראשית, תרע"ח

בראשית ברא אלוקים, ואיתא בתיקוני זוהר בראשית ברית אש. ולהבין זה יש להקדים מ"ש ואני אהי' לה נאום ה' חומת אש סביב. דפעולת החומה הוא ב' ענינים: א: להגן ולשמור מן האויב, בירושלים הוא בחי' מלכות דאצי' והקליפה נלחמת כי רוצה לקבל יותר מהחוק הקצוב לה, ובעבודה הוא מלחמת נה"ב בנה"א. ב: החומה מגבילה את התפשטות העיר, וכמו שחומת ירושלים מגבילה את קדושת ירושלים למקום מסוים, והו"ע הפנימיות הקדושה תומשך למקום הראוי דוקא (שזהו גם ענין החותם דיוה"כ והושע"ר).

וענין החומה להגן ולהגביל, הו"ע אני חומה זו תורה.והענין שבברכת יוצא אנו אומרים ברחמיך הרבים רחם עלינו, והוא מפני שאנו מרוחקים מן העצמות, דהתהוות העולמות הוא רק מהארה דהארה (דישנו שם העצם, שהוא הארה עצמית הגבורה בהעצם ושם הפעולה), ואין אנו בערך להמשיך את העצמות וע"כ אנו מבקשים ברחמיך הרבים רחם עלינו, ועי"ז נמשך האור בבחי' מקיף והוא החומה שמגים מן החטא ומקרב אותו לאלוקות, והשראת המקיף הוא באותיות התורה, כמו החומה שנעשית מאבנים.

והנה זה שצריכים לחומה הוא רק עכשיו, אך לעתיד, שאז גם ו"ה יתעלה לבחי' י"ה, שהכל יהי' בבחי' עלמא דאתכסיא ששם אין שייך אחיזת החיצונים, הנה אז נאמר פרזות תשב ירושלים, ואז יהי' בחי' חומת אש סביב, דאש ענינה העלאה והוא בחי' פנימיות עתיק שיאיר בבחי' מקיף, ולכבוד אהי' בתוכה בו"ע פנימיות אבא, חיבור מקיף ופנימי. ובעבודה הו"ע נהורא אוכמא ונהורא חיורא שהו"ע ביטול היש וביטול דדעת עליון, וזהו ברית אש התחברות ב' בחי' אש. גם י"ל ברית אש הו"כ כוונת הבריאה להיות העבודה בבחי' ביטול היש, למהוי אחד באחד, שגם למטה יהי' הביטול דיחו"ע.


עשה לך תיבת גו', ש"פ נח, תרע"ח

"עשה לך תיבת גו' קנים", קן הוא בחי' בינה שהוא מדור והיכל לחכמה.

ובירור הענין, אנו אומרים "נשמה שנתת בי טהורה היא", "טהורה" הוא שאינה בבחי' מציאות (היא בבחי' הזדככות הישות), שזהו בחי' אצי'. "אתה בראתה" כו' הו"ע ירידת הנשמה לבי"ע, והירידה היא לצורך עלי', שהנשמה למטה מגיעה לבחי' קדש העליון, "אשר קדשנו במצותיו", שקדש הו"ע שמובדל בערך בבחי' אין ממש.

דהנה, העולמות הם מבחי' ממכ"ע, קדוש בו', ורק שיש בהם הארת הסובב, ולכן יש התחלקות בעולמות, מפני שהרצון שבהם אינו רצון עצמי אלא הוא בשביל כוונה. אך המצוות הם בבחי' קדש, בחי' סוכ"ע, ולכן הרצון שווה בכל המצות. וזהו העלי' הנפעלת בנשמות ע"י קיום התורה והמצות. אך אם חטא ופגם בבחי' קדש, דהעדר ההמשכה הוא בחי' פגם, אז הכפרה הוא מעצמות אוא"ס, "וכיפר על הקודש", בבחי' קודש הקדשים הוא מובדל בערך גם מבחי' קדש, והוא בחי' "קדושתי שלמעלה מקדושתכם".

וזהו שייכות ענין תיבה למצורע, דמצורע הוא מוציא שם רע היפך כל ענין התורה שהוא "ואהבת," וכעין זה הי' בנח שלא התפלל על אנשי דורו, וזהו "מה קן מטהרת אף תיבתך מטהרת", וזהו "וכפרת אותה גו' בכופר", ע"ד "כי ביום הזה יכפר".

והנה ע"י התיבה יכולים לשוט על המים, והענין: מים קאי על הנבראים דעלמא דאתכסיא, והנבראים שביבשה קאי על הנבראים דעלמא דאדתגליא. וע"י התומ"צ מחברים ביניהם, והו"ע החיבור דד"ע וד"ת. ובעבודה הו"ע החיבור דרצוא - הביטול דים, והשוב - בחי' ארץ, שע"י התומ"צ גם השוב הוא בבחי' גילוי אור דד"ע, ונח הי' במדריגת הצדיקים ולכן הי' ביכולתו להמשיך חיבור ים וארץ.

וענין "תיבתך מטהרתך" יובן בהקדים בחי' ים בלעומת זה, שהו"ע הטרדות בעניני עוה"ז ופרנסה, וע"י שהאדם מתגבר על זה ועסקו בהם הוא לשם שמים אזי נעשה יתרון האור, והאדם מתעלה לבחי' "טהורה היא" שהוא בחי' שורש ומקור הנשמה.


ויטע אשל, ש"פ וירא, תרע"ח

ויטע אשל בבאר שבע, באשל ישנם ב' פירושים חד אמר פרדס. דהנה האדם עץ השדה, שיסוד האילן הוא למעלה מהענפים, כמ"ש באבות כל שמעשיו מרובים מחכמתו כו' שענפיו מועטים ושרשיו מרובים. היינו שמעשה, אף שאינו בבחי' גילוי, מגיע לבחי' השורש שהוא מקור הנשמה שהוא למעלה.

דהנה ישנו מחלוקת האם מצות צריכות כוונה או לא, דכוונה פירושו כוונת המצות והעיקר הוא האהוי"ר והדביקות, שזהו בחי' התענוג, דאף שטעמי המצות לא נתגלו, הנה זהו עצם התענוג בחי' הכתר שיתגלה לעתיד, אך עתה ישנו הארת התענוג המתלבש בחכמה. ומ"ד מצו. אין צריכות כוונה, הוא משום שסובר שהעיקר הוא הרצון דמצות, שבכל המצות בשוה, שלמעלה מהארת התענוג.  

וזהו ושמרו דרך ה' - שזהו כוונת המצות הממשיכים תוס' אורות - ולעשות צדקה ומשפט הוא מעשה המצות בפועל ממש.

וכמו שהוא בענין כונת המצות ומעשה המצות עד"ז הוא בענין תורה ומצות, דתורה הוא מחכמה, ובסדר ההשתלשות התורה הוא בחי' הארה בלבד, והוא ע"ד יחוד או"א המולידים נשמות. ומצות הוא ענין המשכת העצם, ולכן המצות הם בשוה אצל כל ישראל, והמצות הוא בחי' יחוד זו"ן שהוא יחוד גופני אך הוא המשכת העצם, שמזה בא הולדה חדשה.

וזהו שמעשה המצות בכפיה נמשך האור דתורה.  

וזהו שבחכמה נק' ענף והמעשה נק' שורש, דהחכמה הוא בחי' גילוי לבד, אך ע"י המעשה נמשך העצמות.

וזהו ויטע אשל, שאשל הוא האילן הגדול ז"א דאצי', ואברהם המשיך בהאילן מהשורש שלו, בחי' המשכת. העצמות, ועי"ז ויקרא שם בשם הוי' א-ל עולם, שהעולם בטל בתכלית, כמו שיהי' לעת"ל ביום ההוא יהי', שו"ה יהי' בדוגמת י"ה.


ואלה תולדות יצחק, ש"פ תולדות, תרע"ח

ואלה תולדות יצחק בן אברהם אברהם הוליד את יצחק. אברהם הי' מרכבה למדת החסד, ויצחק הי' מרכבה למדת הגבורה, וחו"ג הם בחי' אור וחושך,והרי ההעלם הוא למעלה מגילוי ולמה נקרא חושך? אך הענין הוא דההעלם הוא בחי' קירוב ודביקות במקורו, ורק כאשר מתרחק מהמשפיע אז הוא בבחי' מציאות אור. דגבורה הוא בחי' רצוא וחסד הוא בחי' שוב, דהשוב הוא בבחי' ריחוק ממקורו. ולפי"ז הי' השוב - בחי' אברהם - קודם להרצוא - בחי' יצחק, אףך שבכלל הרצוא קודם. אך הענין הוא דבההמשכה מלמעלה הנה השוב קודם להרצוא והו"ע מטי ולא מטי.

וזהו ג"כ דאברהם ויצחק הן בחי' אהבה ויראה, ויובן בהקדים השאלה איך שייך ציווי על אהבה, אך הענין שאהבה הוא בחי' שוב, שיהי' שם שמים מתאהב על ידך, וע"ז שייך ציווי שאחרי הרצוא יהי' בחי' שוב. דע"י ההתבוננות בענין אלוקינו ואלוקי אבותינו -  דאבותינו בחי' חו"ב נעשה ע"י אלוקינו בחי' הצמצום, מפני שהם באין ערוך לבחי' אנת הוא חד - נעשה בחי' הרצוא, אך ע"ז נאמר ואהבת, בחי' שוב שיהא ש"ש מתאהב על ידך, להמשיך אוא"ס בבחי' שם שמים - ז"א ומלכות. וזהו בחי' אברהם, בחי' המשכה למטה.

אמנם מדרגת יצחק הי' בבחי' העלאה מלמטה למעלה, ולכן הי' עוסק בחפירת בארות, להביר העפר המכסה על המים. וע"ד ההפרש בין מ"ת שאז עדיין לא נזדכך המטה, לעוה"ב ותחה"מ שיהי' לאחר הזיכוך. וכמשך הידוע בשני בני אדם אחד עומד בהר ואחד בבקעה, שכדי שהתחתון יעלה למעלה הוא ע"י כמה עיקולי ופשורי כו'. וזה הי' עובדת יצחק, שדוקא על יד הי' זיכוך המטה. (והגם דאברהם ג"כ חפר בארות, הנה המטה לא נזדכך, ולכן בהתגברות החומריות נסתלק האור, ולכן סתמום פלישתים).

וגם שע"י זיכוך המטה נמשך גילוי אור עליון יותר מחי' פנימיות ועצמיות אוא"ס.  

וזהו ויקרא להם שמות כשמת אשר קרא להם אביו, שמות דיצחק הוא מלא בו' (אף שבכלל ו' הוא בחי' המשכה), דמצינו ו' שהוא בחי' העלאה. וגם י"ל כנ"ל שע"י ההעלאה וזיכוך החומר נמשך תענוג הפנימי ועצמי מלמעלה.

אמנם בכדי שיהי' ההעלאה דיצחק צריך להיות המשכה מלמעלה, וכמו בקבלת שבת אומרים לכה דודי לקראת כלה, שנמשך בחי' ז"א כדי שיהי' עליית המלכות. וזהו ואלה תולדות יצחק בן אברהם, דבכדי שיהי' בחי' יצחק זהו ע"י בחי' אברהם. ואח"כ נאמר אברהם הוליד את יצחק, דבאתעדל"ע דאברהם ישנו ב' בחינות, אתעדל"ע לעורר אתעדל"ת - יצחק בן אברהם, ואברהם הוליד את יצחק הוא בחי' אתעדל"ע שלאחר אתעדל"ת.      


ויקח לו יעקב, ש"פ ויצא, תרע"ח

ויקח לו יעקב מקל לבנה לח ולוז גו', הנה עבודת יעקב בבית לבן הי' בצאן לבן דע"י עבודת מ"ן דבי"ע (העבודה בצאן לבן) המשיך מדריגות נעלות מאוד והן עקודים נקודים (שלמעלה מעולם האצילות) וברודים (עולם האצילות).

והענין הוא דהנה הפרד"ס ביאר שענין י"ג מדות הרחמים הוא עשר ספירות וג' ראשים שלמעלה מאצי' (אור צח אור מצוחצח ואור קדמון). אך בברייתא דשמעון הצדיק מבואר די"ג מדות הם י"ס ובי"ע. אך באמת י"ל דלא פליגי, ד'ורש התהוות בי"ע, ובכדי שיהי' גילוי למטה בבי"ע, הוא דוקא ע"י מדריגה גבוה יותר (ג' ראשים).

ולהבין ענין העבודה בצאן לבן הנה בנשמות ישנם זרע אדם וזרע בהמה, דבאדם ישנו דעת ובהמה אין בה דעת. דהנשמה נמשכת בטבע לאלוקות אך הוא ללא דעת (כמו שהבהמה מתפעלת מדבר מאכל ללא הבנה בענין המאכל). אך אין הכוונה שאין לנשמה דזרע בהמה השגה כלל, אלא שיש בה השגה אך אין תופסת את האור האלוקי שבהשגה, שזהו בעיקר ע"י הדעת. דהכרה שע"י הדעת הוא שתופס את העצם, כאילו רואה מהות הדבר.

והגם שלא שייך ראי' במהות אלוקות מ"מ הרי נאמר ומבשרי אחזה אלוקה, והרי האדם יודע שיש בו נפש המחי' אותו, ועד"ז הוא באלוקות ששייך הכרה כאילו רואה. אך גם בחיות הנפש ההכרה הוא רק כאשר יודע ענין ומעלת החיות. וזהו ג"כ ענין דע את אלוקי אביך, דע"י הדעת הוא נעשה בבחי' מהלך. דהנה אינו דומה שמיעה לראי' שבראי' הוא מתפעל באופן אחר לגמרי. והנה ראי' הוא בחי' חכמה, ודעת הוא הכרה כאילו רואה, ודעת הוא המחבר חו"ב, שגם בבינה יהי' מדריגת החכמה.

וזהו ענין זרע אדם, שיש בהם דעת, דעולם האצי' הוא גילוי ההעלם מאוא"ס.

והנה, בדעת יש ב' מדריגות ד"ע וד"ת, דד"ת הוא הדעת שבהשגה, אך אמיתית ענין הדעת הוא שתופס עצם האור האלוקי.

וזהו עבודת יעקב בצאן לבן להמשיך בחי' ד"ע בנשמות דזרע בהמה, שהרי נשמות דבי"ע יש להם שורש באצי'. וע"ז הי' ענין המקלות שלקח מקל לבנה לח, בחי' חסד, ולוז וערמון, בחי' גבורה, והא אעיל בגווייהו, בחי' תפארת, ועי"ז המשיך בחי' עקודים.

אך על בירור זה הי' צריך שהיית זמן עשרים שנה, והי' צ"ל ערמה, דדוקא ע"י בחי' ערמה מבררים את הרע הטמון ונעלם, וגם מפני שתחילת נפילת הניצוצות אל החיצונים הי' ע"י ערמה, והנחש הי' ערום, והבירור הוא ג"כ על ידי מרמה - בא אחיך במרמה.

וע"ז הי' ענין המקלות, שע"י העלאת מ"ן מנשמות דבי"ע נמשך בחי' בי"ע הכלליים - עקודים נקודים וברודים.  


קטונתי מכל החסדים, ש"פ וישלח, תרע"ח

קטונתי מכל החסדים, ופרש"י הוקטנו ונתמעטו זכויותי בשביל החסדים שעשית. והרמב"ן כתב ואיננו נכון, והכוונה דקטנות וגדלות הוא במעלה וחשיבות הדבר לא בריבוי ומיעוט. אמנם באמת ענין מיעוט הזכיות וכן מש"א מנכין לו מזכיותיו, ג"כ הכוונה במעלה וחשיבות שעי"ז הוא קטן ושפל.

אמנם גוף הדבר שע"י הנס מנכים לו מזכיותיו אינו מובן לכאורה שהרי שכר מצות בהאי עלמא ליכא, וא"כ מה שייך מנכין. אך הענין דהטעם דשכר מצות בהאי עלמא ליכא הוא מפני שבעוה"ז א"א להיות נמשך רק בחי' הארה, בחי' ממכ"ע, אבל אור הסובב הוא למעלה מהעולמות, ובאור זה אינו שייך כ"כ שיהי' נמשך רק בחי' הארה בלבד, דכאשר מאיר גילוי אוא"ס הסוכ"ע הוא שמאיר האור כמו שהוא, וע"כ א"א לעולמות לקבל גילוי אור זה. והגם דבחי' ממכ"ע ג"כ אינו מאיר בגילוי מ"מ בכל דבר יש אור וחיות המחי' את הדבר, והרי החיות הוא אלוקות. וכמו"כ הוא בעבודה כשמזכך חומריות הגוף ונה"ב מאיר בו אור אלוקי בתפילה.

והנה, שכר מצוה הוא המשכת אור הסובב, ולכן שכר מצוה בהאי עלמא ליכא כי א"א להיות גילוי זה עכשיו כי אם לעתיד. והגם שנמשך אור מקיף בהעלם על האדם המקיים המצוה, הרי זה רק בהעלם (ופועל שירצה לעשות עוד מצוה).

אמנם ענין הניסים הוא גילוי אוא"ס שלמעלה מהעולמות וא"כ זהו ההמשכה דבחי' שכר מצוה, ע"כ שייך לומר על זה שמנכין לו מזכויותיו.

ולהבין ענין הניסים, יש להקדים מ"ש א-ל דעות הוי', ד"ע הוא שלמעלה יש ולמטה אין, וד"ת הוא שהבריאה היא יש מאין. דהנה השתלשלות עו"ע הם בערך זה לזה, דבשכל ומדות הנה המדות כלולים תחילה בשכל, ואח"כ מתגלים מהעלם אל הגילוי. אבל ענין יש מאין הוא שמאין נתהוה דבר בבחי' התחדשות, מה שלא הי' קודם. והנה, ב' הדיעות שניהם אמת, ד"ת הוא משם אלוקים וד"ע הוא משם הוי'. וב' המדרגיות יש להם שורש בעצמות אוא"ס, דאוא"ס הוא למעלה מעלה עד אין קץ ולמטה מטה עד אין תכלית, והוא בחי' כח הגבול וכח הבלי גבול.

והנה, לשון טבע, איתא בחכם צבי, הוא שם מחודש. ואומר שהכל הוא נס ורק שהטבע הוא ניסים תכופים. ויש אומרים שטבע הוא מלשון אדם טובע מטבעות כו' והקב"ה טבע את כל אדם בחותמו של אדה"ר. וא"כ פי' טבע הוא האור וחיות אלוקי המהוה את העולם. וי"ל שטבע הוא לשון טביעה, טובעו בים סוף, מפני שהחיות אלוקי בא בהתלבשות. ובסש"ב פי"ט כתב דטבע הוא שם מושאל לכל דבר שלמעלה מטו"ד, דהכוונה הוא על האין האלוקי המהווה את היש.    

וזהו ענין הניסים, דהנה נס הוא לשון רוממות, והוא גילוי שם הוי', דהנה האין המהוה את היש שרשו הוא מבחי' אין דכתר, והנה אין אותיות אני, דאני הוא בחי' עצמות אוא"ס, וכמו שיש אין כלול באני, כך יש אני בהאין, וזהו רוממות הטבע, ומשם הוא הניסים המלובשים בטבע, שבהם נראה ונגלה שטבע גופא הוא למעלה מהטבע, וה"ז בחי' גילוי ד"ע בד"ת.

והנה הנהגת הטבע והנסים הם מב' היחודים דאו"א, דיחוד חיצוני דחו"ב הוא שמאיר מהחכמה אל הבינה, אך הבינה הוא בהתגברות ולכן ה"ז בחי' יחו"ת, דהאין דחכמה אינו מושג בבינה, אבל יחוד פנימי דאו"א הוא הביטול דיחו"ע, שעצמיות החכמה מאיר בבינה, וע"כ ההנהגה הוא מהחכמה.

ולפי"ז מובן שענים הניסים הוא ענין הגילוי דלעתיד, ששם אלוקים עולה ונכלל בשם הוי', ולכן ע"י הנס מנכים לו מזכיותיו, כי הנס הוא בחי' שכר מצוה, אך זהו רק כשמכניס את עצמו בסכנה ולא כשנותנים לו ניבים מלמעלה, ויעקב נתיירא מצד הענוה, בחי' "קטונתי", אך באמת הנס ניתן מלמעלה מצד בחי' "ומכל האמת", והנס הו"ע האתהפכא דעשו,     

     

פדה בשלום, י"ט כסלו, תרע"ח

פדה בשלום נפשי, ואמרו רז"ל כל העוסק בתורה ובגמ"ח ומתפלל עם הציבור כאילו פדאני לי ולבני כו', והנה ג' דברים הנ"ל הן הג' דברים דתורה עבודה וגמ"ח, וענינם המשכת המולים במדות. דהנה, עבודה הוא מלמטה למעלה, וגמ"ח הוא המשכה מלמעלה ותורה הוא קו האמצעי. והענין, דעבודה הוא עבודת הקרבנות, והקרבנות שחיטתן בצפון, בחי' הגבורות דתגבורת החיות, דכל העלאה הוא ע"י הגבורות ורשפי אש.

ועוד יובן מה שהתפילה היא בחי' שמאל, שמאלו תחת לראשי, דאין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש, בחי' לב נשבר, ועי"ז מתעלה לבחי' ראש דהנשמה, בחי' רעו"ד. (וגם שעי"ז נעשה הקירוב יותר, והו"ע ויצעקו אל ה' בצר להם. דבקרנות הי' ענים תרומת הדשן והוצאת הדשן, הוצאת הדשן הוא הפסולת שצריך להרחיק שהוא העצבות, אך תרומת הדשן הוא הפסולת שיש בה חלקי הטוה

שמתבררים ועולים, והוא בחי' מרירות דשמאל דוחה, שעי"ז נעשה אח"כ הקירוב יותר).     

אך הנה הקרבת הקרבן הי' ע"י הכהן איש החסד, לאכללא שמאלא בימינא, דהכוונה בההעלאה הוא שיהי' המשכה, וזהו בחי' גמ"ח, המשכה מלמעלה. והתורה היא קו האמצעי שהיא גם בחי' המשכה מלמעלה, דדבריאת העולמות הי' בחי' המשכת חיצוניות המוחין, והצורה היא בחי' המשכת פנימיות המוחין.

ולהבין בחי' מוחין הנ"ל בעבודה, הנה בכל אחד ישנם ד' אותיות דשם הוי', והוא בחי' שם הוי' שבנפש, ד' הבחי' דנר"ן ונשמה לנשמה. י' הוא הביטול שבנפש שלמעלה מטו"ד. וה' ראשונה הוא ענין ההשגה וההתבוננות, והו' הוא בחי' המשכת הביטול דחכמה במדות (דהולדת המדות הוא לאחר שמתעלם גילוי המוחין, ולכן צריכים לאור אבא כדי שלא יבוא מהמדות שום יניקה, שלא יפול באהבה זרה). וה' אחרונה הוא בחי' מלכות פה, תורה שבע"פ, ולזה הא המשכת המוחין, ביטול דחכמה, כדי שמריבוי אריכות ההשגה לא ישכח על נותן התורה.

וזהו אמר הקב"ה כל העוסק בתורה כו', הקב"ה הוא בחי' ז"א דאצי', בחי' המדות, ובנין הם נש"י בחי' מלכות, ופדאני מבין האומות הוא שלא יהי' ח"ו אחיזה בבחי' ז"א ומלכות.       


קטנתי, י"ט כסלו בסעודה, תרע"ח

קטנתי מכל החסדים ומכל האמת שבכל חסד שהקב"ה עושה לאדם צריך להיות שפל רוח במאד. ולהבין זה, הנה באברהם כתיב אנכי מגן לך, דאברהם הוא בחי' גילוי הקו, ובכדי שיהי' האור וגילוי הוא ע"י המגן. והענין, אור הוא דבר נוסך על העצם, שהרי האור הוא בגדר גילוי, והעצם אינו בגדר גילוי. אך האור הי' כלול במקורו בהעצם וא"כ אינו מובן מהיכן הוא האור והגילוי מאחר שהעצם אינו בגדר גילוי. והנה, דבר זה צריך להבין גם בכוחות הנפש וכמו בכח השכל, שכשהרב משיג את השכל לעצמו אין ניכר כלל שכל התלמיד, ואיך נתגלה שכל השייך לתלמיד, וכמו"כ צריך להבין בכח המשכיל שאינו במציאות שכל כלל, וא"כ איך נמצאים ממנו שכליים?

אך הענין הוא כמ"ש כי שמש ומגן ה' אלוקים, וכדי שיומשך האור הוא דוקא ע"י הנרתק שהוא מסתיר את אור השמש.

(וטעם וסיבת הדבר יש לבאר בכמה אופנים: א': שע"י שמעכב את ההשפעה נעשה בערך אל המקבל. ב': שע"י ההעכבה יש להאור דבר להיאחז בו ועי"ז נעשה בבחי' אור. הג': שע"י עצם ההעצרה וההעכבה נמצא בחי' האור והגילוי, דעיקר הכוונה הוא שיהי' גילוי אור, ורצון זה מושרש בהעצמות, וע"י ההעכבה מתגלה הרצון העצמי להיות בחי' גילוי אור).

וכן הוא עד"מ בצמיחה, שזורעין הגרעין בארץ שדוקא ע"י ההעכבה, שהו"ע הריקבון, נעשה הצמיחה. והנה, ישנו זריעה ונטיעה, שנטיעה צריך שיהוי זמן רב, אך הצמיחה הוא בטוב ובעילוי ביותר (שמגרעין נעשה אילן וענפים ופירות משובחים), והוא ההפרש בין מ"ע ומל"ת, דבמ"ע ההמשכה היא מיד, ובמצות לא תעשה ההמשכה היא במשך זמן אך היא במדריגה עליונה יותר. וכנ"ל, שכל שמתעכב ביותר ההמשכה היא בחי' אור פנימי ונעלה יותר. ומכך זה יובן דהגילוי הנמשך מאוא"ס להאיר את העולמות, הוא ע"י הצמצום לעצור ולעכב. וזהו אנכי מגן לך, דבחי' הגילוי דאברהם הוא ע"י שתחילה ישנו המגן ונרתק.

וזהו קטנתי מכל החסדים, ויש לבאר זה בב' אופנים, א' שיעקב הוא בחי' קטן מפני שמבריח מן הקצה אל הקצה, הרי יש בו קצה שהוא בבחי' הגבלה, וזהו בחי' החסדים דאברהם שבא ע"י המגן. והב' הוא שנעשה קטן ושל ע"י הגילויים.

וזהו קטונתי מכל החסדים ומכל האמת, דבבחי' גילוי דפנימיות ועצמיות אוא"ס, קטונתי בחי' שפלות וביטול, שעי"ז הוא כלי אל האור, כי במקלי עברתי את הירדן הזה, בהמשכת בחי' אור פנימי ועצמי דא"ס ועי"ז הייתי לשני מחנות התכללות הקוין.              


אלה תולדות יעקב יוסף, ש"פ וישב, תרע"ח

אלה תולדות יעקב יוסף, וצריך להבין מפני מה מזכיר רק את יוסף. וגם צ"ל דתחילה מזכירו בשם יעקב ואח"כ בשם ישראל -
וישראל אהב את יוסף.

אך הענין דיעקב וישראל הם ב' מדריגות בנשמה, דיעקב הוא י' עקב, וישראל הוא לי ראש. דהנה ידוע שלא כל הנשמה נתלבשה בגוף, דעם הנשמה אינה בגדר התלבשות בגוף. דהנה הנשמה הוא בצלם ודמות שלמעלה, והרי למעלה מה שנתלבש בעולמות הוא בחי' הארה לבד, ועד"ז הוא בנשמה. דבחי' בראתה יצרת נפחת הוא המתלבש בגוף, אך בחי' טהורה הוא בחי' אין ולא בבחי' יש כלל, והיא למעלה מהתלבשות.

יובן הענין למעלה דהנה הבריאה היא יש מאין, אף ש"ממך הכל", דהתהוות הוא מבחי' האור, דהאור מפני שהוא מעין המאור יש בו כח העצמות להוות, דהאור הוא אור הקו שנמשך ע"י הצמצום אך מ"מ הוא נוגע ודבוק באוא"ס. והנה האור אינו עצמי ואינו תופס מקום לגבי אוא"ס ולכן נקרא אין. אך ע"י תומ"צ ממשיכים את בחי' העצמות. ועד"ז הוא בנשמה, שטהורה היא הוא בחי' אין, אך עצמות הנשמה הוא שיש ניצוץ קטן שנמשך ממדריגא האחרונה שבבורא והוא מתלבש בכח ניצוץ אחד נברא, וניצוץ קטן הנ"ל הוא בחי' ישראל.

ובחי' יעקב קאי על הנשמה המלובשת בגוף. והענין דבפרשה שניה דקריאת שמע נאמר "ואספת דגנך", אף שלכאורה אדם נברא בשביל עמל תורה".ויובן בהקדים שההתהוות הוא משם אלוקים שמעלים על שם הוי' עי"ז בשם אלוקים ישנם ק"כ צירופים, ובזה הוא העבודה דנש"י לפעול הביטול בכל הדברים הגשמיים. וז"ע "ואספת דגנך" לאסוף את כל הדברים הגשמיים מן הפירוד אל היחוד, דזהו "והנה אנחנו מאלמים אלומים בתוך השדה". דהנה אלומה הוא דם מלשום אלם, שהו"ע שתיקה וביטול, והביטול נעשה ע"י ההתבוננות שהדבר הגשמי הוא הוה ונפסד ורק האלוקות שבו הוא חיים וטוב.

והנה, את זה לעומת זה עשה אלוקים, שישנו גם אהבה דלעו"ז, וזהו עמל מלאכה לתקן ההעלם והסתר בנפשו. וענין על שיחה הוא מלשון הזזה, שניזוז מעניניו החומריים. וזהו בחי' יעקב עבדי, שהוא העבודה של הנשמנה המלובשת בגוף לתקן את נפש הבהמית. אבל ע"י הצורה ממשיכים את בחי' עצמות א"ס, והיא העבודה דעצם הנשמה להתקשר בבחי' העצמות, וזהו בחי' ישראל שיר א-ל תענוג הנשמה באלוקות, והוא כשאר ישנו העבודה בששת ימי החול אזי נותנים מלמעלה בחי' אהבה זו. וזהו אלה תולדות יעקב יוסף, יוסף הוא שמוסיף תענוג למעלה ע"י דירה בתחתונים, והמשכה זו הוא בשבת, ובחי' זו דיוסף הוא תולדות יעקב שבא ע"י העבודה דיעקב. וזהו אלה תולדות יעקב יוסף, יעקב הוא בחי' יעקב עבדי, והתולדות שלו הוא יוסף בחי' תוס' אור הנמשך בשבת שהוא בחי' ישראל, וזהו וישראל אהב בחי' אהבה הנ"ל.        


מצותה משתשקע החמה, ש"פ מקץ, תרע"ח

הדלקת נרות המקדש, ועד"ז נר שבת, הוא לפני השקיעה, וא"כ צריך להבין מדוע נר חנוכה מצותה משתשקע החמה.

והענין, בכוונת המאציל להאציל את עולם האצי' ישנו כוונה פנימית, והכוונה הפנימית הו"ע התהוות היש. דהנה אצי' הוא ענין האור, וא"א לומר שהכוונה הוא בשביל האור, שהרי כשהאור הי' כלול באין הי' בבחי' עליונה יותר, וא"א לומר שהכוונה הוא בשביל ירידה. וגם שאצי' הו"ע הגילויים והעצמות מובדל מהגילויים. אלא הכוונה הוא בהתהות היש, שהכוונה הפנימית דהעצמות הוא בהתהות היש, ולכן נתהוה באופן כזה שנראה שאינו מצטרך למקורו, כמו יש האמתי.   

דבעבודה בק"ש בה' אחד הוא מתבטל ממציאותו, ואז בחי' יש הנבראים נעשה בחי' יש האמיתי, ע"ד כמו שיהי' לעתיד.

וזהו אל מקומו שואף זורח הוא שם, שהכוונה הוא שבשקיעתה היא זורחת, דכוונת העצמות הוא בהתהוות היש, מבחי' המלכות אחר שבוקעת את הפרסא שבין אצי' לבי"ע, שזהו ענין השקעה שנשקע אורה, ואז הוא עיקר הזריחה שהוא כוונת העצמות.

וזהו ענין דנר חנוכה הוא משתשקע החמה, נר חנוכה הוא בחי' המלכות כמו שהיא בבי"ע, ע"כ מצותה היא משתשקע החמה היינו שקיעת בחי' שמש הוי.

ובירור הענין, הנה כתיב ארוממך אלוקי המלך, ובזה ב' פירושים, א' מלמטה למעלה, לרומם את בחי' המלכות בעצמות א"ס, והב' להמשיך בחי' רוממות העצמות. והענין דענין המלוכה הוא רק הארה בלבד, וע"כ צריכים לרומם את בחי' המלכות, והוא ע"י עבודת האדם מלמטלמ"ע, דע"י אהבה בחי' רצוא נעשה ההעלאה, וגם ע"י הכפי' דנה"ב ששרשה מבחי' הצמצומים וההעלמות דשם אלוקים, ולכן ע"י כפית הנה"ב מרוממים את בחי' המלכות.

וזהו ענין נרות המנורה, נר הוא הנשמה שחפצה בטבעה לעלות למעלה, ורק מפני ירידתה למטה צריכה סיוע מאהרן המדליק את המנורה, וענין ההדלקה הוא לרומם את בחי' המלכות לבחי' שם הוי', שילוב אדנ' בהוי', שהמלכות עולה באצי', ולכן ההדלקה היא בזמן שהשמש מאיר. ועד"ז הוא בנר שבת, שבשבת הוא עליית המלכות לאצי'.

אמנם נר חנוכה סובב והולך על כוונה אחרת, והוא להמשיך אוא"ס מלמעלמ"ט להאיר א. החושך דבי"ע, ולכן מצותה משתשקע החמה. וזהו שזמנה הוא עד דכליא ריגלא דתרמודאי, תרמוד הוא אותיות מורדת כמו המורדת על בעלה, דהנה כנס"י נק' כוס שהם כלי קיבול לקבל חסדים העליונים ויין המשמח, אך זהו כשהאדם הוא הביטול אך כשהוא בבחי' כלי מלא מרצונות שלו אזי הוא כלי מלא שאינו מחזיק, והעצה הוא כמו אומן המכה בפטיש לעשות כלי, והו"ע לב נשבר. וגם מי שהוא דכא בעצם צריך שטיפה מבפנים, והו"ע קדש את עצמך במותר לך, ועי"ז נעשה בבחי' כי בועליך עושיך, אל המורדת הוא שאינו כלי לקבל, והם מלקטים עצים היינו בחי' עה"ד טו"ר, והם מתעכבים עץ בשוק בבחי' טורא דפרודא. וזהו שנר חנוכה מצוה להניחה על פתח ביתו מבחוץ, להמשיך את האור ברה"ר, עד דכליא ריגלא דתרמודאי שגם המורד יבוא לבחי' כלות הנפש.

וזהו מצותה משתשקע החמה, להמשיך גילוי אוא"ס בבי"ע, שבשקיעתה היא הזריחה דבזה דוקא נמשך עצמו אוא"ס.


ויגש אליו יהודה, ש"פ ויגש, תרע"ח

מ"ויגש אליו יהודה" משמע שיוסף הוא למעלה מיוסף, וכן הוא באמת שיוסף הוא באצי', יסוד שבאצי', והשבטים הם בבי"ע. ויהודה בפרט הוא בחי' מלכות, וא"כ יוסף הוא למעלה מיהודה, וא"כ צריך להבין מדוע לעת"ל נאמר ודוד עבדי מלך עליהם, שהו"ע מעלת יהודה.

והענין, דיוסף הוא בחי' תלמוד ויהודה הוא בחי' מעשה, ובזה ישנו מחלוקת האם מעשה גדול או תלמוד גדול. דר"ט סובר שמעשה גדול מפני שע"י מעשה ממשיכים בחי' הגדולה, הגדולה זו מעשה בראשית (דאף שכל העולמות היו עלולים תחילה באצי' הנה זה היה רק בחי' הרוחנית שלהם, לא עצם המציאות וא"כ מציאות היש הוא התחדשות גמורה שבזה ניכר גדלות הבורא.

וזהו דמעשה בראשית נק' גדולה מפני שבזה ניכר גדלות הבורא. ומ"מ נאמר לך ה' הגדולה, שמדת הגדולה טפילה לך, שאינו תופס מקום לגבי העצמות, דמה שנמשך להיות מקור לעולמות הוא ירידה והשפלה, שבא ע"י צמצום גדול, שסילק את אורו הבל"ג ובא בבחי' גבול, והגורם בחי' צמצום זה הוא מעשה המצות, דמעשה הוא מלשון כפי' והכרח, וע"י הצמצום שהאדם מצמצם עצמו ומניח ומבטל רצונו עי"ז הוא גם למעלה שמצמצם את אור הבל"ג ומביא את האור בבח'י גבול להוות את העולמות, זהו"ע והגדולה זו מע"ב.

אמנם באמת ע"י המצות נמשך לא רק האור שהוא מקור לעולמות אלא גם גילוי אור הסובב, וע"י המצוות מאיר אור הסובב בפנימיות בבחי' ממלא כל עלמין. וע"ד צמצם שכינתו בין בדי הארון. וזהו מעשה גדול, שע"י מעשה המצוות ממשיכים בחי' גדול הוי', היינו שם הוי' דלעילא, בחי' סובב.

אמנם דעת רבי עקיבא בור תלמוד גדול. דהן אמת שע"י המעשה ממשיכים בחי' הסובב, מ"מ הכלי לזה הוא תורה, דאורייתא מחכמה נפקית, ודוקא החכמה היא כלי לאוא"ס. דקבלת עול מלכות שמים הוא בחי' ביטול היש, וביטול דחכמה הוא ביטול האמיתי, ע"כ התורה היא הכלי לגילוי אוא"ס, וכמו עד"מ שכללות הכוחות הוא במוח שבראש והמוח הוא מחבר החיות עם האיברים, ועד"ז כללות המשכת האור הוא בתורה, וע"י התורה הוא נמשך במצוות. וע"כ דעת רע"ק דתלמוד גדול, דהגם דהתעוררות האור הוא ע"י המצוה, הרי צריכים כלי אל האור ואם לא יש כלי מה מועיל המשכת האור, וע"כ סבירה ליה שתלמוד גדול.

נענו כולם ואמרו תלמוד גדול שהתלמוד מביא לידי מעשה, שיש עוד מעלה בתורה דזה גופא שיהי' בחי' מעשה בכפיה וביטול הוא ע"י התורה, דאיתא בשל"ה שהמאור הגדול - שמש - הו"ע תלמוד גדול, והנה השמש יש בה פעולות הפכיים דהשמש מלבין ןהשמש משחיר, וכמו"כ הוא בתורה שהא עוז לנה"א ותושי' לנה"ב, שנותנת כח לנה"א להתגבר על נה"ב ופועלת ביטול בנה"ב.

אמנם כל זה הוא עכשיו, אך לעתיד לבוא יהי' מעשה גדול, דבעצם עשה גדול מפני שהוא ממשיך את האור, דמזה שהמעשה ממשיך את האור הבל"ג צריך לומר ששרשו מגיע למעלה יותר. והגם דבחי' מלכות הוא סוף כל דרגין דאצי', הנה סוף מעשה עלה במחשבה תחילה, וכידוע דבהשפעה הנמשך אל המקבל הוא כמו חותם המתהפך, וכמו בעסק מו"מ דהכוונה הוא הריוח שבא בגמר וסיום המסחר, ועד"ז בהשפעת השכל שתחילה באים המשלים ואח"כ בא הבנת הענין ואצל המשפיע הרי הנמשך קודם, וזהו שלעת"ל יתגלה מעלת המעשה. דעכשיו בזמן העבודה צריכים לתלמוד כדי שיהי' הכפי' ע"י המצות, ומשו"ז תלמד גדול, אבל לעתיד יתגלה מעלת הכפי' שהוא המשכת בחי' העצמות דא"ס ויהי' מעשה גדול.

וזהו ג"כ ענין יוסף ויהודה, דיוסף הוא למעלה מיהודה דכל ההשפעות הוא ע"י יוסף דוקא, אך לעת"ל יהי' יהודה למעלה מיוסף, דלעתיד תקבל המלכות מאוא"ס גם שלא ע"י ז"א, ויהי' אשת חיל עטרת בעלה שהמלכות תשפיע בכל הספירות, וזהו ודוד עבדי נשיא עליהם.   


אוסרי לגפן עירה, ש"פ ויחי, תרע"ח

אוסרי לגפן עירה גו' בדם ענוים סותה, וצריך להבין מה שב"עירה" ו"סותה" נאמר ה' וניקוד בחולם (עירה במקום עירו).

והענין דאיתא בפרדס שנקודת חולם הוא כשהמלכות עולה למעלה להיות עטרה לבעלה, ולכן כאן כשמדבר בענין דלעתיד לבוא, ברכת יהודה שהוא בבחי' מלכות, נאמר שה"א אחרונה, בחי' מלכות יתעלה בכתר והוא בחי' נקודת חולם.

והנהף עירה הוא לשון עיר, גדול הוי' גו' בעיר אלוקינו, בחי' הדיבור, וי"ל ד"עירה" ו"סותה" הוא בחי' בית ולבוש, והן ב' המדריגות שבכתר עתיק ואריך, דב' מדריגות אלו ישנם במלכות, לבוש מלכות שהוא הרצתון למלוכה, ובחי' בית הוא גילוי העצמות דמלכות "והקימותי לך בית נאמן". ובעבודה לבוש הוא בחי' המצוות, ובית הוא תושבע"פ.

וזהו הי' דאוסרי, שבמלות יאיר י' דחכמה וכתר ולכן תהי' היא העטרה. די' - בחי' ביו"ד נברא עוה"ב - יאיר במלכות, שזהו ענין "מן העולם ועד העולם", שיש בזה ב' פירושים מן המלכות אל הבינה, ובזוהר איתא מהבינה אל המלכות, ושניהם אמת. דבתיבת ברוך ישנם גם ב' ענינים, ברוך מלמטלמ"ע (שהמלכות מתברכת מריבוי העלאת מ"ן הנכללת בה מעבודת המלאכים והאדם למטה), וברוך לשון המשכה מלמעלה למטה. ונאמר ברוך ה' אלוקי ישראל, דעיקר ההמשכה הוא בנש"י ומהם נמשך לכח העולם, וכן ההעלאה הוא ע"י נש"י. וזהו עליית המלכות בבחי' הכתר, בחי' חולם, וכמו"כ ישנה המשכת הכתר במלכות.

והנה, בשורש חלם ישנם ב' ענינים, לשון חוזק ובריאות ("ותחלמני ותחייני"), ולשון חלום, שהוא מצד חלישות השכל. והא בהא תליא, שע"י "היינו כחולמים" בזמן הגלות יהי' חוזק ובריאות בגאולה.

ולהבין זה יש להקדים ענין החלום, דהנה אותיות הנפש הם רוחניים, ולכן כמו שהנפש הוא מהות רוחני שאין בו כליון, כמו"כ האותיות אין להם איבוד וכליון, ולכן בעת השינה, הנה מכל אותיות המחשבה של האדם במשך היום פורחים מהכלים ונעשה מהם צירופים אחרים. ומפני שהנה"א מלובש בנה"ב נאחז הנה"א באותיות אלו וא"א לה לעלות למעלה. ועד"ז מועיל לנשמה ענין החלומות, שעי"ז מתפרדים ממנה המחשבות ונטהרת מהם,ועי"ז יכולה לעלות, וכמו הפסולת שהדם שנטהר ע"י הזיעה. ובאמת מתחזקת הנה"א עי"ז, וכמו שע"י החלומות מתחזק כח השכל. ויובן זה בעבודה דזמן הגלות, דעיקר הגלות הוא שעבוד הפרנסה, דמוטרד ומבולבל מזה, וכאשר מנתק את עצמו מזה ועומד להתפלל הרי התפילה היא בחילא יתיר. וכמו"כ בכל אחד, ע"י שמתגבר על המחשבות זרות שלו ונטהר מהם, שעי"ז מתעלה בחילא יתיר.

וזהו אם יהי' נידחך בקצה השמים, שלכאורה איך שייך קיבוץ בנידחך לשון יחיד, אלא שזהו קיבוץ הכוחות והאותיות שנתפרדו בריבוי מחשבות הטורדות, ועתה מתקבצים, ובזה ישנם ב' אופנים: א': שהאותיות עצמם נדחים, דשבירתן זוהי תקנתן, והב': שגם באותיות עצמם נעשה הבירור שמתברר מהם חלק הטוב.

וזהו ותחלמני ותחייני, שע"י החלום, היינו כחולמים בזמן הגלות בריבוי טרדות מתבררים כל האותיות, ויהי' עי"ז הגילוי דלעתיד. וזהו "אוסרי לגפן עירה" שהכתיב בה"א והניקוד בחולם, שהו"ע עליית המלכות בכתר (חולם), ע"י העבודה בזמן הגלות, שעי"ז ביום ההוא יהי' ה' אחד ושמו אחד, יהיה הו"ע ב' פעמים י"ה (שהגילוי די"ה יהי' גם למטה בו"ה).   


ויאמר ה' אליו מי שם פה לאדם, ש"פ שמות תרע"ח

בירושלמי איתא שכשעמד משה לפני פרעה נעשו כל האוכלוסין חרשים ואלמים וכו' וזהו מי שם פה לאדם. וצ"ל מדוע הי' נס בכל האוכלוסין, שזהו שינוי גדול בטבע, וזהו "קשה" כי הוא  החפץ רצון ה' בטבע (שזהו הביאור בלשון "קשה כקרי"ס).

והנה גם לאחר שעמד לפני פרעה אמר משה "כבד פה וכבד לשון אנכי", וא"כ צריך לומר שפירושו "אנכי אהי' עם פיך" הוא שאף שהוא כבד פה מ"מ פרעה יקבל את דבריו.

והנה הלשון לאדם קאי על האדם הידוע, אדם שעל הכסא. ויובן בהקדים םי' הקדוש ברוך הוא, קדוש בו' קאי על המשכת קדושתו בבחי' סובב וממלא, שכל זה הוא רק הארה בלבד מא"ס אחדות הפשוטה. והארה זו נק' מחשבה אחת שבאים ערוך לגבי העצמות, ואין העצמות נתפס בה, שזהו אחד הביאורים ב"לא מחשבותי מחשבותיכם" שהאדם נתפס במחשבה ואינו יכול לחשוב ב' מחשבות כאחת, אך למעלה הנה (נוסף לזה שישנן התהוות מהמחשבה) אין העצמות נתפס במחשבה.

אמנם גם הארה זו הוא בבחי' קדוש ומובדל שאינו בבחי' התלבשות ורק שהוא בבחי' השגחה לבד, דענין השגחה הוא ידיעה. ורק שבזה ישנו הבדל בין סובב שהוא בבחי' גלוי וידוע, לבחי' ממלא - שמצד בחי' מלכות המתלבש בבי"ע - שהוא בבחי' יודע, שישנו התלבשות אך מ"מ אינו נתפס בזה.

וכ"ז הוא בבחי' קדוש אך העצמות הוא קדש בלא ו', והעבודה בנשמות ישראל הוא להמשיך בחי' קדש בלא ו' בבחי' קדוש בו', בחי' אתה קדוש לבחי' שמך קדוש, והוא ע"י קריאת שמע, שאו ידיכם חיבור יחו"ע ויחו"ת. ובדרך פרט ההמשכה הוא ע"י המצוות, דמצות צריכות כווונה וק"ש היא כוונה כללית דכל המצוות. וזהו דרמ"ח תיבין דק"ש הן כנגד כנגד רמ"ח אברין דמלכא, שע"י המצוות "מעלה אני אליכם כאילו עשאוני".

והענין דגבי יעקב נאמר "ויקרא לו קל אלוקי ישראל", דיעקב ונשמות ישראל ממשיכים בחי' לי ראש, שהוא המשכת חכמה עילאה, ע"י עסק התורה שלמטה, שעי"ז נמשך ח"ע בתורה שלמטה, ונמשך גם אוא"ס בחכמה. ובחי' הגולגולת החופה על הראש הוא בחי' הרצון שלמעלה מחכמה, ונמשך ע"י רעותא דליבא שזה שייך לכל אחד. וע"י צדקה וגמ"ח ממשיכים בחי' חסד, וע"י בחי' הכובש את יצרו נמשך גבורה, ובחי' תפארת נמשך ע"י המשכת רחמים על נפשו, ומדת הנצח הוא ההסכם שבא לאחרי העבודה לעמוד נגד כל מונע, בחי' הוד נמשך ע"י ההודאה להודות שכולא קמיה כלא חשיב אף שאינו משיג זה, ובחי' יסוד הוא ההתקשרות ודביקות הנפש באלוקות, ובחי' מלכות ממשיכים ע"י העסק בתורה שבע"פ, מלכות פה, ועסק התורה הוא בדיבור.  

וזהו שהנשמות ממשיכים את העצמות מבחי' לא אדם לציור אדם, מקדש לקדוש. ועיקר ההמשכה לבי"ע הוא ע"י מלכות פה.

וזהו מי שם פה לאדם - המשכת י"ס לאצי' לבי"ע ע"י פה - בחי' מלכות פה, הלא אנכי ה' - בחי' הכתר, דשורש האותיות הוא מקדמות השכל. או מי ישום אלם או חרש גו', שכדי שיהי' המשכת בחי' אדם דקדושה לבי"ע הוא ע"י ביטול אדם דלעו"ז, וזהו שכשבא משה לפני פרעה נעשו כל האוכלוסין חרשין כו', שזהו ביטול אדם דקליפה. דמשה הקשה איך יכול להיות ההמשכה למטה לבי"ע (דאברהם המשיך את האור באצי', ועבודת משה הי' ההמשכה למטה בבי"ע), ואיך יהי' ביטול הקליפה, וע"ז אמר לו הקב"ה הלא אנכי ה' - שההמשכה הדיבור וביטול הקליפה באים מבחי' הכתר - הלא אנכי ה'.       


לכן אמור לבנ"י אני ה', ש"פ וארא, תרע"ח

ד' לשונות של גאולה הוא ענין ד' פעמים אמת שבאמת ויציב, וד' פעמים אמת שבעזרת הוא כנגד ד' גאולות שלעתיד.  

ויובן בהקדים שבתשובה ישנה ד' מדריגות, "סור מרע" הוא היתיאה מהרע, שהנה"א מלובשת בנה"ב, שאז יכול להיות "עונותיכם מבדילים ביניכם לבין אלוקיכם", שאלוקים הוא האור שמאיר בנשמה בבחי אור פנימי, וע"י העוון נעשה מסך המבדיל, שאין האור אלוקי מאיר בנשמה.

והנה, בהבדלות יש כמה בחי', ישנה הפרסא שבין קדה"ק לקודש, שזהו הפרסא שבין למעלה מאצי' לאצי', ויש פרסאות באצי', כמו בין הבינה לז"א, ופרסא המבדלת בין קודש לחול היינו בין הקדושה לקליפת נוגה, ולמטה מזה ההבדלה בין טוב לרע, בין קליפת נוגה לג' קליפות הטמאות. והנה ע"י החטא ועוון הנה לבד זאת שאין מאיר אור אלוקות בגילוי לנשמה עוד זאת הוא מוריד את האור האלוקי בקליפות, ולכן צריך להיות סור מרע, לעקור רצונו מהרצונות זרות, וזהו תשובה תתאה שהיא היציאה מן הרע, תשוב ה' תתאה, ועי"ז מסיר את ההעלם ומאיר אור אלוקי בנפשו.

וכל זה הוא הגילוי דממכ"ע, אך ע"י קיום המצוות, עשה טוב, הוא ממשיך את גילוי אור הסובב, שהוא המשכה מלמעלה, שהו' נמשך לה"א.

אך למעלה מזה הוא "בקש שלום" חיבור סובב וממלא, שע"י המצוות אור הסובב הוא בבחי' מקיף, וע"י התורה שמחכמה נפקית שבה שורה אוא"ס, נמשך בחי' סובב בפנימיות, וזהו"ע חיבור ד"ע וד"ת. וזהו תשוב ה' ראושנה, שהיא בחי' בינה, דהתגלות עתיק הוא בבינה, ועי"ז נעשה החיבור הנ"ל.

אך זהו שע"י התורה נעשה חיבור ממלא וסובב, אך ע"י התורה עצמה נמשך גילוי בחי' עצמות א"ס.

וזהו הביאור בד' לשונות של גאולה, והוצאתי גו' סבלות מצרים הוא בחי' סור מרע, והצלתי, לשון צל ומקיף, קאי על עשה טוב, קיום המצוות. וגאלתי הוא התחברות בחי' סובב וממלא, שרק אז הוא עיקר הגאולה שא"א להיות כלל מצרים דלעו"ז. ולקחתי אתכם לי, לי לעצמותי, בחי' עצמות ומהות. וזהו ד' פעמים אמת, שכנגד ד' אותיות שם הוי', והד' גאולות דיצ"מ הוא המשכת התורה בד' אותיות דשם הוי', וד' גאולות דלעתיד הוא כנגד ד' אותיות דשם הוי' דלעילה, שם הוי' שברצון.

וזהו ד' לשונות של גאולה, שעי"ז ד' בחי' אלו -סור מרע ועשה טוב בקש שלום ובחי' התורה עצמה - נעשה גילוי שם הוי' - עצמות אוא"ס ע"י התורה, ויש בזה ב' בחי' חיצוניות התורה בגאולת מצרים ופנימיות פנימיות התורה בגאולה העתידה.             


החודש הזה לכם, ש"פ בא, תרע"ח

במדרש: הרבה מעשים כתב משה בתורה עמד דוד ופרשן, בתורה נאמר בראשית ברא גו' השמים גו' ואח"כ נברא האור, עמד דוד ופרשן עוטה אור כשלמה נוטה שמים כיריעה.

דמשה הוא חכמה עילאה, תורה שבכתב, ודוד הוא חכמה תתאה, תורה שבע"פ.

ויובן בהקדים ענין המחדש בטובו בכל יום תמיד (ופי' הרד"א שקאי על האור). ובהקדים ענין עילה ועלול, שהגם שישנו ריחוק גדול בין העילה להעלול, שבהשפעת השכל הנה נשפע רק חלק עשירי משכל הרב, ומהשכל למדות ישנו שינוי גדול, שבמדות ישנו התפעלות מורגשת, מ"מ הם בערך זה לזה, ולכן העלול הוא באותו המהות של העילה, וע"ד מתיקות העשב שבא מהמזל הרוחני, והוא מפני שהעילה הוא ג"כ בבחי' מציאות, ומהות ההארה של העילה נעשה מציאות העלול. ולכן ה"ז יש מיש. ובדוגמא כזאת הוא למעלה בעולמות בי"ע, מבריאה ליצי' וכו'. שהם בחי' עו"ע, אך מאצי' לבי"ע הוא יש מאין. ובאצי' גופא הנה השתלשלות הספי' זה מזה הוא בחי' עו"ע, אך החכמה מאין - מבחי' כתר שבכתר - הוא בבחי' יש מאין.

והנה, בעו"ע העלול נשאר במציאותו גם ללא העילה, מפני שהיא מהות הארה שנעשה בבחי' עלול, אך בבחי' יש מאין, הנה ללא המקור מתבטל היש ממציאותו, וזהו המחדש בטובו בכל יום תמיד, שאף שזהו אותו ההתהות מ"מ צריכה הבריאה להתחדש ממקורה תמיד מפני שהיא בבחי' יש מאין.      

והנה, בהמחדש בטובו ישנם ב' בחי', טוב הוי' לכל שזה קאי על המשכה דיחוד חיצוני דאו"א, שזו ההמשכה מחיצוניות דאוא"ס להוות את העולמות, וההמשכה אינו מהות האור, וטוב הוי' לקוויו הוא יחוד פנימי דאו"א, שבה נמשך פנימיות אוא"ס ע"י עבודת ישראל, שהתהוות הנשמות הוא באופן שאלוקות נעשה נברא. והמשכה זו הוא ביו"ט, וכן ע"י וקראת לשבת עונג (שלמעלה מבחי' השביתב דשבת שמיקדשא וקיימא), ועד"ז נמשך בכל יום ע"י תומ"צ בבחי' ביטול, שזהו האש הרה וילדה אור, דאש קאי על אוא"ס.

דהנה אמרו חז"ל על ג' דברים העולם עומד על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים. שע"י התפילה שהיא במחשבה נמשך האור בעולם הבריאה, ע"י התורה נמשך האור ביצירה (דמפני שהתורה היא למעלה יותר לכם נמשכת למטה יותר), וע"י מעשה המצות נמשך האור בעשי', והנה אף עשיתיו קאי על בחי' רביעית, והוא שע"י העבודה במעשה נמשך בחי' הכתר - אוא"ס שלמעלה מהשתלשלות.

וזהו ג"כ ענין עשה ירח למועדים, ירח הוא בחי' מלכות שיורדת לבי"ע לברר בירורים ועי"ז ניתוסף בה גילוי אוא"ס שלמעלה מהמאור הגדול, וזהו למועדים, הגילוי זה נמשך במועד, וזהו אשר תקראו אותם - אתם כתיב - שבני ישראל ממשיכים גילוי זה. וזהו "עד שאנו במצרים נטלנו חודש של לבנה" דעיקר הבירור הי' במצרים, ששם בנהר פישון נפלו רוב הניצוצין.

ועד"ז בגלות עכשיו שהוא בשביל עבודת הבירורים, שעי"ז נמשך הגילוי בכל יום, אך עיקר הגילוי יהי' לעתיד, וזהו החודש הזה לכם, חודש לשון התחדשות, גילוי אור חדש בחי' עצמות אוא"ס.


וה' הולך לפניהם יומם, ש"פ בשלח, תרע"ח

וה' הולך לפניהם יומם גו', להבין מה הי' הענן לנחותם. והענין, שכשישראל יצאו ממצרים היו בבחי' קטנות, שהי' להם רק אמונה, אך לא שמעו אל משה - שהוא מבחי' ח"ע שבה שורה אוא"ס.

והענין, דהנה כנס"י נקרא לב, שהלב מקבל מהמוח ואח"כ משפיע לשאר האברים. ועד"ז כנס"י, בחי' מלכות דאצי', שמקבלת את האור דאצי' ומשפיע בבי"ע. ועד"ז הוא ירידת הנשמה למטה להאיר את החושך, והוא ע"י שהנשמה מאירה את הנה"ב שלה (והוא ע"י עבודת המידות, שהרי נה"ב עיקרה מדות, ולכן עיקר הבירור הוא בזמן התפילה שאז מאירים המדות דנה"א. אך זהו דוקא ע"י המדות הנמשכים מן השכל, שאז דוקא פועלים המדות בפנימיות).

וזהו שכנס"י נקראים לב, דבעבודה הוא בחי' המדות שמקבלים משכל ועי"ז נתברר נה"ב. אך בלב יש קטנות וגדלות ולפעמים הלב הוא בקטנות ואינו כלי לקבל גילוי אור המוחין, וז"ע קצר רוח שהי' להם במצרים, אך מ"מ גם אז ישנו אמונה בלב, דעצם הנשמה מקושרת תמיד עם העצמות, וז"ע ויאמן העם, דבהיציאה ממצרים הי' התגלות האמונה בתוקף. ובקרי"ס כתיב ויולך גו' ברוח קדים גו', מבחי' א"ס קדמונו של עולם, רק שהי' בקטנות שלא האיר בהם בפנימיות. ועד"מ שכשהבן הוא קטן אזי האהבה של האב הוא בתוקף ההתגלות שמחבקו ומנשקו אך גילוי האהבה הוא בדברים פחותי הערך, וכשהבן מתגדל אזי אין האהבה בהתגלות כל כך אך היא מתפשטת בענינים פנימיים ללמדו חכמה וכיוצ"ב.

אמנם מצינו דנש"י בכלל נקראים קטן בכל הזמנים. והענין דמעלת הקט הוא בב' ענינים, א' שקטנות הו"ע צמצום והגבלה, ויעקב נק' קטן מפני ששרשו בבחי' התיקון שהוא האור הבא בצמצום ובהגבלה, אך בצמצום זה ישנו כל העצמות, ורק שמתצמצם כדי שיבוא בפנימיות.

וענין הב' במעלת הקטן הוא שמקטין את עצמו. ומזה נמשך בנשמה למטה שיש בה בחי' הביטול בעצם, ועל כן מונים ללבנה בחי' מאור הקטן. וי"ל דמונים ללבנה הוא בחי' ביטול היש, שעי"ז נמשך בחי' ד"ע בד"ת.

ועוד הוא מעלת הקטן שאין בו החכמה דעץ הדעת, והעדר התחבולות דעה"ד מעורר למעלה בחי' שלמעלה מהשתלשלות.

והנה בצאת ישראל ממצרים היו בבחי' קטנות אך זה הי' הכנה לבחי' הגדלות שלאח"ז.  

וזהו והוי' הולך לפניהם, בחי' התגלות דעצמות אוא"ס, להיות שהיו אז בבחי' קטנות והי' בהם התגלות עצם הנשמה, ע"כ הי' ג"כ מלמעלה בחי' התגלות האהבה דעצמות אוא"ס. ותכלית הכוונה הוא שהאור הזה יאיר בפנימיות בתומ"צ, וזהו לנחותם הדרך, כמ"ש ושמרו דרך הוי' לעשות צדקה ומשפט.  


וכל העם רואים את הקולות, ש"פ יתרו, תרע"ח

וכל העם רואים את הקולות גו' וצריך להביו מהו ענין הרעם והרעש כ"כ, והרי מ"ת הי' בעיקר דברים פשוטים לא תרצח כו'.

ולהבין זה יש להקדים את החידוש דמ"ת על המצוות שקיימו האבות. והענין דאמרו חז"ל כל המצות שעשו האבות ריחות היו אבל אנו שמן תורק שמך.

והענין דהאבות בעבודתם הגיעו רק לשורשם ומקורם. ויובן מזה שכדי שהנשמה תתעלה למעלה משורשה הוא דוקא ע"י ירידתה למטה. דירידת הנשמה הוא בחי' אתה נפחתה, נפיחה בכח. דהנה בהתגלות מהעלם אל הגילוי ישנם ב' אופנים: א': בסדר והדרגה, ב': התגלות שלא בהדרגה, שזהו ע"י הדילוג שבא בכח דוקא. והנה ירידת הנשמה לגוף הדומם הוא ירידה שלא בהדרגה, ונעשה ע"י נפיחה בכח שהוא גילוי רצון וחפץ ה'.

אך צריך להבין והלא גם נשמת האבות ירדה למטה בגוף, וא"כ גם באבות לכאורה הי' עלי' למעלה משרשם. והענין דבעלי' שע"י הירידה למטה ישנם ב' ענינים: א': ע"י העלם והסתר הנפש הבהמית, ואמיתית העלי' הוא כאשר נה"ב עצמו מתעורר בתוקף הרצוא. ב': ע"י קיום התורה ומצוות בגשמיות, אני כבוד רענן, שעצמות א"ס כופף קומתו כביכול במצות גשמיים. והנה, האבן. היו קדושים ומובדלים מעניני עוה"ז, ולא הי' בהם התלבשות בחומריות כ"כ, ומצות גשמיות לא הי' להם שהרי לא נצטוו בזה, ולכן היגיעו בעבודתם רק לשורש העולמות בחי' קל שד-י, אבל אנו שמן תורק שמך, שמן הוא בחי' חכמה סתימאה, וכל זה ניתן במ"ת.

וזהו שהאבות היו מחולקים בעבודתם כל אחד כפי שרשו, והיינו מפני שעבודתם הי' להגיע לשרשם, אבל אחר שניתנו תומ"צ הנה כולם שווים בקיום המצוות מפני שזהו מה שניתן מלמעלה, בחי' המשכה עצמית.

אמנם עדיין צריך להבין שהרי בחי' ריח קשור עם הנשמה שלמעלה מהתלבושת בגוף, והדוגמא למעלה הוא אוא"ס שלמעלה מהשתלשלות, וגם זה נמשך ע"י האבות. אך הענין שהאבות המשיכו בחי' הארה וע"י תומ"צ נמשך העצם, וע"ד השפעה הטיפה בגשמיות. וע"ד שא"א לקרוא את האותיות החקוקים על אבן טוב אלא אם כן חומים על השעוה. וכמו"כ דוקא בקיום המצוות בגשמיות נמשך העצמות.

והנה ע"ע שעבוד מצרים נעשה הכנה להשכלה בישראל ובעולם, וזהו אנכי הוי' אלוקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים ולא נאמר אשר בראשית שמים וארץ, והוא מפני שבריאת שמים וארץ הוא יש מאין שהוא רק הארה, ודוקא ע"י שעבוד מצרים נעשה הכנה להמשכת העצם.

וזהו"ע הקולות שהיו במ"ת, שעל המשכת העצמות שייך קולות וברקים, וזהו שבמ"ת הי' בעיקר דברים פשוטים, שבזה דוקא ניכר שזהו המשכת העצמות.


שלוש פעמים בשנה, ש"פ משפטים, תרע"ח

שלוש פעמים בשנה יראה כל זכורך, שאז הי' ראי' באלוקות, וא"כ צריך להבין משוע ניתנה מצות הראי' ביו"ט ולא בשבת, הוא שבת הוא למעלה מיו"ט. והנה בילקוט איתא שלעתיד יהי' העלי' לרגל בכל חודש.

ולהבין זה יש להקדים שר"ח אינו נקרא יום המעשה ומ"מ מותר בעשיית מלאכה. והענין דבשבת מאיר גילוי שם הוי' דבמדריגה זו כולא קמיה כלא חשיב, ולכן אסור בעשיית מלאכה, משא"כ בששת ימי החול שאז שם הוי' הוא בהתלבשות בשם אלוקים, וע"י ביטול היש בששת ימי החול באים לגילוי שם הוי' בשבת. ולכן בשבת דיבור אסור, דהנה דיבור האדם אינו פועל מאומה ולכן אינו אסור מן התורה, אך מ"מ אסור מדרבנן מפני שהוא בדוגמת דיבור שלמעלה.

והנה, שבת ור"ח משתווים בענין זה שבששת ימי החול הו"ע חולת אהבה, ובשבת הו"ע הרפואה שע"י גילוי שם הוי', וגם בר"ח ישנו גילוי זה, ולכןו ר"ח אינו יום המעשה, אך מ"מ אינו אסור במלאכה, מפני שבשבת הו"ע עליית הדיבור, אך ר"ח היא בחי' הדיבור ורק שבדיבור מאיר שם הוי', דשבת הוא בחי' שילוב אד' בהוי', ור"ח הוא שילוב הוי' באד'.

אך בזמן הזה הגילוי הוא משם הוי' דלתתא, ולכן שם אלוקים מסתיר על הגילוי, אך לעת"ל יהי' הגילוי משם הוי' דלעילא, ולכן יהי' מצות הראי' בכל שבת ור"ח, דעכשיו הגילוי הוא רק ברגלים מפני שהם בחי' שמחה ומאיר אז גילוי אוא"ס, אך לעתיד יהי' הגילוי וההשתחוואה בכל שבת וחודש מפני שיהי' אז שלימות השמחה דישמח הוי' במעשיו וישמח ישראל בעושיו.       


ועשית את הקרשים, ש"פ תרומה, תרע"ח

ועשית את הקרשים למשכן עצי שיטים עומדים, וצריך להבין מדוע המשכן עצמו הי' מעצי שיטים ואילו האדנים שהיו למטה מן הקרשים היו של כסף. ולהבין זה צריך להקדים שענין המשכן הוא בחי' מלכות דאצי'. דהנה אצי' הוא בחי' הממוצע בין אוא"ס לעולמות, אך גם באצי' הנה דוקא בחי' התחתונה שבה, בחי' מלכות, ששם הוא עיקר הכלים, יכול להיות שורש לבי"ע. ובכדי שיהי' עולם העשי' הוא מבחי' התחתונה שבמלכות, והו"ע "ומן העפר אשר יהי' בקרקע המשכן".

וזהו ענין המשכן, שבחי' האצי' ולמעלה מאצי' יתגלה למטה, וזהו "ועשו לי מקדש", "לי" הוא בחי' עצמות א"ס. ולכן היו במשכן ג' דיורים, דקודש הקדשים הוא נגד עולמות הא"ס שלמעלה מאצי', ואוהל מועד הוא נגד עולם האצי', וחצר אוהל מועד נגד עולמות בי"ע.

ועצם המשכן הי' מכוון נגד ג' עולמות בי"ע, והקרשים היו מעצי שיטים עומדים שזהו נגד השרפים שבעולם הבריאה שעליהם נאמר "שרפים עומדים ממעל לו", שהם משיגים את בחי' "אתה הוא הוי' לבדך" שמאיר באצי', ולכן הם למעלה מהשכינה, שאף שהם בבריאה מ"מ מאיר בהם הארת האצי', וכמו אותיות המחשבה שאף שהם לבוש מ"מ הם מיוחדים עם הנפש. אך כל זה הוא בבריאה אך ביצירה ועשיה אינו מאיר אור האצי'. וזהו ענין האדנים שמחברים את הקרשים עם קרקע המשכן, דהקרשים עצמם אי אפשר שיהי' מהם הגילוי בקרקע, והאדנים הוא בחי' עולם היצירה שהוא הממוצע להמשיך את האור בעשי'.

ולהבין הענין בעבודה: הנה עיקר גילוי אלוקי בנפש הוא במוחין, אמנם המוחין הם למעלה מהמעשה (שמעשה הוא בחי' קרקע המשכן), והוא ממש בחי' הקרשים שלמעלה מהקרקע, וצריך להיות אהוי"ר בהתגלות הלב, וזהו"ע האדנים של כסף, לשון "נכסוף נכספתה", שהם ממשיכים חיות במעשה.

אמנם יש לומר שהאדנים הוא מה שהדו"ר שבתבונת מוחו ותעלומות ליבו הנה הקב"ה מצרפה למעשה.

והנה, המשכן צריך להיות בכל אחד, וכמ"ש "ושכנתי בתוכם", שכל אחד מחוייב לעסוק בהתבוננות באלוקות שהוא בחי' הקרשים, והאדנים הם בחי' אהוי"ר המחברים את ההשגה למעשה (וזהו שהקרשים היו מגיעים עד הקרקע, שהדו"ר שכליים נמשכים ונעשים חיות למעשה, ורק שהם ע"י האדנים).    


זכור את אשר עשה לך עמלק, ש"פ תצוה, תרע"ח

זכור את אשר עשה לך עמלק בדרך, וצריך להבין מהו בחי' דרך. הנה כתיב "ושמרו דרך הוי'", והפירוש הוא שיהי' גילוי שם הוי' בעולם. דהנה עד שלא נברא העולם, לפני הצמצום, הי' הוא ושמו בלבד, הוא הוא בחי' העצמות, ושמו הוא אוא"ס, ותכלית הבריאה הוא שיהי' דירה בתחתונים, שיהי' אחד למטה כמו שהוא למעלה. וזהו "ושמרו דרך הוי'", והוא ע"י "לעשות צדקה ומשפט" - בחי' המצוות.

והענין, דהנה כתיב "מה רבו מעשיך" - בחי' ריבוי רבבות עולמות - "כולם בחכמה עשית" - שהם בחי' עשי' לבד. והענין שכל העשי' באדם הוא כח נבדל ולכן בא בדבר נבדל, והדוגמא מזה למעלה הנה עשי' הוא התלבשות כח הפועל בנפעל. אמנם ענין דירה בתחתונים הוא שיהי' עצמות אוא"ס בגילוי למטה, ע"י בחי' דרך שהוא המשכת הקו, שפנימיות הקו הוא מתפארת הנעלם, ונמשך ע"י המצות.

אמנם בצדקה נאמר גם משפט, שצריך שישפוט את עצמו מהמותרות, שדוקא ע"י הכפי' ממשיכים אוא"ס, וזהו צדקה - קיום המצוות להמשיך האור והגילוי, ומשפט - הכפי' והבירור כדי שהתחתונים יהיו כלי לזה.

והנה, נאמר "דרך" באברהם מפני שהוא עשה הכנה למ"ת, אך אח"כ הי' צריך להיות הבירור שע"י שעבוד מצרים והודאת יתרו. וזהו טוב שכן קרוב זה יתרו, מאח רחוק זה עמלק. שעמלק מקרר את הדרך. שמקרר את המצות וכ"ש שמקרר את המצוות שמדברי סופרים, אף שבאמת חמורים דברי סופרים, שהרי ע"י החומרות והכפי' נמשך אוא"ס.

וזהו "זכור את אשר עשה לך עמלק", שיהי' הקרירות דעמלק רע בעיניו, ויתגבר ביותר זהירות ובחומרות דרבנן, ועי"ז יהי' השמירה דדרך הוי' שילך בדרך הטוב והישר.     


וקבל היהודים, פורים, תרע"ח

וקבל היהודים את אשר החלו לעשות. ולהבין זה צריך להקדים ענין התורה, דהנה נאמר "והיא כתובה פנים ואחור", פנים הוא בחי' התורה, חכמת אדם תאיר פניו. ותיור אדם למעלמה הוא בחי' ישראל שעלו במחשבה. ואף שהמחשבה כולל את כל ההשתלשלות, אך נשמות ישראל הם העיקר במחשבה זו.

דהנה, במחשבה הקדומה כל העולמות היו בהשוואה, אך מ"מ הרי יש חילוקים בעולמות, דבחי' א"ק מאיר בגילוי באצי', והיא בהעלם בעשי'. וכמו"כ יובן בנבראים ונשמות, שבחי' א"ק מאיר בנשמות מפני שהם העיקר והפנימיות דמחשבה זו.

וביאור הענין הנה איתא בזוהר תלת קשרין מתקשראן כו' וצריך להבין מהו ההבדל בין ההתקשרות דנש"י  לההתקשרות שנאמר בנוגע לע"ס אנת הוא דקשיר לון ומייחד לון.

והענין דהנה הספי' הם באין ערוך לגבי אוא"ס, אך מ"מ הם בתכלית היחוד עם אוא"ס, ועד"מ מגוף ונפש, שמצד אחד הם מתאחדים, ועד שהנפש מתפעל ממקרי הגוף, אך מצד שני אין הגוף פועל שינוי בהנפש, ובאמת שניהם אמת דהארת הנפש מתלבשת בגוף אבל עצפ הנפש עם הארת הנפש הכלולה בהעצם הוא בהבדלה מהגוף. ועד"ז יובן למעלה דרק הארה מתלבשת בכלים אבל עצמות אוא"ס והאור הכלול באוא"ס הוא בהבדלה מהע"ס. אך כל זה הוא בחי' השתלשלות, משא"כ בחכמת התורה מאיר הפנימיות והעצמיות דא"ס.

וביאור הענין: המדות הם אל הזולת ולכן הם מחיצוניות הנפש, והמוחין הם לעצמו ולכן הם בבחי' פנימיות, ובדוגמא מזה יובן שהחכמה דסדר ההשתלשלות - שעיקרה בחי' מדות, שהרי שורש ההשתלשלות הוא מרצון - הוא בחי' החיצוניות, וא"כ ההתקשרות דע"ס דסדר ההשתלשלות הוא עם חיצוניות האלוקות. אך חכמת התורה היא בחי' מוחין, שמבחי' פנימיות ועצמיות אוא"ס. וזהו ההתקשרות דנש"י ע"י התורה. וזהו שהתורה היא בחי' פנים.    

אמנם בחי' אחור הוא התפילה, שהוא בחי' הביטול. (ותפילה היא בחי' רצוא ושוב). וזהו "והיא כתובה פנים ואחור" שהמשכת בחי' הפנים דתורה הוא דוקא ע"י הקדמת בחי' אחור דתפילה. ועוד מעלה בבחי' אחור והוא בחי' קשה עורף, ובעבודה הוא בחי' רעותא דליבא שלמעלה מטו"ד, והוא מבחי' התקשרות עצמי דנשמה, שעי"ז ממשיכים מבחי' עצמות אוא"ס.

וזהו שקודם מ"ת הקדימנו נעשה לנשמע, שהו"ע ביטול שלמעלה מטו"ד, ועי"ז הי' מ"ת בבחי' חכמת אדם תאיר פניו. אמנם במ"ת הי' רק החלו לעשות, שהביטול הי' רק בנפשם, אבל בימי אחשורוש היו בבחי' מס"נ בפועל ממש - וקיבל היהודים - שאז נמשך האור העצמי וגם המטה - הנשמה המלובשת בגוף - הוא כלי להגילוי אור.      

וידבר ה' אל משה ואהרן, ש"פ תשא פרשת פרה, תרע"ח

וידבר ה' גו' זאת חוקת התורה אשר צוה ה' גו', וצריך להבין מה שנאמר הוי' ב' פעמים, ומדוע חלוקה פרה אדומה מכל הקרבנות שכל  מעשיה בחוץ.

ויובן בהקדים "ויניחהו בגן עדן לעבדה ולשמרה", שע"י מ"ע ומל"ת ממשיכים את הג"ע שהו"ע שכר מצוה, דההמשכה שע"י תומ"צ הוא למעלה מג"ע מצד עצמו. דגן עדן מצד עצמו הוא מקום ראוי להמשכת זיו תורתן ועבודתם של בנ"י בקיום התורה והמצות, דבעוה"ז גם הזיו אינו יכול להאיר ונמשך רק מעין והארה לבד (ו"שכר מצוה בהאי עלמא ליכא", שגילוי המצו עצמה אינו יכול להיות עכשיו אלא רק בזמן ד"חד חרוב").

וביאור הענין הנה בג"ע נאמר "ויטע הוי' אלוקים גן בעדן", דכללות העולם הוא רק מבחי' שם אלוקים, משא"כ ג"ע ששם ישנו גם גילוי שם הוי', דזהו "עצי הוי", שקאי על ג"ע, ו"עצי" הוא לשון עצה, שצריך עצה איך לגלות שם הוי', והוא ע"י ד' אותיות דשם הוי' (י' צמצום ה' התפשטות וכו'). שעי"ז נמשך גילוי התענוג בבחי' יו"ד חכמה (שחכמה עצמה אינה תענוג ורק שהתענוג מתלבש בה), ואז ע"י הבינה מאיר בחי' התענוג גם בבי"ע. אך נאמר "ויטע גו'" היינו שהתענוג כמו שהוא בג"ע הוא באין ערוך לתענוג שבבחי' יו"ד דשם הוי', כמו שהמתיקות שבתפוח הוא באין ערוך למתיקות הרוחני שבמזל.  

ויובן זה מענין האצי' גופא שאינו דומה אור האצי' כמו שהוא בבי"ע - ג"ע שבבי"ע - לבחי' האצי' כמו שהוא באצי'.

וזהו מדרגת ג"ע מצד עצמו, אך ע"י תומ"צ ממשיכים בג"ע בחי' עצמות האצי' ובחי' האלוקות שלמעלה מאצי'. וכמו"כ הוא בההמשכה שע"י הקרבנות, וע"י התפילה שנתקן במקום הקרבנות.

אמנם פרה אדומה חלוקה מכל הקרבנות בזה שנעשית בחוץ, והענין שפרה אדומה מקבלת מבחי' שמאל, דמבחי' שמאל יכול להיות יניקת החיצונים. דשאר הקרבנות הו"ע בירור הטוב שבנה"ב, משא"כ הפרה ענינה בירור הרע, דציור הפרה הו"ע הרצון והמחשבה והמעשה בענין התאוה, שכל זה הוא רע וצריך לשרפו, ומה שנשאר הוא האפר שהוא עצם כח המתאוה שאינו רע, שהרי אדרבא יכול לרצות באלוקות בתוקף גדול. וזהו שבפרה אדומה נאמר לשון טהרה, "ואסף איש טהור גו'", "במקום טהור גו'", דענין הטהרה (משא"כ קדושה שנאמר בשאר הקרבנות) הוא היציאה מטומאה לטהרה, והוא ע"י אלעזר שענינו העזר שבא מלמעלה.  


ועתה אם מצאתי חן בעיניך, ש"פ תשא, תרע"ח

צריך להבין מהו מעלת החן, והלא נאמר "שקר החן", והוא מפני שהחן בא מלמעלה ואין המטה נעשה כלי לאור זה. אך הענין ש"שקר החן" קאי על האתעדל"ע שלפני האתעדל"ת, אך ישנו חן שלאחר אתעדל"ת והוא מפנימיות אוא"ס.

וענין החן דמשה יובן מענין "פני" שביקש "אם אין פניך הולכים גו'", ד"פני" הוא בחי' מלכות דאצילות, דהוא ניצוץ בורא (ושרשו הוא בחי' מלכות דא"ס שנעשה עתיק לא"ק), ומזה בא כח המס"נ.

והענין, שישנו בחי' ישראל ובחי' יעקב, ישראל הוא ראש הנשמה שלמעלה ממלאכים, ויעקב הוא בחי' רגל שמקבל את ההשפעה לאחרי המלאכים (שלכן הנשמה למטה אומרת "קדוש: בברכת קריאת שמע כדי לקבל כח מעבודת השרפים). והענין בעבודה דישנו האהבה בכל מאודך שבוא ע"י ההתבוננות שהאלוקות הוא חיות כל העולמות, והאהבה דבכל נפשך הוא ע"י שמתבונן שחיות כל העולמות הוא בחי' הארה בלבד. ובכל מאדך הוא בחי' ביטול במציאות ע"י ההתבוננות בעצם ההפלאה והרוממות דא"ס. שזהו ההכרה ע"ד בן המכיר את אביו כי ממנו לוקח, וזהו בחי' "פני" שהוא הניצוץ בורא שבנשמה, בחי' מלכות דאצי', שאצי' נקרא פנים, שהוא הפנימיות של כל אחד מישראל.

ומעלת בחי' פנים יובן מהמבואר (תו"א ד"ה זכור את יום השבת) בענין "לא יהי' לך אלוקים אחרים על פני", שלא יהי' שום צמצום והעלם דסדר ההשתלשלות, אלא בחי' פנים יהי' בגילוי.

ועוד יובן מענין "ואנכי הסתר אסתיר פני", שיש בזה ב' ענינים, שבחי' מלכות שנעשה עתיק לבריאה אינה מתגלה בבריאה, וגם שבחי' מלכות הוא עתיק רק לבריאה ולא לעולמות שלמטה ממנו.

וזהו "פני ילכו והניחותי לך" שבחי' אצי' יתגלה למטה ויהי' ההנהגה משם דוקא, שזהו מבחי' שלמעלה מסדר ההשתלשלות. וזהו "והניחותי לך" כמו "והי' בהניח ה' אלוקיך לך", שיהיו נפלאות שלמעלה מהטבע, ובעבודה הו"ע המנוחה מאויבים ומיניקת החיצונים, שע"י גילוי בחי' פנים - שהיא תשוקת הנפש באלוקות - מתבטלים ממילא כל התאוות ומחשבות זרות.

אך משה לא נתפייס בזה שיהי' הנהגה מבחי' "פני" - בחי' מלכות דאצי' - שהוא בחי' דעת תחתון - אלא רצה שההנהגה תהי' מבחי' ז"א דאצי' גופא - בחי' דעת עליון, שאז הניסים הם יוצאים מדרכי הטבע לגמרי, ועוד יש לומר שאז גם ההנהגה הטבעית היא מבחי' שלמעלה מהטבע, וכמו המן שהי' מזון גשמי אך מ"מ לא הי' בו פסולת.

ומשה פעל זאת שההמשכה דתומ"צ תהי' מבחי' "פניך", יחוד פנימי דאו"א. וזהו "ונפלינו אני ועמך", דכאשר ההשגחה היא מבחי' דעת תחתון אזי מקבלים הכל (כי כולם משתווים בזה שלמטה יש ולמעלה אין), אך כשההשגחה היא מבחי' דעת עליון אין הסט"א יכול לקבל (דהתורה היא עז לנה"א, אך תושיה לנה"ב).

וזהו "כי מצאתי חן בעיניך", "בעיניך" דייקא בחי' יחודא עילאה, וענין מציאה הוא שהגילוי הוא שלא בהדרגה. וזהו "כי מצאתי חן בעיניך", שאין זה המשכה אתעדל"ע שמצד עצמו ללא אתערותא דלתתא כלל, שעז"נ "שקר החן", כי אם שבא לאחר עבודת האדם, אלא שההמשכה היא ממקום שאין אתעדל"ת מגעת לשם כלל.     


החודש הזה לכם, ויק"פ החודש, תרע"ח

החודש הזה לכם ראש חדשים גו' ולכאורה הרי ראש השנה הוא בתשרי. אך הענין שנתבאר בעקידה שישנם ב' אופנים לראות גדולת ה', ע"י זה שהטבע אינו משתנה - ואז האלוקות הוא בבחי' מקיף שאינו פעול בהם בהתלבשות, והוא מצד יחוד חיצוני דאו"א, ועל הנהגה זו תשרי הוא הראש. והב' הוא ע"י הניסים, שבהם אוא"ס בא בהתלבשות, והוא מצד יחוד פנימי דאו"א, ובענין זה ניסן הוא הראש.

ולהבין זה וגם להבין מהו ענין שבתשרי בטלה העבודה מאבותנו, הנה ידוע שו' חודשי הקיץ הם בבחי' ו"ק דדוכרא, וו' חודשי החורף הם ו"ק דנוקבא, בחי' ז"א ומלכות.

ויובן בהקדים ענין בריאה יש מאין, שהפילוסופים חשבו שהבריאה היא עילה ועלול, שאז ישנה השתוות בין העילה והעלול, והעלול פועל שינוי בהעילה. אך האמת הוא שההתהוות הוא בחי' הארה שאינה פועל שינוי כיודע בענין ההפרש בין אור ושפע.

דאור אינו פועל שינוי והתפעלות, מפני שהוא הארה בלבד, אך מ"מ ישנן מעלה באור שהוא כמו העצם. ולכן מהאור עצמו אינו יכול להיות התהוות היש אלא צריך להיות צמצום, עד שנשאר רק בחי' מלכות דמלכות דא"ס. והעיקר הצמצום הוא במלכות דאצי', וזהו לכי ומעטי את עצמך כדי שתהי' מקור לעולמות. דבחי' קטנות הוא כשהאור אינו מאיר בה. וזהו שהמלכות נקראת תפילה, ואני תפילה, שהיא מתפללת לז"א בעלה למלאות חסרונה, שיהי' גילוי אוא"ס במלכות, שהוא דוקא ע"י ז"א.

דהנה מלכות הוא בחי' יש, וידוע דאוא"ס שורה דוקא במה שבטל, ולכן עיקר השראת אוא"ס הוא בחכמה, אך גם מהחכמה א"א לה לקבל כי אם ע"י המדות. אמנם צריך להיות תיקון בחי' היש דמלכות, וכמו בענין התפילה שצריך להתבונן איך שכל הצמצומים הם רק לגבינו אבל לגבי אוא"ס אין שום צמצום והעלם, שכח ההסתר הוא אלוקות ממש, וכאשר מתבונן בזה בהעמקת הדעת נעשה גם בו הביטול שמתייחד ביחודו ית' ואזי אח"כ בתפילה ממשיך מילוי החיסרון.

אך כל זה הוא הוא רק למלאות את החיסרון, אבל ענין החסד שהוא בין לעניים ובין לעשירים הוא בחי' העושר, ובספירות הוא כשהספירות הם בג' קוין, שאז הדעת עומד תחת הכתר וממשיך בחי' הכתר שזהו בחי' פנימיות ועצמיות אוא"ס. והוא ההפרש בין תפילה לתורה, שע"י התפילה ממשיכים מבחי' סוכ"ע למלאות החיסרון, אך זהו מבחי' חיצוניות אוא"ס, אבל תורה הוא בקו האמצעי הממשיך בחי' פנימיות הכתר ובשרשו מבחי' פנימיות ועצמיות אוא"ס.

וזהו בחי' ד' לשונות של גאולה, והוצאתי הוא היציאה מן הרע, והצלתי הוא המשכת בחי' צל ומקיף, בחי' סוכ"ע, וגאלתי הוא יחוד סובב וממלא, ולקחתי הוא המשכת עצמות אוא"ס.

וזהו שבר"ה בטלה העבודה מאבותינו היינו שיצאו מבחי' הרע, בחי' מילוי החיסרון, אל אין זה גאולה שלימה עד חודש ניסן להיותו בחי' חסד ועשירות. וזהו החודש הזה לכם, דקודם מ"ת הי' תשרי החודש הראשון, היינו המשכת החיות של העולמות באופן מצומצם, אבל גאולה שלימה הוא בניסן דוקא המשכת בחי' עצמות א"ס ב"ה, וזהו דניסן הוא חודש של גאולה.     


ויקרא אל משה, ש"פ ויקרא, תרע"ח

להבין מהו ענין הא' זעירא דויקרא, שהוא בשינוי מהא' רבתי דאדה"ר.

ויובן בהקדים "אני ראשון" - בחי' כתר, "ואני אחרון" בחי' מלכות, ששניהם הם ב בחי' עשי' לגבי אוא"ס. דהנה כתיב מלכותך מלכות כל עולמים, דמלכות דא"ס הוא השורש דכל בחי' המלכות שבסדר ההשתלשלות.

דהנה, ההתהוות הוא מבחי' מלכות, דאף שמצינו גם שארי המדות בענין ההתהוות, הנה ישנו הפרש בין שאר המדות למלכות, ששאר המדות ה המשכה מהנפש, ונמשך מהות הדבר, משא"כ במלכות, שהוא כח נבדל (ורק שנטוע בעומק הנפש) ולכן מה שנמשך הוא רק השפעה חיצוניות, ולכן אינו פועל קירוב אלא אדרבא כיווץ וביטול. ועד"ז למעלה, כל המדות הם בבחי' קירוב ולכן לא יכול להיות מהם התהוות היש. ומה שכתוב ה' בחכמה יסד ארץ, ועולם חסד יבנה הנה זהו בחי' חכמה וחסד שבמלכות.

וזהו אני אחרון בחי' מלכות דאצי' מקור לבי"ע, ושרשו הוא בחי' אני ראשון מלכות שבכתר. והנה, ישנו חילוק בין אני לאנכי, שאני מדבר על שפלות האדם, שאומר רק שזהו אני ולא אחר. אך אנכי מדבר ברוממות האדם כמו אנכי הרואה. ולכן אני הוא בחי' חיצוניות הכתר, ואנכי הוא בחי' פנימיות הכתר.   

והנה, באותיות ישנן אתוון רברבין בינונים וזעירין. אתוון רברבין הם בחי' בינה, שמגלה את בחי' הכתר (דחכמה הוא בחי' נקודה שבא ע"י צמצום הכתר, אל הבינה שרשה מהמרחב דכתר), אתוון בינונין בז"א שהמוחין דבינה מתצמצמים בז"א, ואתוון זעירין הוא בבחי' תכלית הצמצום וקטנות במלכות.

ומעתה יובן מ"ש בזוהר הכא א' זעירא בגין דהאי קריאה לא הוי בשלימו. דהנה שלימו הוא בחי' עצמות א"ס שפועל (לא רק מילוי החיסרון, אלא גם) שלימות בספירות, אך "האי קריאה לא הוי בשלימו בגין דשלימו לא אשכח אלא בארעא קדישא, היינו בבית ראשון דאז הי' הגילוי דשלימות העצמות.

אבל במשכן לא הי' היחוד בבחי' פב"פ ולכן כתיב א' זעירא. ובספר דברי הימים נאמר א' רבתי באדם, דאדם ר"ת אדם דוד משיח, אדם קאי על קודם החטא, ודו היינו בימי שלמה כשקיימא סיהרא באשלמותא, ומשיח שאז יהיה' שלימות האדם. והנה, בקרבנות נאמר אדם כי יקריב, שהקירוב הוא ע"י אדם שרוח האדם העולה היא למעלה, ולכן דוקא לעתיד שאז יהי' שלימות האדם, הנה אז נעשה לפניך כמצות רצוניך שבקרבנות יהיו בשלימות.

וענין הקריאה הוא בחי' אתעדל"ע לעורר אתעדל"ת, ואתדל"ע הוא מבחי' חיצוניות הכתר לבד ולכן נאמר א' זעירא (ומן הבהמה גו' הוא בחי' אתעדל"ת).    


ועבר ה' לנגוף את מצרים, ליל ב' דפסח, תרע"ח

ועבר הוי' לנגוף את מצרים וראה את הדם על המשקוף גו' ופסח גו', וצריך להבין מה היו צריכים לסימנים מאחר דעבר הוי'. רש"י מפרש ופסח וחמל ועוד פי' ופסח ודילג, ויש לקשר את ב' הפירושים, דענין ודלג הוא מה שיציאת מצרים היתה בבחי' דילוג על כל סדר ההשתלשלות להיות יצירה מכל המצרים וגבולים, ודילוג זה הוא בחי' רחמים.

אמנם ממ"ש ופסח וחמל, הרי הי' כאן שני הפכים בזמן אחד דין למצרים וחסד ורחמים לישראל. (וזהו "והוי' הכה" ואחז"ל "הוא ובית דינו", "הוא" היינו בחי' חסד, "וב"ד" היינו בחי' הגבורה).

אך צריך להבין ההפרש בין מכת בכורות לשאר המכות, שבכולם הי' להם רפואה אח"כ ע"י תפילת משה, והוא מפני דכוונת המכות הוא שידעו כי אני הוי' (נוסף לזה שאמר להם יוסף ע"ד שם אלוקים "אלוקים יענה את שלום פרעה"). וע"י הרפואה שאחר המכה ידעו כי אני הוי', דהראו לו בזה דבחי' החסד דשם הוי' גדול ורב כוחו להתגבר על הגבורה דשם אלוקים.

ב. והנה, בשאר המכות נגוף למצרים ורפוא לישראל לא הי' פלא מאחר שהמכה היתה משם אלוקים וישראל הם משם הוי', אבל מכת בכורות היתה משם הוי', והי' בזה ג"כ ההסכם דשם הוי', ולכן הי' דין קשה ביותר, ולכן במכה זו לא הי' אחרי' רפואה, ובזה הוא הפלא שהי' נגוף למצרים ורפוא לישראל דעם היות שהיתה משם הוי' ומ"מ הי' בזה שני הפכים דחו"ג. אמנם באמת צריך להבין איך היו שני הפכים בנושא אחד, שהרי חו"ג הן הפכים זמ"ז. אך צריך להקדים תחילה מה שמכת בכורות היתה בחצות דוקא, והיינו דהלילה מתחלקת לשני חצאי לילות, חצי לילה הראשון הוא בחי' גבורה וחצי לילה השני בחי' חסד. והנה, הרגע דחצות מחבר את ב' חצאי הלילה, וידוע דבכדי שיהי' התכללות ב' הפכים זהו ע"י מדריגה עליונה הכוללת שניהם, ששם שניהם הם לא בבחי' מציאות ואינם הפכים כלל.

וזהו ענין החצות דהרי רגע דחצות לא יש במציאות (שכמה שיש לחלוק בזמן שייך לחצי לילה הראשונה או לחצי לילה השני) וא"כ הוא למעלה מהזמן והיינו שמאיר אז מבחי' אוא"ס, וע"כ דוקא בחצות הוא בחי' התכללות דחו"ג.  

ג. וביאור הענין הוא, דבפתח אליהו איתא אנת הוא חד ולא בחושבן אנת הוא דאפיקת עשר תיקונין, אנת הוא חד הוא בחי' עצמות אוא"ס שמובדל מהעולם ואינו נמנה במנין הספירות, והתהוות החכמה מאוא"ס היא בדרך אין ערוך, וא"כ כאשר מאיר בחי' העצמות כ"ש שחו"ג מתבטלים ממילא, וא"כ יפעלו שניהם יחד.

והנה יציאת מצרים הי' מבחי' אוא"ס שלמעלה מהשתלשות, שהרי סדר ההשתלשות הוא בחי' מיצרים וגבולים דקדושה, ומזה נמשך בחי' מצרים דלעו"ז. והיציאה ממצרים הי' צריך להיות מבחי' אוא"ס לצאת מהמיתרים וגבולים, ולכן הי' בזה שני הפכים דחו"ג. אך צריך להבין איך הי' התחלקות וההבדלה שנגוף למצרים ורפוא לישראל דוקא. הנה ע"פ פשוט הוא שהרי מ"מ הי' כאן פעולת בחי' חו"ג רק שע"י הגילוי דא"ס שלמעלה מהשתלשות הוא שיפעלו שניהם בזמן אחד.  אך בפנימיות הענין הוא דהנה באוא"ס שלמעלה מהשתלשות ישנו בחי' פנימיות וחיצוניות, והן ב' בחי' שבכתר, ובפנימיות הכתר שם הוא בחי' נש"י דוקא.

והנה, הי' צריך להיות קצת כלי להמשכה זו, וזהו "ופסח הוי' על הפתח" "פתח" הוא בחי' מלכות, ובעבודה הו"ע קבעומ"ש, והוא בחי' הפתח לגילוי בחי' עצמות א"ס.        

ד. והנה הפתח יש בו משקוף ושתי מזוזות והן ג' הקווים דתורה )משקוף( עבודה וגמ"ח )ב' המזוזות(. דנה אמרו חז"ל לעולם יכנס אדם שיעור ב' פתחים ואח"כ יתפלל, דהפתח הראשון הנה בקשה המזוזות הוא בחי' נצח והוד, ובעבודה מזוזה אחת הוא הוד, התחלת התפילה בחי' הודאה, הודו לה', ובסוף התפילה בשמו"ע ישנו ג"כ הודאה "מודים אנחנו לך", אך הוא בחי' הודאה בדעת עליון שלמעלה מהשגה. ומזוזה הב' הוא בחי' נצח, שלאחר התפילה צריך להיות הסכם על כל היום שיהיה סור מרע ועשה טוב. והמשקוף הוא בחי' תפארת לעורר רחמים רבים על נפשו.

ופתח הב' הנה ב' המזוזות הוא בחי' חו"ג, והמשקוף הוא בחי' בינה, ובעבודה, האהבה דבכל לבבך הוא בחי' חסד, והרבה דבכל נפשך, אפי' הוא נוטל את נפשך, שלזה צריך התגברות יתירה בחי' גבורה, וגבינה הוא בחי' ובכל מאודך. וזהו ענין המשקוף ושתי המזוזות שאין זה לסימן רק זהו בחי' הכלי שיהי' עי"ז המשכת עצמות א"ס.


ששת ימים, שחהמ"פ, תרע"ח

ששת ימים תאכל מצות, ואמרו חז"ל מה שביעי רשות אף ששה ימים רשות. ולהבין זה יש לנהקרדים מ"ש באד"ר דממצחא דז"א מתערין כ"ד בתי דינין כו' וממצחא דעתיק כל הדינין משתככין.

ויובן בהקדים כללות ענין המוחין, דהתחלת ההתחכמות הוא בדרך בריקה, ואח"כ בא באורך ורוחב בהשגת הפרטים, וזהו מוח החכצה ומוח הבינה. והנה התחברות דחכמה ובינה היינו שנקודת ההשכלה תבוא להשגה דבינה הוא ע"י הדעת, כי האור דחכמה אינו מוגבל עדיין, ולכן צריך לקשר עצמו להענין, וזה מגביל את הנקודה ומביאה לידי השגה. וכן לאחר ההשגה ענין הדעת הוא להכניס הענין בפנימיות, עד שירגיש את הענין. ולכן עיקר החלטת הענין הוא ע"י הדעת, וזהו שהתוקף הוא בדעת דוקא, וכמו"כ התפעלות הלב הוא ע"י הדעת. וכמו"כ הוא בעבודה שאין ההשגה בגדלות הבורא נדבק במוחו בהשגה טובה ובחיות כי אם ע"י הדעת.

ב. ומעתה צריך לבאר מהו ענין המצחא דז"א ועתיק. דהנה, אית רצון שלמטה מהשכל, שנולד ע"י השגת השכל, ואית רצון שלמעלה מהשכל והוא הרצון דעצם הנפש, ומ"מ יש בו ג"כ טעם והוא טעם ועונג הנפש. ונגד ב' בחינות רצון ישנם ב' בחינות מצחא. דכאשר מאיר בהרצון הטעם אזי הוא בתוקף וחיות, אך כאשר מסתלק השכל והטעם נשאר ההסכם, ובהסכם ישנו תוקף כמו בדעת.

וכמו"כ יובן בעבודה, דעיקר העבודה הוא בבחי' רצון שיהי' חפצו ורצונו באלוקות, והוא ע"י ההתבוננות באחד, שו' קצוות רוחניים וגשמיים בטלים לאוא"ס ב"ה. והרצון שלמעלה מטו"ד הוא הרצון העצמי שבנפש, והוא בחי' אה"ר שלמעלה מטו"ד.

ג. והנה, התגלות המוחין והתפעלות המדות הוא רק בעת התפילה, אבל כל היום הוא בבחי' הסכם לבד, אמנם ההסכם הוא בתוקף כיתד חזק בל תמוט בתוקף גדול, וזהו בחי' מצחא שהוא הרצון שבבחי' הסכם לבד והוא מכוון נגד הדעת שיש בו תוקף כמו בדעת, כי הוא נמשך מן הדעת. והדוגמא מכ"ז יובן ג"כ למעלה בבחי' ז"א דאצי', והגדלת הז"א הוא שנמשך בו בחי' מוחין דגדלות, אבל כאשר המוחין מסתלקים ה"ז עד"מ כמו הרצון שבבחי' הסכם לבד שאין בזה גילוי אור, וזהו בחי' דז"א. וכמו"כ הוא בא"א שהוא בחי' הרצון, וכאשר הטעם והעונג הוא נעלם ה"ז בחי' חיצוניות הרצון, וזהו בחי' מצחא דעתיקא כו'.

ד. ומעתה צ"ל מה שננצחר דז"א מתערין דינין, דהנה אנו אומרים אבינו אב הרחמן, דחכמה הוא מקור החסדים, שמצד בחי' החכמה יכול למצוא ג"כ טעם לזכות, משא"כ כמשתסלק בחי' החכמה ונשאר רק ההסכם, וזהו שממצחא דז"א מתערין דינין. ובעבודה, הנה בכל היום כשנשאר רק בחי' ההסכם הרי הוא קרוב אל הישות, ומתפעל מזה ויכול ליפול בתאווה.  

ה. וכל זה הוא במצחא דז"א, אבל במצחא דעתיק לא יש שם בחי' דינים וגבורות דלהיות שזהו מבחי' הרצון שלמעלה מהשתלשלות הנה גם חיצוניות הרצון הוא שרוצה תמיד (ואין זה כמו בחי' ז"א שגם כשמאיר בה בחי' החכמה הרי זה רק אבא יונק ממזלא ע"י בחי' שערות).

ועפי"ז יובן מ"ש ששת ימים תאכל מצות, דהנה מצה הוא בגימטריא ע"ב ס"ג, דע"ב הוא בחי' חסד וביטול, וחמץ הוא בחי' גבורה. והנה חמץ ושאור הוא בחי' חו"ג שבגבורה שבאים מבחי' הדעת היינו מבחי' הרצון שבמצחא, וזהו דחמץ אותיות מצח, גם חמץ אותיות מחיצה, בחי' עמלק שהוא מחיצה של ברזל המפסקת.

וזהו ששת ימים תאכל מצות להמשיך בחי' הביטול דחכמה בבחי' המדות ואז לא יהיה יניקה מהמדות גם בכל היום. וזהו שאחרי הפסח החמץ מותר דאחר שממשיכים בחי' הביטול בהמדות אז גם מחיצוניות המדות לא יהיה יניקה, ולכן החמץ מותר.               


ויט משה את ידו, שביעי ש"פ, תרע"ח

ויט משה את ידו גו' וצריך להבין מהו ענין נטיית ידו של משה והלא קרי"ס הי' ע"י הרוח קדים.  

ויובן בהקדים ענין קרי"ס, דים ויבשה הוא עלמא דאתכסיא, שבו הנבראים הם מובלעים במקורם, והדוגמא מזה למעלה הוא שאוא"ס הוא בבחי' עיגולים, שהעליון סובב ומקיף את התחתון, ועלמא דאתגליא, שבו הנבראים הם בפירוד ממקורם, והדוגמא מהז הוא בבחי' יושר, שבו העליון מתלבש בתחתון, והתחתון הוא בבחי' מציאות. ומבשרי אחזה, שהעבודה בבחי' נר"נ הוא בבחי' עלמא דאתגליא, שהרי ההשגה והרגש המדות הוא בבחי' יש. אך בחי' ח"י - העבודה בבחי' המקיפים דהנשמה - בחי' עלמא דאתכסיא, בחי' רעו"ד הנה אין זה השגה כ"א השגת השלילה, וגם עיקר ההרגש הוא באוא"ס, והרצוא הוא בבחי' יציאה וביטול ממציאותו.

ב. והנה בעולמות עלדאת"כ ועלדאת"ג הן בריאה ויצירה, אמנם ידוע דבחי' מלכות דאצי' נקרא לפעמים ים ולפעמים ארץ, ים הוא כמו שהמלכות הוא באצי', וארץ הוא בחי' מלכות כמו שירדה לבי"ע, דהגם שהקו בקע הפרסא ומאיר ע"י הל' כלים דמלכות דאצי' בבי"ע, הנה באצי' מאיר שם כללות האור מהקו שבבחי' התכללות הע"ס בכלל, וכאשר ירדה בבריאה מאיר בה רק הארת הקו השייך לבחי' מלכות בלבד. ויובן זה ע"ד ההפרש בין פנימיות הכלים, שיש להם ערך והשתוות קצת אל האור, לחיצוניות הכלים, שאינם בערך אל האור. וכמו"כ הוא המלכות כמו שמאיר באצי' שמאיר בה עצם האור, וכמו שהיא בבי"ע מאיר בה רק חיצוניות האור. וזהו בחי' ים וארץ שבמלכות.

ג. והענין הוא דבחי' מלכות הוא ממוצע בין אצי' לבי"ע, וכמשל המתורגמן. ועד"ז בחי' כתר הוא אוא"ס המאציל אל הנאצלים, דעתיק הוא בחי' תחתונה שבמאציל שבו מתעלם בחי' מלכות דא"ס, ובחי' אריך הוא ראש לנאצלים. וכמו"כ מלכות דא"ס הוא ממוצע בין עצמות אוא"ס ובין כללות הגילויים בעולמות, שזהו ג"כ בחי' ים וארץ, ים הוא העיגול הגדול שלפני הקו או בחי' הרשימו, והקו הוא בחי' הגילוי. אך כ"ז הוא כשההמשכה באה בסדר והדרגה שאז צריך להיות בחי' ממוצע דים וארץ בכל המדרגות הנ"ל. אך קרי"ס הוא בחי' ים נהפך לגילוי עד רום המעלות בבחי' פנימיות הכתר, ואוא"ס שלפני הצמצום האיר בגילוי כמו שהוא. ובכדי שיהי' התחברות זאת דים וארץ הוא ע"י גילוי שלמעלה משניהם, מבחי' א"ס קדמונו של עולם, וזהו "ויולך גו' ברוח קדים". וזהו שקרי"ס היה הכנה למ"ת, דבתורה נמשך בחי' עצמות א"ס.

ד. וזהו שקרי"ס הי' בשביעי של פסח דוקא, דהנה ארו חז"ל מה שביעי רשות אך ששה רשות, ומה שנאמר בפירוש בתורה שהוא רשות הוא יום השביעי. דחובה הוא מה שנמשך ע"י אתעדל"ת שלכן הוא חובה, אך רשות קאי על אורות עליונים שא"א להמשיכם ע"י אתעדל"ת. ושורש ענין רשות הוא עצמות אוא"ס שאינו מוכרח בשום דבר. ולכן אז דוקא הי' יכול להיות התחברות דים וארץ. וזהו דקרי"ס הי' בזכותו של יעקב, דיעקב הוא בריח התיכון המבריח מן הקצה גו', שתפארת מגיע בפנימיות הכתר. וזהו שיעקב תיקו תפילת ערבית שהיא רשות. והנה, משה ויעקב הם במדריגא אחת ורק שמשה מלגאו ויעקב מלבר, ולכן מה שנקרע הים בזכות יעקב הוא ע"י משה דוקא, וזהו "ויט משה", שהוא המשיך את הגילוי למטה.                     


זאת תורת העולה, ש"פ צו, תרע"ח

להבין מהו "זאת תורת העולה" והלא רוב דיני העולה נתפרשו כבר. ויש להקדים ענין העבודה, שלפעמים איתא שמעשי התחתונים נוגע למעלה, שישראל מוסיפים כוח הגבורה של מעלה או להיפך ח"ו, ולפעמים איתא "מה איכפת ליה להקב"ה אם שוחט מן הצאוור כו'".

ויובן בהקדים ביאור ענין "עד שלא נברא העולם הי' הוא ושמו בלבד", ששמו הוא בחי' ההארה השייך לעולמות, דהתהוות אינו מהעצמות כי אם מהארה, והארה זו כפי שהיא כלולה בהעצם הוא בחי' שמו. וישנו פירוש ששמו הוא בחי' ע"ס דאצי'. ושמו קאי על שם הוי', והמצות ממשיכים אורות בספי' ביותר מכפי קו המידה, שהרי ע"י המצוות נמשך האור גם בבי"ע. ובאמת ע"י המצות נמשך תוס' אור גם בשם הוי' גופא מבחי' שם הוי' דלעילא, ולכן נקראו ישראל מקדשי שמך. וכל זה הוא בחי' שמו שבזה נוגע מעשה התחתונים.

אבל בחי' עצמות א"ס מובדל לגמרי מהעולמות ולכם שם אין מעשה התחתונים תופס מקום. ולכן משם יכול להיות אם תגביהי כנשר גו'. דהנה נאמר "מלך אלוקים על גוים", שהם מקבלים מהצירופים דשם אלוקים, ושם אלוקים הוא בחי' אותיות ששרשן הוא מהרשימו שהוא מכללות האור שלא נגע בו הצמצום (שלכן בקדושה, ביטול היש דהכלים מגיע למעלה יותר), ולכן הסט"א הוא בהגבהה, אך בסט"א ההגבהה היא בדרך חוצפה.

אך נאמר "משם אורידך", וזהו ענין סולם של יעקב, "ושרו של אדום עולה כו'" אך "משם אני מורידו". והענין, דסולם דקדושה הוא המחבר אצי' ובי"ע, שעולמות בי"ע יוכללו באצי' ושאצי' תומשך בבי"ע. דהסולם הוא סולם התפילה, ובה יש ד' שליבות כנגד ד עולמות אבי"ע. והנה, ידוע שתפילה הוא בחי' המלכות המתפללת לז"א בעלה ליתן לה מחסורה, וכל ענין התפילה הוא למלאת את החיסרון דמלכות שבה ע"י ירידת המלכות לבי"ע.

דהנה, ישנם ג' בחינות. ממלא כל עלמים הוא האור המתלבש בעולמות, והתבוננות באור זה גורם לאהבה ד"בכל לבבך". ואור הסובב הוא למעלה מהתלבשות בעולמות, וההתבוננות בסובב גורם בחי' רצוא ואהבה ד"בכל נפשך", "אפי' נוטל את נפשך". ועצמות אוא"ס אינו בערך העולמות כלל, ומזה בא האהבה ד"בכל מאודך" בחי' התכללות ממש בעצמות א"ס. וזהו בחי' תפילה למשה, תפילת עשיר, שאינה עבור מילוי החיסרון אלא שיהי' גילוי אוא"ס במלכות.

והנה, "את זה לעומת זה עשה אלוקים", שישנו סולם דלעו"ז, ושרו של אדום העולה הוא בדוגמת תפילת עשיר בקדושה, אך "משם אורידך", כי בעצמות א"ס העיקר הוא נש"י דוקא.    

וזהו "זאת תורת העולה היא העולה על מוקדה גו'", היא העולה קאי על מלכות אדום שהיא מגביה את עצמה ביותר, "אם תגביה כנשר" אזי "משם אורידך", וזהו "על מוקדה", והוא ע"י עליית המלכות בעצמות א"ס ע"י רעו"ד באהבה דבכל מאודך וע"י התורה.      


ויהי ביום השמיני, ש"פ שמיני, תרע"ח

"ויהי ביום השמיני גו'", "ביום השמיני" הוא הטעם שדוקא ביום זה "ה' נראה אליכם", כמבואר בכלי יקר דשמיני הוא למעלה מז' אחד רוכב על ז'. וכמבואר בתשובת הרשב"א ששמיני הוא בחי' שומר ההיקף. והביאור דז' ימי השבוע הם בחי' ההיקף דבכל בשבוע מאיר מידה אחת, וביום הראשון חוזר לבחי' חסד.

דהנה שבת הוא בחי' מלכות, שמפני שהיא בסוף ההמשכה לכן שם הוא בהתגברות יתירה, וההתגברות הוא ע"י התענוג, דכל המשכה הוא ע"י התענוג, וזהו ענין העונג דשבת. וזהו ג"כ ענין העליות דשבת, דלהיות דבסוף ההמשכה נעשה העלי' ע"י אור חוזר, והוא העלי' בבחי' שלמעלה מהזמן, ונמצא שגם בחי' הסובב נכלל בשבת. ושומר ההיקף הוא בחי' עצמי השומר על הגילויים, ע"ד שכאשר השמש שוקעת אזי לא יש האור והזיו.

ובחי' שמיני הוא ע"ד היובל שבא לאחר שבע שבתות שנים, ושבועות שבא לאחר שבע שבתות.

וביאור הענין: איתא במד"ר שהז' צדיקים הורידו את השכינה למטה בארץ, דהנה עיקר ענין אברהם הוא המשכת תוס' אורות באצי'. דהנה הספי' נקראים רזא דשמיה, דלמעלה כל ענין הספירות הוא רק בשביל הזולת ובא ע"י צמצום עצום, וזהו שאצי' הוא רק בבחי' שם.

ועיקר עבודת אברהם הי' להוסיף אור באצי' ע"י עבודה רוחנית, ע"ד שהקב"ה מבקר חולים ברוחניות, שהו"ע "סמכוני באשישות כי חולת אהבה אני", והקב"ה מניח תפילין שהוא ענין המשכת מוחין במדות. אך המשכת תוס' אורות באצי' אינו חידוש כ"כ כי באצי' "איהו וחיוהי חד איהו וגרמוהי חד", וע"י מ"ת ניתן הכח להמשיך גם בבי"ע ובעולם הזה, שזהו מפני שההמשכה היא מהעצמות, שלכן יכולה לירד למטה ביותר. ורק שעכשיו אין זה בגילוי כי המטה אינו כלי לגילוי זה, וההמשכה תתגלה לעתיד לבוא.    

וההמשכה שהוריד משה ע"י מ"ת הו"ע שמשה הוריד את השכינה למטה בארץ. דאברהם אברהם פסיק טעמא בגוויהו, שההמשכה בבריאה אינה כמו שהיא באצי' אלא באה בבחי' התלבשות, משא"כ במשה משה ל אפסיק טעמיה בגוייהו, שההמשכה היא דרך מעבר הבריאה. דהנה כתיב "כי אתה נרי הוי' והוי' יגעה חשכי", שקאי על שם הוי' דדלתתא ושם הוי' דלעילא, שדוקא מבחי' "והוי'" - דלעילא - "יגיה חשכי" - מעשה ההמשכה למטה במקום החושך. ומשה מחבר את ב' בחי' בשם הוי'.

וזהו שכינור של ימות המשיח הוא של ח' נימין, כינור הוא נר כ"ו - כ"ו הוא בחי' שם הוי', וכינור של ח' נימין הוא בחי' שם הוי' דלעילא. ולכן דוקא ביום השמיני נמשך הגילוי למטה לכל ישראל, וזהו ש"אותו היום נטל עשר עטרות" מפני שיש בזה התכללות כל הג"ר, וכל זה "קרא משה" דמשה הורידה משמים לארץ.   


כי כאשר השמים החדשים, ש"פ תו"מ שר"ח אייר, תרע"ח

כי כשאר השמים החדשים גו'. ויובן בהקדים ענין "ועשיתם אותם" שבני ישראל אותם את התורה ומצוות. והענין דהנה עולם הוא בחי' מקום, ו"ק, ושרשו מבחי' ו' מדות דאצי', משא"כ התורה קדמה אלפים שנה לעולם, דכל ענין המדות הוא לצורך הזולת, משא"כ המוחין הוא האור המאיר לעצמו (אף שגם הוא לצורך העולמות, שהרי העצמות אי"צ לאור). ומה שנמשך ממוחין למדות הוא רק ע"י מיצר הגרון, ולכן מה שנמשך הוא רק הבכן (שבמוחין מאיר הטוב שאלוקות, וההרגש הוא האלוקות, משא"כ במדות מורגש שקרבת אלוקים לי טוב, שהאדם מרגיש את עצמו).

ובכדי שיהי' המשכה דתורה בעולם הוא ע"י אתעדל"ת דהאדם, וזהו שנאמר "ואהבת את הוי' אלוקיך", ועי"ז דוקא נעשה ההמשכה דתורה "והיו הדברים האלה גו'". ולהבין איך בכח אתעדל"ת של האדם להמשיך בח'י התורה, יובן מענין השרפים והאופנים, דאך שהאופנים הם למטה מהשרפים, מ"מ יש בהם מעלה שלכן אומרים ברוך כו' ממקומו" משרשו ומקורו, מפני שלא יצאו מהישות שלהם (כהשרפים) ולכן יש בהם משרשם בעולם התהו שלמעלה מהשרפים, וזהו סיבת הרעש שלהם.

דהנה השרפים אומרים קדוש ג' פעמים, כנגד ג' אותיות שם הוי' י' ה' ו', שבבחי' אתי' בריאה יצירה, שמשיגים איך שאוא"ס קדוש ומובדל מכל העולמות, אך דוקא לכן "מלא כל הארץ כבודו", שנמצא בעשי' כמו בעולמות עליונים, שהרי "המגביהי לשבת המשפילי לראות". וכל זה הוא בחי' השגה אצלם, משא"כ האופנים שאינם משיגים ענין זה מפני שכלי מוחם קטן מהכיל השגה זו ורק ששומעים ומרגישים כללות הענין, ולכן הם ברעש, ע"י הרעש ממשיכים למעלה מהשרפים "ברוך כבוד הוי' ממקומו", שהביטול דהשרפים הוא ע"י ההשגה שהיא בבחי' גבול, משא"כ הרעש הוא בחי' בכל מאודך בלי גבול.

ועד"ז הוא בענין נפש האלוקית ונה"ב, שהנה"א משיג אלוקות וצריך להמשיך השגה זו לנה"ב, אף שנה"ב מטבעו אינו מסוגל להשיג ענין הביטול. אך מ"מ ישנו מעלה בההשגה דנה"ב שהוא בחי' בכל מאודך, ועוד שלנה"ב ישנו רצוא מצד הריחוק, "מים תחתונים בוכים" (ועד"ז באופנים, ש"ברוך כבוד הוי' ממקומו הוא ר"ת בוכים").        

והנה, הרצוא הוא בחי' שמים, והשוב שלאחרי זה, בחי' יראה, שעיקרה בנפה"א הוא בחי' והארץ הדום רגלי. והנה, פעולת הרצוא דנה"ב ממשיכה כ"כ מפני שיש בה חידוש, שלכן ההמשכה דתורה הוא דוקא ע"י עבודת האדם, שמה שהי' ברשות הקליפה נכלל בקדושה, אך שהו רק חידוש הישנות, ולכן ה"ז רק "שירה חדשה", שהרי שורש הניצוץ שבה הוא מתהו.   

דהנה הטעם שאורות דתהו נמשכו תחילה בכלים, אף שלאח"ז הי' שבירה, הוא כדי שאח"כ יוכלו האורות דתוהו לבוא בכלים ע"י עבודת בני ישראל. וההמשכה זו היא בחי' חידוש הישנות.

אך לעתיד להוא יהי' "כי כאשר השמים החדשים והארץ החדשה אשר אני עושה", היינו המשכת עצמות אוא"ס שלמעלה מגילוי הקו, אך עם כל זה יהי' "כן יעמוד זרעכם ושמכם" שגם העבודה דכעשיו תתעלה בבחי' העצמות.


כשמן הטוב על הראש, ש"פ אחו"ק, תרע"ח

כשמן הטוב על הראש גו' שיורד על פי מדותיו (מדותיו היינו לבושים). דהנה ישנו מזון ולבוש, מזון הוא הממוצע שע"י נעשה חיבור הנפש עם הגוף, וע"י שאוכל את המזון לשם שמים הנה הניצוץ שבמזון ממשיך חיות פנימי מהנפש להתחבר עם הגוף. והלבוש הוא שומר על הגוף, והשומר הוא למעלה מהנשמר, שהאור מקיף שורה על הלבושים, דכל הגבוה ביוצר יורד למטה ביותר.

והדוגמא מזה יובן למעלה, שאורות וכלים הם בדוגמת גוף ונפש, והחיבור ביניהם הוא ע"י לימוד התורה בביטול, שהוא בחי' המזון. ומעשה המצוות ממשיכים בחי' אור מקיף מאוא"ס לשמור על הע"ס שלא תהי' יניקה מהם, וכמו"כ המצות שומרים על האדם שיהי' קיום חיוצ נה"א בגוף ונה"ב.  

וכן המצוות הם לבושים לנשמה שתוכל לקבל את הגילוי דג"ע. אך במצוות נאמר "כבס ביין לבושו" היינו שצריך שבהמצוות יהי' פנימיות וכוונה, והוא ע"י ההתבוננות והאהבה, שעי"ז מקיים את המצוות בשמחה, בחי' יין.

וגם בתורה יש בחי' יין, דדגנך אלו הלכות, שהם הנותנים כח לנה"א להתגבר על הנה"ב, ותירושך אלו אגדות, בחי' יינה של תורה, סודות התורה, והוא השמחה שבא ע"י פנימיות התורה, ויין ישמח לבב אנוש. ובחי' יצהר הוא בחי' חכמה, שלמעלה מבינה שהיא ה' ראשונה שבשם הוי' שהוא בבחי' מקיף (שהרי בשכל יכול להתבונן גם בדבר השנאוי), אך ה' ראשונה באה ע"י הצמצום די' בחי' חכמה, ופנימיות ח"ס הוא בחי' שמן, פנימיות דגלגלתא שלמעלה מהמצות ששרשם בגלגלתא, וזהו טעמי תורה שיתגלה לעתיד לבוא. וזהו כשמן הטוב גו' זקן אהרן גו', ששמו הוא שמן המשחה שעשה משה, ומשה המשיך לאהרן מבחי' מוחין דעתיקא. ובעבודה הו"ע אהבה בתענוגים, בחי' ביטול כל מציאותו.  


להבין ענין הילולא דרשב"י, ל"ג בעומר, תרע"ח

ענין ספי' העומר הוא המשכת המוחין במדות. ומבשרי אחזה, דמי שהוא בבחי' חסד הוא משפיע חסד לכל גם למי שאינו ראוי, והשפעת החסד היא לכולם בשוה, ועד"ז במדת הגבורה הוא בגבורה לכולם בשוה, וע"י המשכת המוחין נעשים המדות ע"פ המוחין, שמבין שישנם כאלו שצריך להשפיע להם פחות חסד, ויש שאין להשפיע להם חסד כלל.

ועד"ז למעלה, שע"י שנמשך המוחין למדות, נעשים המדות ע"פ המוחין, ועי"ז ישנה התככלות המודת, שהוא הכוונה. וע"י התכללות המדות נמשך אוא"ס שלאו מכל מדות איהו כלל.

אך תריך להבין איך ביכולת הכלים דמדות לקבל את גילוי אוא"ס בתוכם? אך הענין שהכלים שרשם הוא מבחי' האור מקיף ולכן נאצלו באופן שיכולים לקבל גם היפך טבעם, וכמו אור החסד בכלי הגבורה, [וגם התהוותם הוא באופן הכפוי משרשם עד"מ שההשפעה היא בחי' גבורה לגבי הרב, ובחי' חסד לכבי המקבל], ומשום זה יכולים הכלים לקבל גם מבחי' אוא"ס.

והנה ידוע דעיקרי המדות הן חמישה, ולכן איתא בזוהר שבינה מתפשטת עד בחי' ההוד, ויסוד ומלכות קשורים לחכמה, ולכן בבחי' הוד שבהוד לאחר שנשלם המשכת הבינה להספירות, נמשך אח"כ בחי' החכמה שבה שורה אוא"ס, דכל ענין הספירות הוא המשכת מוחין למדות ועי"ז יהי' ההמשכה מאוא"ס שלמעלה מהמוחין, ולכן ה' אז ההילולא דרשב"י שענינו הוא גילוי פנימיות התורה.


המזבח עץ שלש אמות גובה, ש"פ אמור, תרע"ח

להבין ענין "שולחנו של אדם מכפר עליו". יובן בהקדים ענין "כל הנקרא בשמי גו'", "שמי" קאי על האצי' שעל ידו נתהוו העולמות באופן שישנו גילוי אלוקות בעולם (וע"ד שעי"ז שהתהוות הכלים הוא מבחי' הקו הנה הכלים אינם בבחי' ישות לגמרי והם בבחי' כלי לאור).

והנה, בפרדס כתב שאצי' הוא שמו של הא"ס פי' מורה עצמותו, והיינו מפני שהאורות דאצי' הם בבחי' גילוי ההעלם, ולכן ע"י שישנו ידיעה באור האצי' יודעים באור א"ס שלמעלה מאצי'. וכמו "להבין דבר מתוך דבר", שידיעת השלילה באור הסובב ("דבר") מבינים דוקא ע"י ידיעת החיוב באור הממלא ("תוך דבר"). והנה, באצי' ישנו האור שלעצמו והאור שלצורך הזולת והוא בחי' מוחין ומדות, וגם לפני הצמצום ישנם ב' בחינות אלו, וא"כ החכמה מגלה את האור שלעצמו שלפני הצמצום.

וזהו "כל הנקרא בשמי", "ולכבודי" הוא בחי' מלכות, "בראתיו" הוא עולם הבריאה, בחי' המחשבה, ששם מתחדש הרגש מציאות האותיות, וכמו"כ בבריאה הוא התחדשות מציאות הנבראים. "יצרתיו" בחי' יצירה, אותיות הדיבור, שהוא רק התגלות מהבריאה, דהחומר נושא את הצורה. "אף עשיתיו", "אף" הפסיק שהרי המעשה נבדל לגמרי. וזהו שבתמונת אות ה' הקו הג' המורה על העשי' הוא נבדל מב' הקוין. ןלכן בעשי' רובו רע, ותכלית הכוונה הוא שיהי' דירה בתחתונים בעשיה דוקא. וזהו החילוק בין א"י ששם ההפשעה הוא מיצי' ורק שעוברת דרך מעבר לעשי', לההשפעה בחו"ל שהיא מבחי' עשי', ושלכן ישראל שבחו"ל עוע"ז בטהרה הן מפני ההעלם והסתר שמחשב את הממוצעים דכוכבים ומזלות ותחבולות העסק, שהו"ע הע"ז, ואינו בין שהם רק כגרזן ביד החוצב.

והנה, כללות העולמות נחלקים לבי"ע הכללים, ועולמות בי"ע הם עשי' דכללות.

וזהו ענים נט"י להמשיך בחי' חכמה - מים - לידים שהם כלי המעשה, ואזי ע"י האכילה שמבררים את הניצוצות דתהו, נמשך אורות דתהו בכלים דתיקון וממלא כל הפגמים שבתיקון, וזהו שבזמן שבהמ"ק קיים המזבח מכפר, דענין הקרבנות הוא ג"כ המשכת שורש הבהמה, אורת דתהו בכלים דתיקון, ועתה שולחנו של אדם נכפר, כנ"ל, אך הדיוק הוא שולחנו של אדם, שנמשך בחי' אדם בחי' חכמה, ודוקא עי"ז אין אחיזה, ואז שולחנו מכפר עליו.  


וכי תאמרו מה נאכל, ש"פ בה"ב, תרע"ח

שמיטה היא במלכות, ויובל הוא בבינה שלמעלה מהזמן, ולכן היובל היא רק שנה אחת ולא לפי החשבון.

והענין, דשביעית רומז על לעתיד, ויובן בהקדים "פתחי לי אחותי רעיתי", אחותי הוא בחי' איחוי אלכסנדרית שמחבר את העולם באלוקות ע"י ההתבוננות דד"ע (דהתהוות שמשם אלוקים ג"כ פועלת ביטול אך הוא רק הביטול דד"ת), שמתבונן שהיש אינו במציאות והוא רק כח האין האלוקי המהוה אותו, ולכן ירצה רק להתדבק באלוקות. והכח שיש לבנ"י לאהבה זו וביטול זה הוא מפני שהם מבחי' מחשבה ולכן הם מתאחדים בא"ס.

(ועד"ז הוא במלכות, שורש נש"י, שגם היא בבחי' אחותי, שהרי לכתחילה נאצלה המלכות עם ז"א כשתי תמרות המתאחדות, ורק אח"כ נתפרדו).

וענין "פתחי לי" הוא לפתוח את האהבה שתהי' בהתגלות למטה, והנה"ב לא יעלים עליה, והוא ע"י ההתבוננות בתפילה שע"י הנה"א גם הנה"ט יכול להבין את הטוב דאלוקות. וזהן הבירור שע"י אור פנימי, אך כדי שהמעשה יתתקן שיהי' רק לש"ש, כהאבות, הוא ע"י חיבור אור מקיף לאור פנימי, ואור מקיך הוא האהבה שלמעלה מטו"ד מהמקיפים שבנפש. וכמו שרואים בר"ה ויוה"כ שאז העשי' הוא באופן אחר לגמרי, וכמו בשבת שמצוה לענגו באכו"ש, והתענוג הוא תענוג אלוקי.       

והנה, הקליפה שוכנת בין האור מקיף לאור פנימי ולכן צריך להיות "פתחי לי" להסיר את הקליפה כדי שהאהבה שמהמקיף יאיר בפנימי.

ואחר ההקדמה ד"אחותי" באים ל"רעיתי", שהוא בחי' היחוד בבחי' "איהו וחיוהי", והוא ע"י התורה. דהתורה כמו שנתלבשה בדברים גשמיים הוא כמשל הגרעין, שאי בו טען וריח אך מ"מ בהעלם יש בו טעם ומתיקות הפרי, וע"י ריקבון הגרעין, היינו שמפשיט את הלבוש ולומד רק מפני שזהו חכמתו ורצונו של הקב"ה, ורוצה בהאור והגילוי, הנה עי"ז נעשה הצמיחה.  

ובדרך כלל אחותי הוא בחי' התפילה ורעיתי הוא בחי' התורה, שעי"ז הוא הזריעה בנש"י ארץ חפץ ועי"ז נעשה הגילוי בג"ע ובעוה"ז.

וזהו "וכי תאמרו מה נאכל הן לא נזרע" שלעתיד לבוא כשמצוות בטילות לא נזרע וא"כ מאין יהי' הגילוי, ועל זה עונה הכתוב "וציותי את ברכתי בשנה השישית", שע"י העבודה בשית אלפי שנין מקבלים את הגילוי דלעתיד שהוא, כפירוש התרגום, "תאכלו דעתיקא", מבחי' שמו העצמי.


שאו את ראש, ש"פ במדבר, תרע"ח

צריך להבין מהו "שאו את ראש", מדוע לא נאמר פקוד או מנה? גם מה נוגע לדעת פרטי המספרים שהיו במדבר, והרי אח"כ הי' ריבוי גדול יותר בבנ"י.

אך הענין שמספרם אז הי' ענין כללי ועיקרי בנש"י, שאז היו כפי שרשם למעלה, ולכן הי' המספר ת"ק אלף, שזהו ו' קצוות דז"א כפי שכל אחד כלול מי' ה' פעמים (ה' חסדים). וזהו נשמות כלליות ואח"כ יכול להיות התפשטות פרטים וענפים מהכללים. והנה, ברכת משה "יוסף ה' עליכם ככם גו'", ענינה להמשיך מבחי' פנימיות הכתר. דהנה חיצוניות הכתר הוא בחי' הרצון שיש בה התחלקות קוין, רצון לדין או רצון לחסד, אך בפנימיות הכתר לית שמאלא בהאי עתיקא, וההשפעה היא בריבוי אין שיעור, שבזמן שישראל עושים רצונו של מקום אזי "לא ימד ולא יספר".  

דהנה, ישנה המשכה בסוד שורש, והוא עד"מ המשכת החיות לגוף שהוא תמיד בהשוואה, וישנה המשכה בסוד תוס' והוא עד"מ מאדם בעת השמחה שאז כל הכוחות שלו הם בהתגברות, והמשכה זו אינה תמיד בשוה, וגם זה הוא למעליותא כדי שלא יהי' יניקה כשאינו ראוי לזה. וזהו "שאו את ראש" להגביה את נש"י לבחי' "לגולגלותם", פנימיות הכתר, להיות משם תוס' ברכה. ולכן הי' המנין ע"י משה ואהרן. דהנה, ישנה עלי' שבא ע"י עבודת התחתון, וישנה עלי' שבאה ע"י שהעליון יורד ומגביה את התחתון.   

והענין בעבודה הוא דירידת הנשמה בגוף הוא כמו ירידת המלכות, ובעת השינה מתעלמים כוחות דנה"א, ובשעת התפילה מעורר את הכוחות בסדר והדרגה, תחילה התעוררות הלב בפסוד"ז ואח"כ ההתבוננות דברכת ק"ש, וע"י העלי' דנש"י מתעלה גם המלכות, וזהו העלי' מלמטה למעלה. וישנו גם ההמשכה מלמעלה, והו"ה שושבינא דמטרינותא, שהם שלוחי החתן שמביאים את הכלה, והוא בחי' אה"ר שממשיך אהרן בכנס"י. ולכן המנין, שענינה להעלות את נש"י לבחי' הכתר, צריך להיות גם ע"י אהרן. אך המנין צריך להיות גם ע"י הנשיאים שהרי אהרן הוא באצי' שלמעלה מבנ"י, ונשיאי השבטים הם בבי"ע, שהם שלוחי הכלה, ועל ידם מגיע ההתעוררות לנש"י.

דהנה יסוד הרוח מגביר את השלהבת הטמונה בתוך הגחלת, ועד"ז למעלה שהדיבור והקריאה בתורה בענין המספר דבנ"י ממשיך את הגילוי משרשו ומקורו, ולכן קורים מספר כל שבט כדי להמשיך ע"י הקריאה לכל אחד ואחד.

וזהו "שאו את ראש", שצריך להיות הגבהה דז"א דאצי' לבחי' גולגלותם, בחי' הכתר, וצריך להיות גם ההמשכה לנש"י ע"י הנשיאים.


וספרתם לכם ממחרת השבת, ב' דשבועות בבוקר, תרע"ח

צריך להבין מדוע תולה את הספירה בשבת ולא בז' שבועות. והנה, סדר ההכנה למ"ת הוא פסח, ספה"ע, ומ"ת. דהנה, פסח ענינו דילוג, "קול דודי מדגלכ על ההרים מקפץ על הגבעות", "קול" הוא בחי' קלא דלא אשתמע, המשכה נעלמת, בחי' א"ס, ודילוג הוא בבחי' רגל, שמפני שההמשכה היא ממדריגה עליונה מאוד לכן הגילוי הוא רק בחי' אחרונה שבו.

והנה, דילוג הוא ברגל אחת, שרגלו אחת נשארת על הארץ, והוא בחי' מקיף הקרוב הפועל על הפנימי, וכמו חברי דניאל שחרדה נפלה עליהם, וקפיצה היא בב' רגלים והוא בחי' מקיף הרחוק, מקיף שאור חוזר שאינו ענין הגילוי, וכמתגלה הוא שכל עצמותו מתגלה כמו שהוא בעצם, והוא בחי' עתיק.

והנה, יציאת מצרים הוא בחי' "מדלג על ההרים", דעיקר הגילוי הי' לבטל ולאבד את קליפת מצרים, ומפני שעל פי מאמר קו המדה, המודד את כל סדר ההשתלשלות מקבלים הקליפות מעט חיות, לכן כדי לאבד את הקליפות צריך להיות גילוי שלמעלה מסדר ההשתלשלות. והגילוי לבני ישראל הי' רק להגן עליהם. אך במ"ת עיקר הכוונה הוא הגילוי בנשמות ישראל (וגם תכלית עבודת הבירורים הוא שיהי' תוס' אור בהשתלשלות ובנשמות ישראל), ובמ"ת הוא בחי' "מקפץ על הגבעות", שנמשך כל עצמותו.

אמנם קודם מ"ת צריך להיות ספירת העומר "ממחרת השבת". דשבת הוא שבו שבת ממלאכה, בחי' "מעשי ידך", שהוא בחי' מלכות היורדת לבי"ע, ובשבת חוזר בחי' כח הפועל ועולה בעצמותו.

והנה, גם שם הוי' הוא בבחי' ירידה והתלבשות בהתהווות העולמות, ועד"מ כשאומן עושה כלי הנה גם שכלו (ספירת החכמה מלובש בה), וזהו "שבת להוי'", שגם שם הוי' עולה. והנה, ידוע שיש ב' בחינות שבת, ושבת עילאה הוא העלי' דאצי' באוא"ס המאציל (ובזה התענוג גדול יותר מהעלי' דכח תחתון, שהגם שהכח העליון אינו יורד כ"כ מ"מ הירידה נוגע יותר, ולכן התענוג בהעלי' גדול יותר). אמנם עיקר בחי' שבת הב' הוא לעתיד, בחי' מנוחה בעצם, והעונג הוא עונג עצמי.

ועפי"ז יובן ענין ספירת העומר, דהנה, כתיב ששת ימים תעבוד, שקאי על עבודת הבירורים, ובכל העולמות ישנו עבודת הבירורים, עבודת הבינונים הוא הבירורים דבי"ע ועבודת הצדיקים הוא בירורים דאצי'. וע"י הבירורים יהי' שבת דלעתיד שעי"ז נמשך העונג. וזהו גם ענים ספירת העומר, שענינו בירור וזיכוך נפש הבהמית, וזהו "וספרתם" לשון זיכוך, ותולה את הספירה בשבת כי העלי' דהניצוצות הוא בשבת דלעתיד. וזהו "תמימות", היינו שאין בהם חיסרון ופגם והעלם, והוא מפני שאז יהי' המשכת העצמות.  והנה, המשכת העצמות הוא בתורה, "אותי אתם לוקחים", ובמ"ת הי' גילוי עצמות א"ס, והו"ע "מקפץ על הגבעות" שנמשך כל עצמותו. וזהו סדר ההכנה למ"ת, שתחילה צריך להיות פסח לדחות הרע, ואח"כ ע"י ספירת העומר שהוא בירור הנה"ב ודברים הגשמיים ישנו גילוי העצמות בתורה.    

 

נשא את ראש, ש"פ נשא, תרע"ח

צריך להבין מדוע נאמר בבני גרשון הלשון "גם הם", והרי הם היו בני הבכור? ויובן בהקדים ענין הילוך בני ישראל במדבר, דהנה המדבר הוא מקום הקליפות, דהשפעה היא בקדושה, משא"כ בקליפה, וגם ההשפעה שבהקליפה הוא שפע הפסולת, משא"כ בקדושה שבה ישנה השפעה פנימית, ודוחים את ההשפעה החיצונית - התאוה הגשמית שבזה.

אך הנה נאמר "המדבר הגדול והנורא", והוא מפני שורש המדבר בקדושה, והוא עולם התוהו, ששם כל ספירה היא בנקודה עצמית (היינו מבחי' הכתר שבכל ספירה) שאינה באה בבחי' הרכבה והתכללות בכח אחר.

וסיבת הדבר מה שהספי' דתוהו היו בבחי' נקודות עצמיות, הוא מפני שכשהעלול הוא בקירוב אל העילה לקבל ממנו אז הוא בכיווץ כל עצמותו ואינו שייך לקבל סברא אחרת, ורק כאשר מתרחק מן העילה הוא בבחי' התפשטות להשפיע לעצמו ואז יכול לקבל את הסברא האחרת, ואדרבא הסברה הראשונה מכריחה שבמקרה אחר יהי' סברא אחרת. וע"כ דוקא ספי' דתיקון, שהם בריחוק יותר, יש בהם התכללות.

וזהו דתהו הוא בחי' מדבר שאין בו שפע, והיינו בחי' הביטול שהוא בחחי' נקודה העצמיות דאיידי דטריד למיבלע לא פליט, והוא בחי' דומם שבדומם שגם לעצמו אינו בבחי' השפעה כלל. ועל זה נאמר "הגדול והנורא", שהוא בחי' מדבר דקדושה, גילוי בבחי' עצמיות האור. אך כאשר נפל בשבירה נעשה ההיפך ממש, בבחי' פירוד והעדר ההשפעה לגמרי.

והנה, ההילוך במדבר עם הארון והמשכן הי' בכדי לברר את במדבר, דהיריעות הן בבחי' אור מקיף, אך הארון הוא בבחי' אור פנימי שבשרשו הוא למעלה מאור מקיף, דבהמשכת הקו הנה מתחילה נמשך בבחי' קו ורק אח"כ חוזר ומתעגל, ואח"כ נמשך בבחי' קו וכו' (ולכן בציווי למשה נאמר תחילה הארון כי שורש משה הוא ראשית הקו, משא"כ בצלאל הוא מבחי' האור מקיף ולכן אמר לעשות יריעות תחילה).   

וזהו ג"כ שורש ההפרש בין עבודת בני קהת לעבודת בני גרשון, דקהת הוא לשון "יקהת עמים" שהוא בירור ואסיפת ניצוצי תהו ע"י בחי' האור פנימי דתיקון (שיש בו מעלה על התוהו בזה שהוא בהתכללות, וא"כ יש בו שלימות יותר, שלכן שורה בו אוא"ס שלימותא דכולא), לעבודת בני גרשון שהוא בבחי' אור מקיף (תהו שבתיקון), בדרך דחי', גרשון לשון גרש. וצריך להיות ב' אופני בירור אלה על דרך מ"ע ומל"ת, כי יש דברים שאני"א לברר בבחי' קירוב כי ח"ו ישתקע בהם.

וזהו שעיקר הנשיאות ראש הוא בבני קהת, דאוא"ס שורה בבחי' התיקון, ובגרשון נאמר "גם הם" להיותם אור מקיף דתיקון וצריך להיות גם אופן הבירור הזה.


בהעלותך את הנרות, ש"פ בהעלותך, תרע"ח

בהעלותך גו' אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות, וצריך להבין מהו "פני המנורה" (דאם הכוונה הוא על נר האמצעי הול"ל "יאירו ששת הנרות"). הנה נרות קאי על הנשמות, ובמד"ר: "אמר הקב"ה גו' נרי בידך ונרך בידי, נרי בידך זו התורה נרך בידי זה הנפש כו'". ויובן בהקדים הביאור למה ירידה הנשמה בגוף, שהוא ירידה צורך עלי' וצריך להבין מהו העלי'. אך הענין דהנה אנו אומרים "נשמה שנתתה בי טהורה היא", ו"טהורה היא" הוא לפני ש"אתה בראתה". דבשאר הנבראים אף ששרשם הוא באצי', הנה באצי' הם בבחי' אלוקות משא"כ בבי"ע הם נבראים, וא"כ לא נמצאו במהותם באצי', משא"כ הנשמה היא טהורה קודם שנבראה, מפני שגם כשבאה בעולם הבריאה אינה בבחי' נברא אלא בבחי' אלוקות. אך מ"מ כ"ז הוא בבחי' הכלים ששם דוקא שייך לומר "טהורה" מבחי' הישות (אך האור הוא בבחי' אין בעצם, וא"כ אין שייך לומר "טהורה" על האור), אך העלי' דהנשמה אחר הירידה, הוא שמבחי' "טהורה" שהוא הכלים באה ל"אשתאבא בגופא דמלכא", שמתכללת באור.

אמנם עדיין צריך להבין שהרי שרש הכלים הן מהרשימו, וידוע דרשימו לא נגע בו הצמצום, וזהו מעלת הרשימו על הקו, וא"כ מאחר שהנשמות שרשן מבחי' הרשימו מהו העלי' שעולים ונכללים באור? אך הענין דהנה כתיה "טוב לי תורת פיך מאלפי זהב וכסף", "אלפי זהב וכסף" הוא אהוי"ר שהנשמה היתה למודה ("אלפי" לשון לימוד) בהם למעלה, ומ"מ התורה שלומדת למטה הוא "טוב לי" מפני שע"י לימוד התורה למטה נמשך עצמות אוא"ס.

וביאור הענין, אמרו חז"ל "דבר גדול זה מעשה מרכבה דבר קטן זה הוויות דאביי ורבא". דהנה, כתיב "והחיות רצוא ושוב", וע"י הרצוא שלהם הם מעלים ןמגביהים את הכסא ואת האדם שעל הכסא לבחי' כי לא אדם. ויש כמה מדריגות במרכבה, מרכבה דבריאה ויצי' כו', עד מרכבה דאצי' שהאבות הן הן המרכבה, שהאבות הן בחי' חב"ד והיו מרכבה לבחי' חב"ד דאצי' (דמוחין הוא בחי' אדם), והם המעלים את בחי' אדם - שהם בבחי' הגבלה וקטנות, לבחי' "כי לא אדם", בחי' "דבר גדול" שהוא בחי' אריך אנפין.          

והוויות דאביי ורבא נקראים דבר קטן מפני שהתורה נתלבשה בהלכות גשמיים, ובכל מצוה יש כמה פרטים, וה"ז היפך מענין המרכבה שהוא היציאה מבחי' הגבלה לבחי' בלי גבול, וכאן הרצון הבלי גבול בא בבחי' הגבלה. וזהו למעלה מבחי' המרכבה, וכמו עד"מ שהשפעה עצמית באה בגשמיות דוקא, ועד"מ מזה שראי' הוא למעלה משמיעה וראי' תופס את הגשמיות, עוד יובן זאת מענין המשלים דשכל עמוק ביותר בא בבחח'י משל וחידה. ועוד יש לומר שנקרא דבר קטן לגבי בחי' התורה שיהי' לעתיד, או לגבי האור שבתורה גופא עכשיו, או מפני שלימוד התורה צריך להיות בביטול ד"תען לשוני אמרתך".

וזהו "טוב לי תורת פיך מאלפי זהב וכסף" כי בתורה נמשך בחי' העצמות בגילוי. אך להמשיך בחי' התורה הוא דורא בכח הנשמות, ע"י הקדמת בחי' אהבה רבה, ועל זה נאמר "בהעלותך את הנרות" שאהרן מעלה את נשמות ישראל שיהי' בהם אה"ר, וזהו "אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות", (דהמנורה הוא בחי' התורה, "חצבה עמודיה שבעה", ו)"פני המנורה" הוא בחי' עצמות אוא"ס שבתורה, שע"י התורה באים נשמות ישראל לאשתאבא בגופא דמלכא.     


ועתה יגדל נא כח אד', ש"פ שלח, תרע"ח

"ועתה יגדל נא כח אדנ' כאשר דברת לאמר". וצריך להבין מ"ש "כח אדנ'" והלא הי' צריך להמשכת רחמים. ויש להקדים ענין "יהא שמיה רבה מברך", דענינה הוא המשכה מעלמא דאתכסיא לעלמא דאתגליא, שהו"ע המשכת סובב בממלא.

וביאור הענין הנה כתיב "כבוד מלכותך יאמרו וגבורתך ידברו" ואח"כ כתיב "להודיע לבני האדם גבורותיו". והנה, "כבוד מלכותך יאמרו" שמדבר לנוכח, קאי על ממכ"ע. והנה, כבוד בגמטריא ל"ב, וקאי על ל"ב נתיבות חכמה, והם ל"ב אלוקים שבמעשה בראשית שמזה בא ההתחלקות, שההתחלקות הוא מבחי' מל' דיבור העליון. ובאמת התחלקות הצירופים שבדיבור באים מבחי' חכמה, ולכן ע"י הדיבור נמשך ממקור החכמה שכליים חדשים. וזהו "כבוד מלכותך יאמרו", כבוד הם ל"ב נתיבות חכמה מקור צירופי הדיבור שמהם בא התחלקות בריבוי הנבראים הגשמיים, ובמלאכים הריבוי הוא עוד יותר.

"וכבוד הדר מלכותו" - קאי על התהוות הנבראים דעדאת"כ, ובעיקר קאי על ההמשכה שע"י התורה, שעי"ז ממשיכים תוס' אור בדיבור העליון. אמנם בכדי להמשיך אוא"ס בתורה הוא ע"י עבודה בתפילה במס"נ בנשמתו ובגופו, בנשמתו הו"ע רעו"ד שלא ירצה בכל הגילויים כ"א בבחי' העצמות, ומס"נ בגופו הוא שיבטל את כל רצונותמיו מפני רצון ה'. וע"י המס"נ האדם הוא בבחי' אין ועי"ז ממשיך מבחי' אין שהוא מקור החכמה שמאין תמצא.

וזהו "כל העונה איש"ר בכל כוחו", דע"י התורה ממשיכים את שמו הגדול בסדר ההשתלשלות, ו"בכל כוחו" קאי על התורה שנקראת עוז, וקאי גם על רעו"ד שבאדם, ועי"ז "קורעים לו גזר דינו של ע' שנה" שהוא ענין הז' מדות רעות כפי שכל אחד כלול מעשר.

וזהו "ועתה יגדל נא גו'", "ועתה" קאי על הזמן דסדר השתלשלות (בין "אני ראשון" - לפני ההשתלשלות ל"אני אחרון" - לאחר גמר כל ההתשלשלות) "יגדל נא כח אד'" שיהי' הגדלה בסדר השתלשלות להיות גילוי אוא"ס בהשתלשלות, "כאשר דברת" - שההמשכה היא ע"י התורה שהיא דבר ה', "לאמר" - שלכל אחד ניתן הכח להמשיך ע"י התורה. והנה, לאחר חטא המרגלים היו צריכים לתקן בחי' המלכות שנפגמה עי"ז שהמרגלים לא רצו את המצות מעשיות, והתיקון הוא להמשיך במלכות בחלי' אוא"ס, "כאשר דברת לאמר" - ע"י התורה שלומד כל אחד.      


כל מחלוקת כו', ש"פ קרח, תרע"ח

"כל מחלוקת שהיא לשם שמים סופה להתקיים", וצריך להבין הרי זהו מחלוקת וא"כ מהו המעלה בזה שסופה להתקיים. והמהר"ל הקשה מדוע תפס הלל ושמאי דוקא והלא כל מחלוקת התנאים הוא לשם שמים?

ויובן בהקדים מארז"ל "עתידה א"י שתתפשט בכל הארצות". דההשפעה בחו"ל הוא מבחי' עשי', אך בא"י ההמשכה היא מיצירה, ורק שבאה בדרך מעבר בעשי'. וענין ההשפעה בדרך מעבר (משא"כ ההשפעה בדרך התלבשות) הוא עד"מ המשפיך ששופכים על ידו משקה מחבית גדולה לכלים קטנים. והדוגמא מזה ברוחניות הוא זה שארז"ל "שכינה מדברת מתוך גרונו של משה".

וענין ההתלבשות יובן עד"מ מאור השמש המאיר ע"י מסך, וזהו ענין הפרסאות דעולם העשי' שהוא כמו ענין החידה.

וזהו שארז"ל "ישראל שבחו"ל עובדי ע"ז בטהרה", דע"ז הוא שמשתחוה לשמש ולירח מפני שעל ידם נמשך ההשפעה, אך האמת הוא שהשמש והירח הם רק אמצעי ולא העיקר. אך מ"מ נקראים "עוע"ז בטהרה" מפני שישנו לימוד זכות שהמקום גורם, שהרי בעשי' ישנם ריבוי הסתרים.

וזהו "ונעשה לנו שם", ובמדרש "אין שם אלא ע"ז", ד"שם" הוא בגמטריא "ב"ן רפ"ח" שהו"ע בירור הרפ"ח ניצוצין ע"י שם ב"ן אך כשאינו מבררם ה"ז ע"ז שתופס את היש.

והנה איתא במגלה עמוקות דעדת קרח הם גלגול של אנשי דור ההפלגה, ולכן נקראים "אנשי שם", וידוע דדור ההפלגה הפרידו בין ז"א למלכות והחזיקו בבחי' שם היינו ב"ן ללא בירור. ומפני שפגמו בבחי' מלכות לכן נבלעו באדמה שהיא בחי' מלכות.

וזהו "מחלוקת שלא לשם שמים", ד"שם שמים" הוא יחוד ז"א ומלכות. אבל מחלוקת שהיא לשם שמים הוא מחלוקת הלל ושמאי, ששניהם הם בחי' יחוד ז"א ומלכות, ורק שיש ב' אופני יחוד, שמאי הוא מלמטה למעלה, שהמקבל צריך להיות ראוי אל האור, והלל הוא מלמעלה למטה, שמלמעלה יכול להיות הגילוי גם כשאינו כלי. ולכן מחלוקת קרח שאינה לשם שמים, "אין סופה להתקיים" כי לא ידח ממנו נידח, ובהכרח שיתברר הכל, אך המחלוקת שהיא לשם שמים סופה להתקיים, כי לעת"ל יהי' ב' אופני היחוד הנ"ל.


אלה מסעי, ש"פ מטו"מ, תרע"ח

להבין ענין המ"ב מסעות. הנה מסעות הוא ענין התפילה, שענין התפילה הוא ההעלאה לשורש ומקור הנשמה, והעלי' דתפילה הוא בבחי' שם מ"ב שהוא ענין מ"ב המסעות.

ולהבין זה יש להקדים ענין הנשמה, שאינה שכל, ורק שהנפש מתאחדת עם השכל, אך מ"מ אין השכל מבין ותופס את עצם הנפש (ומכ"ש מזה שהשכל אינו תופס את עצם הרצון). וזהו "איני יודע באיזה דרך מוליכים אותי" אף שהכוחות הגלויים הם כדבעי.

וביאור הענין: ישנם ה' מדרגות, דיבור מחשבה, שכל מדות, רצון, וכל מדרגה מקבל מהמדריגה שלמעלה ממנה. וכמו שלא ישכיל  אלא אם יהי' לו רצון להשכיל.

והרצון הוא למעלה מהטעם לגמרי (ובד"כ הטעם שברצון הוא טעם ועונג עצמי ולא מורגש). וזהו בחי' מס"נ שישנה בכל אחד מישראל, ורק שלפעמים היא מכוסה וצריך לגלותה ע"י ביטוש הנה"ב, ואזי מתגלה בחי' הרצון שהוא בחי' יחידה שבנפש.

וי"ל שבחי' רצון זה הוא בחי' "לא אדם", שהוא בחי' בל"ג שמשום זה נק' "אדם" בחי' "אדמה לעליון". דאף שאוא"ס הוא בבחי' בל"ג והאדם הוא רק בבחי' גבול, מ"מ הבלי גבול שהאדם הוא בחי' התדמות קצת - אדמה לעליון - לאוא"ס הבל"ג. והבל"ג שבאדם מעורר את בחי' הסליחה שלמעלה מהגבלה. וזהו ג"כ שיוה"כ אסור באכו"ש שהוא ענין היציאה מהגבלת האדם.

אך מ"מ גם בההמשכה די"ג מדות הרחמים - שלמעלה המגבלה - ישנה הגבלה מסוימת, שהרי נאמר "למי נשא עוון כו'", והוא מפני שההשפעה שלמעלה מהשתלשלות באה בבחי' מעבר בהשתלשלות, ולכן שייך בזה דקדוק קצת, ולכן שייך בזה ג"כ ענין ההתדמות, ע"י עבודת האדם ברעו"ד.

וזהו ענין המסעות, שתחילה ישנה העבודה בהתבוננות ע"פ טו"ד, ואח"כ בא להעבודה דרעו"ד. אך לפני כן הו"ע מצרים, שהו"ע הביטוש שעל ידה מתגלה עצם הנשמה. וזהו ענין "למוצאיהם למסעיהם", "מוצאיהם" הוא מקור הנשמה, ותכלית הכוונה הוא הנסיעה והעלי' למקור הנשמה והמדריגה שלשם הוא העלי' הנה משם גופא ישנה המשכה ונתינת כח לעליה. וזהו "ויכתוב משה", שמשה, שושבינא דמלכא, המשיך את בחי' "מוצאיהם" - שורש ומקור הנשמה, ועי"ז "ואלה מסעיהם למוצאיהם" - העלי' וההתגלות דשורש ומקור הנשמה.


ותאמר ציון עזבני ה', ש"פ דברים, תרע"ח

ותאמר ציון עזבני ה' ואדנ-י שכחני, הנה "עזבני" הו"ע סילוק השכינה, ד"פני" הוא בחי' מלכות דאצי' כמו שהוא באצי', ד"פני" הוא מהות ועצם האור (ולכן חכמה נק' "פני" משא"כ בינה שתופסת רק בחיצוניות הענין), וכללות אצי' הוא בחי' חכמה, בחי' "פני".

והנה, בבית ראשון הי' מאיר גילוי בחי' מלכות דאצי' בק"ק בהארון ולוחות. אך בזמן הגלות כתיב "ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא" היינו סילוק בחי' המלכות "ביום ההוא" - לבחי' בינה. שמאיר רק בעולם הבריאה - שאימא עילאה מקננא בבריאה - בעלמא דאתכסיא, ואינו מאיר בגילוי למטה. (וגם פי' "ביום ההוא" הוא שהאור מתעלם גם מבחי' בינה).

ולהבין כפל הלשון "עזבני" ו"שכחני", הנה מצינו גבי יוסף דכתיב "ולא זכר שר המשקים את יוסף וישכחהו", ומבואר בזהר ש"ולא זכר" הוא מצד עצמו מצד העדר הרגש, שהדבר אינו תופס מקום אצלו, אך "וישכחהו" הוא מצד שיש דבר המשכחו והוא החושך.   

וענין "וישכחהו" היינו שיש דבר המשכח היינו שנמשך אחר תענוגים גשמיים המשכחים את האלוקות. וכ"ז שייך בהכוחות הגלויים דנה"א דבהם שייך גלות, אך בחי' המקיפים שבנפש אין שייך גלות והם בבחי' סילוק.

ובזה יובן מה שבעזיבה נאמר שם הוי' וגבי שכחה נאמר שם אד', דשם אד' הוא מה שבא בבחי' העלם והסתר, אבל בבחי' שם הוי', שהוא בחי' האור, שייך רק עזיבה.

אך באמת כתיב "אף חובב עמים כל קדושיו בידך", וארז"ל "אפילו בשעה שאתה מחבב כו'. וזהו "התשכח אשה עולה", "עולה" הוא לשון עולל, וקאי על האהבה הטבעית שבנשמה, שכשהיא בהתגלות הוא בבחי' גדולת, וכשהיא בהעלם היא בבחי' קטנות אך מ"מ הרי ישנה בכל אחד מישראל גם בזמן הגלות, והראי' היא מהמס"נ על קדה"ש שהיא בזמן הגלות ביותר. וזהו "התשכח אשה עולה", שגם בבחי' מלכות באמת לא יש שכחה ח"ו, וההנהגם עם בנ"י הוא בבחי' רוממות הטבע בחי' כתר מלכות.

ועל הטענה "עזבני" נאמר "ברגע קטן עזבתיך וברחמים גדולים אקבצך", דכוונת העזיבה הוא שיהי' בבחי' צימאון ביותר, ועי"ז "ברחמים גדולים אקבצך" שנמשך מדריגה עליונה יותר.    


וידעת היום, ש"פ ואתחנן, תרע"ח

וידעת היום והשבות אל לבבך כי הוי' הוא האלוקים אין עוד. "וידעת היום" כמו שהיום לילו עמו עם היותם הפכים, ודוקא בהתחברות שניהם הוא יום אחד שלם, כך "והשבותו אל לבבך" שב' הלבבות, יצ"ט ויצה"ר, נעשים בחי' אחת, שהיצה"ר ישוב לאהבת ה', ואזי תדע ג"כ כי הוי' הוא אלוקים כו' אין עוד כו'.

ויובן בהקדים הקושיא מדוע ניתן יצה"ר לאדם הרבה קודם להיצ"ט, ולכאורה הי' צריך להיות להיפך.  ועד"ז צריך להבין בענין "כברייתו של עולם ברישא חשוכא והדר נהורא", וצריך להבין מדוע "ברישא חשוכא".

אך הענין דבכדי שיהי' גילוי אור בעולמות הוא ע"י צמצום, וזהו ד"ברישא חשוכא והדר נהורא" דע"י הצמצום הקודם נמשך אור שהוא בחי' אור אל העולמות. וכמו"כ הוא גם בנה"א ונה"ב. דהנה ידוע שהנשמה מצמצמת עצמה בכדי שתוכל להתלבש בגוף, דרק הארה לבד מהנשמה מתלבש בגוף, וי"ל דצמצום זה להיותו בחי' גבורה מזה הוא מציאות הנה"ב. ועד"ז התהוות הכלים הוא ע"י הצמצום.

ועוד זאת מה ש"ברישא חשוכא", דהחושך בשרשו למעלה מהאור, וכמו עד"מ בנפש כח הצמצום והעכבה הוא למעלה מכח הגילוי, כי כל שכל צריך שיהי' בו הגבלה עד כמה יתפשט ותו לא, ואם יתפשט ביותר בלי הגבלה ילך בו בדרך עקלתון. וכן בכללות השכל צ"ל לפעמים העכבה וכידוע דהמשפיע צריך להעלים אור שכלו העצמי, והיינו שיש במקור השכל כח העכבה, והכח הזה הוא למעלה מכח הגילוי. וכמו"כ יובן למעלה, כח הצמצום וההסתר הוא למעלה מכח הגילוי.

והענין, ישנו ברכה והודאה, ברכה הוא בחי' בריכה, המשכת מים, והוא בחי' גילוי, ובנפש הו"ע ההשגה, כשמשיג ענין אלוקי, אבל ענין ההודאה הוא בחי' חושך והעלם, שאינו משיג ורק מודה. אך הביטול דהודאה הוא למעלה יותר הביטול דהשגה, שהוא בחי' הנחת עצמותו. וזהו "ואמונתך בלילות" שבעוה"ז הנמשל ללילה הוא בחי' האמונה לבד. אך אמנם כתיב "כי נר הוי' נשמת אדם", שנש"י נמשלו לנר המאיר את חושך הלילה של עוה"ז, דכאשר מתבונן איש ישראל בהתבוננות אלוקי מאיר האור בנפשו, וכשמתבונן בענין יש מאין אזי אינו נמשך אחר היש, ועי"ז מאיר את חושך העולם. וזהו"ע "ברוך אתה הוי'" שממשיך את שם הוי' - מקור האורות - בשם אלוקים - מקור הכלים - ששם אלוקים לא יעלים.  

דהנה שם הוי' ושם אלוקים שניהם משורש אחד הם באים, מעצמות אוא"ס והוא בחי' כח הגילוי וכח ההעלם, וע"י שהאדם מאיר את החושך שלו ואת חלקו בעולם מתגלה שאמיתית ענין שם אלוקים הוא לגלות את שם הוי'. וזהו "כי אתה נרי ה'" - שקאי על נר ה' נשמת אדם המאיר את הגוף, ועי"ז "והוי' יגיה חשכי" - הוא בחי' חושך העולם המגיע לחלקו, שלכן נקרא בשם "חשכי".

וזהו "וידעת היום", כמו שהיום הוא מהתאחדות יום ולילה, כמו"כ בנה"ב ונה"א שהשלימות הוא כשישנו התאחדות הלבבות שנה"א יאיר את חושך נה"ב, ועי"ז יהי' יתרון האור. ועי"ז נדע "כי הוי' הוא אלוקים", ששם אלוקים אינו מסתיר באמת על שם הוי', וזהו "אין עוד" שלא יש ב' מדריגות כלל, דלית שמאלא בהאי עתיקא כי אם כולו חד ממש.    


כל המאריך באחד, ש"פ עקב, תרע"ח

כל המאריך באחד מאריכין לו ימיו ושנותיו. וצריך להבין מהו ענין האריכות באחד. הנה ידוע שה' אחד הוא ענין יחודא עילאה, ובשכמל"ו הוא יחודא תתאה, ש"ועד" הוא "אחד" בחילופי אתוון. וצריך להבין מאחר שהיחוד התחתון הוא כעין היחוד העליון - "כגוונא דאיהו מתיחדין לעילא כו' - א"כ מדוע היחוד בא בחילופי אתוון.

והענין דעיין היחוד הוא מצד העולמות (ד"יחיד" מורה על היחוד מצד עצמו ית'), דהנה כתיב "אל דעות הוי'" שיש ב' דיעות, דעת עליון ודעת תחתון, ד"ע הוא שלמעלה יש ולמטה אין היינו שא"ס הוא היש האמיתי וכל ההשתלשלות אינו בחי' מציאות כלל. דכל מציאות ההתהוות הוא רק ע"י הצמצום ובאמת הרי הצמצום אינו מבתיר כלל לגבי' ית', וא"כ הכל באמת בלי שום מציאות כלל. וד"ת הוא שלמטה יש ולמעלה אין, שאף שלגבי' ית' הצמצום אינו מעלים, מ"מ גם הצמצום הוא מכח הא"ס, דיש לו כח בגבול.

והנה בע"ח איתא שמהכלים נתהוו מהצמצום והאורות הם מאוא"ס שלפני הצמצום. ויש בזה ב' ענינים הא' הוא שהאור מרגיש את מקורו ולכן הוא בחי' ביטול, והב' הוא שנרגש בו הדיעה שבעצמות איך שהכל אין. ובחי' הכלים דאצי' הם ג"כ בביטול דיחו"ע, ורק שהביטול דהכלים הוא בחי' "כולא קמיה כלא חשיב". אך יחו"ת הוא בבי"ע. וזהו כגוונא כו', שלעילא - באצי' - הוא הביטול דיחו"ע, אך לתתא - בבי"ע הוא רק כגוונא דלעילא - יחו"ת.

ויש לבאר שפרטי האותיות דאחד הם באצי'. דהנה אות א' הוא הממוצע בין בין המאציל לנאצלים. ועיקר הממוצע הוא בחי' חכמה סתימאה, ואלף הוא אותיות פלא שהוא מופלא ומובדל ואלף הוא ג"כ לשון אולפנא, שזהו בחי' ח"ס. וזהו "אאלפך" לשון עתיד, שעתיד היות בבחי' אולפנא והיינו בחי' ח"ס. וזה נרמז בתמונת אות א' דהקוץ שלעילא הוא בחי' חכמה שבכתר מקור החכמה, והקו הוא בחי' מוצא השפעת החכמה הגלוי', והקוץ דלתתא הוא בחי' מלכות שבחכמה והוא הגילוי דחכמה הגלוי'. והנה יש עוד פי' באלף והוא שקאי על חכמה הגלויה, וגם זה מרומז בתמונת האות, דכדי שיהי' התגלות בחי' חכמה הגלוי' צריך להיות בחי' י' וצמצום. ואות ח' הוא בחי' חכמה כפי שהיא אור בכלי. ואות ד' הוא ד' רבתי, בחי' מלכות דאצי' כמו שהוא באצי', בחי' דיבור העליון שיש לדיבור שורש מיוחד בקדמות השכל, וע"כ הביטול דיחו"ע - בחי' חכמה - הוא בכל האצי'.

ובבי"ע, יחו"ת, אותיות אחד באין בחילופי אתוון. שאות א' מתחלפת באות ו', וזהו "הוא עשנו ולא אנחנו" בא' כתיב והקרי הוא בו', שבחי' א' הוא בכתר ואות ו' הוא בז"א, שאותה הבחי' כפי שהיא שא"א באה בז"א. ואות ח' מתחלף בע', דאות ח' הוא חכמה הגלוי' ואות ע' הוא בחי' חכמה תתאה, חכמה שבמלכות, וכמו "עיני העדה" שהוא בחי' חיצוניות החכמה. והנה, אות ד' אינו מתחלף (ורק שבאחד הוא בחי' ד' רבתי), שהרי ד' שאי על בחי' מלכות והיא היורדת לבי"ע, דכללות ענין הדיבור הוא הגילוי אל הזולת.

וזהו ש"ועד" - בחי' יחו"ת - הוא בחי' "אחד" - יחו"ע - בחילופי אתוון - היינו שהוא רק בחי' ביטול היש.

וענין "כל המאריך באחד" הוא שבחי' "אחד" - יחו"ע - יהי' בגילוי גם בבחי' יחו"ת, וזהו "מאריכין לו ימיו ושנותיו" בחי' ימיו ושנותיו דיחו"ת, שגם הגבול יהי' בבחי' בלי גבול.  


ראה אנוכי, ש"פ ראה, תרע"ח

ראה אנוכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה. את הברכה אשר תשמעו גו'. וצריך להבין מ"ש "אשר תשמעו" דלכאורה הול"ל "אם תשמעו". גם צריך להבין מה שנאמר "אשר תשמעו" ואינו אומר "אשר תעשו".

והנה בזהר איתא שמיעה בהאי אתר תלי' עשיה לעילא. היינו ששמיעה היא בבחי' מלכות ועשי' היא בבחי' בינה, דעשיה הוא בחי' הקדמת נעשה לנשמע, וזהו למעלה משמיעה, דקיום תומ"צ צריך להיות בקבלת עול דוקא, וביטול זה מגיע לבחי' רצון העליון שלמעלה מהחכמה. דלהמשיך בחי' סובב זהו ע"י העבודה בנפש במדריגה שלמעלה מהחכמה, והו"ע רעו"ד, וגם בחי' ביטול הרצון כפשוטו שזהו בחי' עבד. וזהו ענין שמיעה, דהיינו "לשמוע בקול דברו", ביטול הרצון. וזהו דשמיעה בהאי אתר תלי' בבחי' מלכות, ונעוץ תחילתן בסופן שעי"ז נמשך בחי' רצון העליון.

אמנם כל זה הוא לאחר שכבר בא הרצון במצוות, אך הקדמת נעשה הוא הביטול לא"ס בעל הרצון, שמקבל עליו לעשות כל מה שיהי' רצונו ית', ועי"ז ממשיכים מא"ס בעל רצון שיהי' לו רצון במצוות. וזהו ג"כ ענין המשכת המלוכה בר"ה. ועל זה אומר במדרש "שברתם נעשה" היינו שלא הי' בהם בחי' הביטול לא"ס בעל הרצון, "הזהרו בנשמע" הו"ע "לשמוע בקול דברו". אך ע"י השמיעה בא בחי' הביטול דבכל מאודך אח"כ ממילא. וזהו "ואת הברכה אשר תשמעו" שיומשך ברכה בבחי' השמיעה שיבוא מזה לבחי' עליונה יותר - לבחינת נעשה.

ולהבין זה יש להקדים ענין  הברכה, דברכה הוא שיומשך מה שכבר נמצא במקור, משא"כ ענין התפילה הוא להמשיך דבר חדש. ושורש הענין הוא ע"פ מ"ש הפרדס שהשרשים המתאחדים הם שרשי הכלים ולא שרשי העצמות כי העצמות הכל אחד ואין צורך לא לשורש כו'. היינו דבמה שנתהווה להיות דבר בפני עצמו שייך לומר שיש לו מקור ושורש שמשם התהוותו, ועד"ז ביש מאין. משא"כ בענין האור שענינו הוא לגלות את העצמות ולכן האור הוא אין בעצם וע"כ אין שייך בו שורש ומקור מפני שהכל אחד. וזה מעלה בהאור שהוא בחי' גילוי העצמות. אמנם יובן מזה דבחי' הכלים ובכללות בחי' המציאות הרי ישנו שייכות בין המקור לההתהוות, וכמו"כ ביש ואין, דההתהוות הוא במחי' מלכות דוקא מפני שיש לה קירוב ושייכות אל היש. אמנם האור מובדל בערך לגמרי מן העצמות, דעצם והארה הם באין ערוך לגמרי וכמו"כ האור הוא באין ערוך גם לגבי האור הכלול בעצמותו.  

והנה עד"ז הוא באור גופא בבחי' ממכ"ע וסוכ"ע, דממכ"ע הוא בחי' האור שבא במדה וגבול, והוא מה שנאצל מאוא"ס להיות בחי' גילוי להאיר את העולמות, וא"כ זהו מה שנאצל להיות בחי' מציאות אור, ויש לו שרש ומקור שזהו בחי' השערה ששיער בעצמו כו'. אבל בחי' אור הסובב אינו לפעול אלא לגלות עצמותו. וא"כ יובן דבחי' ממכ"ע לו שייכות אל מקורו, אך עצם האור הוא מובדל לגמרי מבחי' אור הסובב.

ומכ"ז יובן שורש ההפרש בין ברכה לתפילה, דברכה הוא בבחי' ממכ"ע, וא"כ כשממשיך מהשורש אין זה דבר חדש מאחר שהוא בחי' ערך ושייכות וכלול במקורו, ולכן ברכה הוא "יברכך" לשון ציווי, כי המברך עומד למעלה מההמשכה שממשיך. אבל תפילה הו"ע סוכ"ע ששם אין שייך שורש ומקור והא באין ערוך (דע"י התפילה נמשך האור ממש, ולכן נעשה שינוי בנבראים שיתרפא החולה וכו', וזהו דוקא ע"י המשכת עצם האור).

אמנם כל זה הוא בברכה סתם, אך ענין "ראה אנוכי נותן לפניכן היום ברכה" הנה פי' "אנכי" הוא בחי' הכתר, שמשם נמשך אור חדש, שבברכה זו ישנה גם מעלת התפילה. וזהו "אשר תשמעו", פי' ודאי תשמעו, שזהו"ע ברכה. וגם ענין "אשר תשמעו" שבבחי' שמיעה תהי' הברכה שיומשך בבחי' עשי', שהו"ע אהבה בכל מאודך, שהו"ע התפילה, ועי"ז יבואו לבחי' עשי' שזהו הברכה שיבואו לבחי' נעשה.


תמים תהי', ש"פ שופטים, תרע"ח
הנה כתיב אדם ובהמה תושיע ה', בנ"א שהן ערומין בדעת ומשימים את עצמם כבהמה, וצריך להבין מהו המעלה שעושה עצמו כבהמה. והענין שבבהמה ישנה מעלה והוא שאינה משנה את תפקידה.

לך אמר ליבי בקשו פני, תצא, תרע"ח
פני הוא פנימיות הנפש שעי"ז ממשיכים מעצמות אוא"ס ועי"ז מתמלאים הפגמים. ןזהו"ע בקשו פני, שמבקש ומחפש את התשובה עילאה. דהנה מתחילה ישנה תשובה תתאה שמתחרט ומתמרמר מאוד ועי"ז נעשה עקירת הרצון מהחטא ועי"ז משיב נפשו ומוציאה מהרע, וזה נעשה ע"י עבודת האדם, ואח"כ נותנים מלמעלה בחי' תשובה עילאה, להמשיך מעצמות ועי"ז מתמלאים הפגמים.


לא תלבש שעטנז, ש"פ תצא, תרע"ח

קין הביא זרע פשתן והבל הביא צאן שהו"ע צמר, "וישע ה' אל הבל", שקאי על המשכת ש"ע נהורין, שהוא בחי' דעת עליון המחבר חו"ב ביחוד פנימי לצורך הולדת הנשמות. דהנה ביעקב כתיב "ויקח מאבני המקום", דאבנים הוא בחי' העלם והסתר, והתהוות העולמות הוא ע"י בחי' הדיבור שהו"ע אבנים, והאבנים קאי על אותיות התורה ותפילה שיעקב העלה אותם "על ראשו" לבחי' חכמה, ולבחי' קדמות השכל שורש האותיות. וזהו "מט"ט קושר כתרים מתפילותיהן של ישראל", שע"י שהאותיות התפילה הם באהוי"ר הם נעשים אבנים טובות, ועד שנמשך בהם רצון חדש, וזהו שיעקב העלה את האבנים, שקאי על התפילה שהו"ע ההעלאה, ו"ויצוק שמן על ראשה" הו"ע ההמשכה שע"י התורה.

דהנה כלאים מונע את בחי' ש"ע נהורין שהוא המשכת בחי' פנימיות הכתר. ואף שלכאורה התכללות - דצמר ופשתים, חסד וגבורה - ממשיך מאוא"ס שלמעלה מהשתלשלות. יובן בהקדים דצמר הוא בחי' שער ריש' כעמר נקא, בחי' אריך, שבו ישנו התכללות פרטים, ובחי' פשתן הוא שגדל בבד יחידי הוא בחי' עתיק, בחי' יחיד שלמעלה מפרטים.

דהנה ידוע ש"זה לעומת זה עשה אלוקים", דבקליפה ישנם גם ד' עולמות ומקיפים, אך הם להיפך מהקדושה, שבקדושה כל מה שלמעלה יותר מאיר ומתגלה בו יותר אוא"ס, דבאצי' מאירים כל הספירות משא"כ בבריאה שמאיר רק מבחי' בינה, אך בסט"א הוא להיפך, שכל מה שלמטה יותר מאיר בתוקף יותר (כי הקדושה הוא בחי' הביטול וא"כ מה שקרוב אל ה' מאיר יותר, אך קליפה הו"ע הישות ולכן ככל שרחוק מה' הקליפה הוא יש גדול יותר והקליפה מאירה יותר). ובעולמות התחתונים מאיר בחי' המוחין דקליפה, שבירורם יהי' לעתיד דוקא, משא"כ במדות של הקליפות מעורב ג"כ טוב, כמו "שטן ופנינה לשם שמים נתכוונו".

וזהו שעכשיו הבירור הוא רק בז' עממין, שהו"ע המדות דלעו"ז, ובירור ג' אומות דקיני קניזי וקדמוני, שקאי על כתר חכמה בינה דקליפה, יהי' רק לעתיד לבוא.

ועפי"ז יובן ענין איסור שעטנז, שקין הביא פשתן שהו"ע עתיק דקליפה, וא"כ התערובת דצמר ופשתים מונע הגילוי דש"ע נהורין. דצמר הוא בחי' חסדים דאריך, ופישתים הו"ע גבורה דעתיק, ולכן הגבורה גובר.


את ה' האמרת, ש"פ תבוא, תרע"ח

את ה' האמרת גו' וה' האמריך גו'. האוה"ח מקשה מדוע "ולשמור כל מצותיו" הוא בהמשך ל"וה' האמירך" שהו"ע השבח להקב"ה? הנה ישנם ג' פירושים באחד, אין כיוצא בו, ואחד שולל ע"ז, אחד שולל שיתוף. דהנה ענין ע"ז הוא דקרו ליה אלקה דאלוקיה אך אומרים שעזב הוי' את הארץ בידי הכוכבים ומזלות כי זהו השפלה עבורו (מפני שסוברים שההתהוות הוא בדרך עו"ע, אך באמת אינו כן), ולכן כופרים בהשגחה פרטית.

אך ענין השיתוף, הוא ע"ד ג' שותפים באדם אב ואם והקב"ה, שאב ואם נקראים שותפים מפני שהם בעלי בחירה, ורק ישראל נצטוו על השיתוף שלא לתת חשיבות לשום דבר אחר, ולא לתת חשיבות לכוכבים ומזלות ולדברים גשמיים שהם רק כלי ההשפעה, מאחר שאינם בעלי בחירה.

דהנה, נאמר ראו עתה - שקאי על הזמן שעכשיו - כי אני אני הוא - ב' פעמים אני קאי על לעתיד. דהנה, בג"ע ישנם חילוקי מדרגות, מפני שג"ע הוא בחי' ממכ"ע והגילוי דג"ע הוא ע"י השגת התורה למטה. אך עולם התחי' הוא מבחי' סובב, ובא ע"י הבירורים שע"י  תומ"צ, וזהו ראו עתה - שע"י עבודת הבירורים עתה זוכים לאני אני הוא הגילוי דממכ"ע וסוכ"ע. ויובן בהקדים שדוקא ע"י עבודת האופנים וחיות הקודש שהוא ברעש מצד העדר ההשגה, ומכ"ש מצד התענוגיים הגשמיים שמעלימים, נעשה ברוך כבוד הוי' ממקומו משרשו ומקורו, ונעשה יתרון האור דעבודת בעלי תשובה הוא בחילא יתיר. ועד"ז הנה ע"י התורה נמשך בחי' שערות, ושער רישא כעמר נקא, אך ע"י המצוות בדברים גשמיים ממשיכים בחי' רחבה מצותך מאוד, דע"י העבודה בבירור הדברים הגשמיים זוכים לעתיד לגילוי העצמות, וזהו ואין אלוקים עימדי, והוא ע"י שלילת השיתוף, ולמטה הוא שלא יחשוב שהדברים הגשמיים הם מקור הפרנסה.

ומעתה יובן ענין אחד אין כיוצא בו, שלכאורה איך יעלה על הלב שיש כיוצא בו, אלא הענין ע"ד מ"ש אתה הוא ושנותיך לא יתמו, שהו"ע חיבור גבול - ושנותיך - עם בלי גבול - לא יתמו, ועד"ז הוא בעולם שכל נברא הוא בעל גבול, אך ישנם ריבוי נבראים עד אין שיעור,  והוא ע"ד נמנע הנמנעות.

וענין אחד אין כיוצא בו בוה' האמירך, הוא שע"י שישראל מקיימים מצות הם פועלים שהקב"ה יקיים מצות אלו, וזה נעשה לא רק ע"י המצוות אלא גם ע"י דברים שאינם מצוה ורק שעושה אותם לשם שמים. שזה נעשה דוקא ע"י המצוות דישראל, וזהו אין כיוצא בו.

וזהו את ה' האמרת, אך עשאוני חטיבה אחת בעולם, להוציא ענין ע"ז ושיתוף, שלא לשתף ש"ש בדבר אחר ועי"ז הוא בירור הדברים הגשמיים, ועי"ז ממשיכים גילוי ה' אחד, וה' האמירך, דבך בחר ה', שההמשכת אלוקות יהי' ע"י המצוות - וכל דבר טוב שעושים לש"ש - דישראל.


כי קרוב איליך הדבר מאוד, ש"פ ניצבים וילך, תרע"ח

בתניא מקשה איך הוא קרוב מאוד, דלכאורה רואים שאין קרוב מאוד להפך ליבו מתאוות עוה"ז (דהנה יראת היא בנקל יותר מאהבה, שהרי ישנה יראת העונש, שאינה רע גמור ח"ו, ומ"מ גם גבי יראה שאולת הגמ' וכי יראה מילתא זוטרתי היא). דהנה בתניא מבואר שהכוונה הוא לאהבה המביאה לידי מעשה, ומשמע צשם שישנם ג' בחינות, הצדיקים ליבם ברשותם, בבינונים מוח שליט על הלב, והרשעים הם ברשות ליבם.

והנה צריך להבין את הסדר בפסוק: דיבור, מחשבה, ומעשה.

ויובן בהקדים, שאתה הוא הוי' לבדך קאי על אואו"ס המאיר בחכמה, שבכללות הו"ע עולם האצי' (ובשרשו הוא בחי' אצי' דכללות, אוא"ס שלפני הצמצום, ובפרטיות אתה קאי על העצמות, ששורה בחכמה) . הוא - בחי' בינה, וכל זה הוא בחי' לבדך שלמעלה העולמות, דהעולמות הם מבחי' המלכות לאחר שמתעלמים המוחין. דדוקא המדות הם לזולת. את (חסר ה') עשית את השמיים קאי על העולמות, ואתה מחי' את כולם קאי על אותיות הדיבור - א' עד ת' וה' מוצאות הפה.

והנה, שורש הדיבור הוא למעלמה מצויין שלכן נקרא האדם מדבר. והנה אף שהמודת נולדים מן המוחין, מ"מ אנו רואים שלפעמים ישנו הגדלת המדות יותר מןהמוחין המולידים אותם, שלפעמים האדם יודע שהדבר לא טוב עבורו אך מ"מ רוצה את הדבר, והוא מםני שיש למדות שורש מיוחד בנפש, מבחי' התוהו. דדוקא הצדיקים ליבם ברשותם, אך הרשעים הם ברשות ליבם מפני תוקף עולם התהו. וזהו שהפסוק מקדים בפיך, דע"י לימוד התורה, דענין התורה הוא לעשות שלום בעולם, חיבור מוח ולב, הנה כי"ז ניתן לכל אחד, לא רק לצדיקים, הכח ש"בלבבך לעשותו", האהבה שמביאה "לעשותו" יהי' "קרוב איליך הדבר מאוד".